אם אהוד ברק לא יחזור מקמפ-דייוויד עם הסכם ביד, מוטב שיחזור ישר לכוכב-יאיר. אין טעם שיחזור לירושלים. הוא אומר בכל הזדמנות שהוא נבחר "על-ידי העם" כדי לעשות שלום. זאת היתה המשימה האחת שעמדה במרכז התודעה הציבורית. כל השאר היה מישני.

אולם במשך כל השנה הארוכה הזאת, לא עשה ברק אפילו צעד אחד לקראת השלום. אף לא אחד. להיפך. הוא הרס באופן שיטתי את האמון שעורר אצל הפלסטינים מיד אחרי הבחירות. הוא הפר כמעט את כל ההתחייבויות כלפיהם. הוא הגביר את קצב בניית ההתנחלויות מעבר למעללי נתניהו. הוא בונה "כבישים-עוקפים", שכל מטרתם לקרוע נתחים נוספים מהשטחים הפלסטיניים. סיפור החזרת אבו-דיס הפך לבדיחה עגומה. הוא לא שיחרר את השבויים הפלסטיניים.

הוא ממשיך להשתמש בשפה הישנה של המילחמה. (עד היום לא השתמש אף לא פעם אחת במילים "העם הפלסטיני", ומדבר רק על "הפלסטינאים". הוא לא מדבר על "שלום" עם הפלסטינים, אלא רק על "הסדר הקבע".)

כבר בראשית דרכו כראש-הממשלה עשה דברים מוזרים. הוא הכניס לקואליציה את המפד"ל, מיפלגת המתנחלים, אוייבת מושבעת לכל שלום, ואת החבורה הגזענית של שרנסקי. את הערבים השאיר בחוץ. זה נראה לרבים כמניפולציה מאקיאוולית מזהירה. כיום ברור שזאת היתה התחכמות מטופשת.

הציבור החילוני הגדול, זה שצעק "רק לא ש"ס!" ביום הבחירות, היה מוכן, בלית ברירה, להכניס את ש"ס לממשלה, כדי להבטיח רוב גדול לשלום. רבים (ואני ביניהם) היו מוכנים לשלם לחרדים תשלום אדיר תמורת התמיכה בשלום. עכשיו מתברר שברק שילם לחרדים גם אתנן זונה וגם מחיר כלב, מבלי להבטיח את תמיכתם. כמו בבדיחה הישנה, החרדים גם מכרו את הסבתא שלהם וגם לא סיפקו את הסחורה.

במשך השנה הזאת התחנף ברק אל המתנחלים, היורקים לו עכשיו בפרצוף, והתייחס בבוז לתנועות-השלום. עכשיו הוא מתפלא על כך שהרחוב מוצף ברבבות הכרזות של הימין, ושאין כרזות אחת בזכות השלום. שוחרי-השלום הלכו הביתה. תנועות-השלום הרדיקליות, שרק הן המשיכו לפעול בעקשנות, הושתקו על-ידי התקשורת ה"שמאלנית", הנותנת פירסום-ענק לכל הפגנה של חצי-תריסר מתנחלים. כל האסטרטגיה הזאת של המצביא המהולל קורסת עכשיו. אין לו ממשלה, אין ציבור מגוייס של פעילי-שלום, אין אימון בו כמי שמסוגל להביא שלום.

אין התלהבות לשלום, אין חזון של שלום. גם לברק אין חזון. הוא נוסע לפיסגה כדי שהנשיא קלינטון יכפה על ערפאת תכתיב ישראלי, ששום מנהיג פלסטיני אינו יכול לקבלו. דויד לוי, החישוקאי הסידרתי, מתלונן ש"ערפאת רוצה את הכל". "הכל" זה כל השטחים שמעבר לקו הירוק, שהם רק %22 של פלשתינה-א"י בימי המנדט. אכן, איזו חוצפה פלסטינית! ברור שברק יטיל על ערפאת את האשמה לפיצוץ, ובעיקבותיו למילחמה רבת-קורבנות. ומה הלאה? אחת מהשתיים: או שברק יזמין את אריאל שרון לממשלת-אחדות, שבה יהיה שרון ראש-הממשלה האמיתי וברק עצמו יהיה מיותר; או שהממשלה תיפול ונתניהו ייבחר מחדש, מכיוון שלא תהיה שום סיבה לבחור באדם שגם הכשיל את השלום, גם השליט את החרדים, גם הגביר את המתנחלים וגם לא הצליח בשום דבר, חוץ משיפור זעיר בכלכלה והיציאה מאיזור-הביטחון בלבנון, שנשכחה במהירות שיא. למה לקחת תחליף אם אפשר לקחת מקור.

יש גם אפשרות אחרת: שברק ייסע לקמפ-דייוויד, יזרוק לפח-האשפה את כל התוכניות שהוא מביא איתו, וינהג כפי שנהג מנחם בגין באותו המקום לפני 22 שנים: יחזיר את כל השטחים שמעבר לגבול ה-4 ביוני 1967, יפרק את כל ההתנחלויות, יכונן שלום המבוסס על כבוד הדדי בין שני העמים ושתי המדינות. אם יחזור ברק מקמפ-דייוויד עם הסכם כזה ביד, ויציג אותו באומץ-לב ובשיכנוע פנימי, בראש ממשלה נלהבת שתכלול את מרצ, הסיעות הערביות, פרץ עמיר והמרכז, ואולי גם לפיד, בתמיכת אמריקה, כל אירופה ורוב המדינות הערביות - כי אז הוא יכבוש בחזרה את הציבור שאיבד ויקבל רוב גדול במישאל-עם. לשם כך חייב אהוד ברק להתגבר קודם כל על אהוד ברק. הלוואי, כן יהי רצון.