"נפעיל נגד הפלסטינים טנקים ומסוקים!" איים הרמטכ"ל.

"זיכרו את כראמה, את ביירות, את האינתיפאדה!" קרא יאסר ערפאת לבני עמו. (כראמה היא עיירה ממיזרח לירדן. כמה חודשים אחרי מילחמת ששת-הימים, שבה הוכו כל הצבאות הערביים שוק על ירך, פשט צה"ל על עיירה זו, שהפכה בסיס צבאי של אש"ף. בשעת ההתקפה היו שם ערפאת ורבים ממנהיגי אש"ף.

בקרב השתתפו כוחות ירדניים לצד כוחות אש"ף. בפעם הראשונה נחל צה"ל תבוסה נחרצת. בביירות נמשך המצור הישראלי על כוחות אש"ף במערב-העיר יותר מ-80 יום.

צה"ל לא ניסה להסתער ונאלץ בסוף להניח לערפאת ולכל כוחותיו, על נישקם, לסגת בכבוד.) האיומיים ההדדיים אינם מלים ריקות. הקצינים הישראליים והפלסטיניים מאמינים שתהיה מילחמה. צה"ל מודה שחייליו מתאמנים על מודלים של כפרים פלסטיניים, ולדבריו מתאמנים גם הכוחות הפלסטיניים לעימות.

הישראלים טוענים שערפאת מעוניין במילחמה, כדי שיירשם בהיסטוריה שפלסטין נולדה במאבק. הפלסטינים משוכנעים שישראל תסכים לשלום הוגן רק אחרי שיהיו לה אבידות רבות, כמו בלבנון. ישראלים ופלסטינים אומרים אלה על אלה: "הם מבינים רק את שפת הכוח."

הישראלים קוראים בעיתון שאהוד ברק מציע לפלסטינים %92 מהגדה המערבית, ואינם מבינים מדוע מסרב ערפאת לקבל הצעה כל-כך נדיבה. הפלסטינים ראו את מפת-השלום שהתפרסמה בתיקשורת הישראלית, המראה כמה מובלעות פלסטיניות המוקפות בשטח ישראלי, ואומרים שמוטב למות מאשר לקבל מין שלום שכזה. איך תיראה המילחמה הבאה, אם תפרוץ? הנה תרחיש אפשרי:

ערפאת יכריז ב-13 בספטמבר על הקמתה של מדינת פלסטין. ישראל תכריז על סיפוח ההתנחלויות. המוני פלסטינים בלתי-חמושים, ובראשם נשים וילדים, יעלו על אחת ההתנחלויות המבודדות. המתנחלים יפתחו עליהם באש. יהיו הרוגים. חיילים פלסטיניים ישיבו אש. צה"ל יתערב לצד המתנחלים. עשרות הרוגים, מאות פצועים. הכל בשידור חי בתקשורת העולמית.

בכל רחבי הגדה והרצועה יפרצו קרבות. צה"ל יחד עם המתנחלים נגד ה"מישטרה" הפלסטינית והאירגון החמוש של פת"ח. מאות הרוגים פלסטיניים, עשרות הרוגים ישראליים. מסוקי-קרב וטנקים של צה"ל ייכנסו לפעולה. נשק אנטי-טנקי, שהוגנב לשטחים הפלסטיניים, יופעל נגדם. (אולי זה יסביר לאן הלך חלק מהכסף של הרשות הפלסטינית, שכאילו "נגנב".)

צה"ל יצטרך להחליט אם לפלוש לערים הפלסטיניות. ב-1976 ניסה הצבא הסורי לפלוש לצידון, שהיתה אז מוחזקת בידי כוחות אש"ף, וזה הסתיים בהשמדת הטור המשוריין הסורי. אם לא, יטיל צה"ל מצור על כל הערים והכפרים וינתק את אספקת המים, המזון והתרופות. גם כל זאת בשידור חי בתקשורת העולמית.

ישיבה בהולה של מועצת-הביטחון תחליט על הפסקת-אש מיידית, שיגור משקיפי-או"ם וכינוס ועידת-שלום בינלאומית, בהשתתפות מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין. תחת לחץ בינלאומי אינטנסיבי יושג שלום, שיהיה די רחוק מהדגם של ברק, לכיוון הדרישות הפלסטיניות.

עד כאן התרחיש, שהוא רק אחת מאפשרויות רבות. לכל מילחמה יש היגיון משלה, שאי-אפשר לצפותו מראש. אולם יש כמה עובדות-יסוד ברורות:

ראשית: במילחמה זו תהיה לישראל עדיפות-כוחות עצומה, אבל זוהי מילחמה שישראל לא תוכל לנצח בה.

שנית: הפלסטינים יכולים לספוג מאות הרוגים, ואפילו אלפים, מבלי להישבר. לא מפני שהם אדישים לאבידות, אלא מפני שזאת תהיה מילחמה על עצם קיומם הלאומי, מילחמה שתתנהל על אדמתם, בעריהם ובכפריהם. כדאי לזכור: באינתיפאדה נהרגו 1500 פלסטינים, ובהם 300 ילדים. החברה הישראלית, לעומת זאת, אינה מוכנה לספוג אף עשרות הרוגים במילחמה על ההתנחלויות, שאינן אהודות גם עכשיו. ברור שלולא התעקשותו של ברק לקבל את הסכמת "שמונים אחוז מהמתנחלים" להצעות-השלום שלו, אפשר היה לעשות שלום גם עכשיו.

שלישית: העולם תומך בהקמת מדינה פלסטינית, ואי-אפשר למכור לו את מפת-המובלעות של ברק. לפי החוק הבינלאומי, ההתנחלויות הן בלתי-חוקיות בעליל.

רביעית: למרות שזוהי שנת-בחירות באמריקה, אין התמיכה האמריקאית מובטחת עוד לישראל אוטומטית. העיסקה הסינית באה ברגע מאוד לא טוב. ובעיקר: תנאי השלום שיושגו אחרי המילחמה יהיו פחות טובים, מבחינת ברק, מאשר התנאים שאפשר להשיג עכשיו. אבל לעיתים קרובות גובר השכל אצל העמים

רק אחרי הקזת-דם. עד אז האמהות - גם הארבע ההן - שותקות.