הטור של אורי אבנרי 

יום הבושה


ביום השני המדמם, כאשר מספר ההרוגים והפצועים עלה משעה לשעה, שאלתי את עצמי: מה אני הייתי עושה אילו הייתי נער פלסטיני בן 15 ברצועת-עזה?

עניתי לעצמי, ללא היסוס ולו של רגע: הייתי עומד מול הגדר ומפגין, תוך סיכון חיי וגופי.

מניין לי הביטחון הזה?

פשוט: זה מה שעשיתי כשהייתי בן 15.

הייתי חבר אצ"ל, מחתרת חמושה שנקראה "טרוריסטית".

הארץ הייתה תחת כיבוש בריטי ("המנדט"). ב-17 במאי 1939 הגבילו הבריטים את רכישת הקרקעות על-ידי יהודים. קיבלתי פקודה להימצא בשעה מסויימת בקרבת שפת-הים, כדי להשתתף בהפגנה. היה עלי להמתין לתרועת חצוצרה.

בשעה היעודה שמעתי את התרועה והצטרפתי להמון המפגינים שהתקהל בתחילת רחוב אלנבי. התחלנו לצעוד לאורך הרחוב. כשהגענו לבית-הכנסת הגדול, עלה מישהו על המדרגות ונאם נאום חוצב להבות. המשכנו עד לבית האחרון ברחוב, מול כיכר המושבות. שם נמצאו משרדי-המחוז של השלטון הבריטי. שרנו את ההימנון הלאומי, בשעה שחברינו הבוגרים העלו את המשרדים באש.

פתאום הגיעו משאיות ועצרו בחריקה. חיילים בריטים קפצו מהן ופתחו באש. נראה שהם ירו מעל לראשינו. ברחנו דרך הגדרות של פסי-הרכבת.

כשאני נזכר באירוע זה כעבור 79 שנים, עולה על דעתי שהנערים של עזה היום הם גיבורים גדולים יותר מכפי שהיינו. הם לא ברחו. הם עמדו במקום במשך שעות, כאשר מספר ההרוגים עלה ל-61, ומספר הפצועים מאש חיה הגיע ל-1500, נוסף על כאלף אנשים שנפגעו משאיפת גז.

באותו יום פיצלו רוב תחנות-הטלוויזיה בישראל ובעולם את המסך. מימין, המאורעות בעזה. משמאל, חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים.

בשנה ה-136 של המלחמה בין הציונות והעם הפלסטיני, המרקע המפוצל הוא תמונת המציאות: החגיגה בירושלים ומרחץ-הדמים בעזה. לא בשני כוכבים שונים, לא בשתי יבשות, אלא במרחק של שעה נסיעה זו מזה.

החגיגה בירושלים החלה כאירוע מגוחך. חבורה של גברים ונשים בחליפות יוקרתיות, החוגגים – מה, בעצם? את ההעברה הסמלית של משרד מעיר לעיר.

ירושלים היא סלע-מחלוקת. כל אחד יודע שלא יהיה שלום, לא עכשיו ולא לעולם, ללא פשרה על ירושלים. לכל פלסטיני, לכל ערבי, לכל אחד ממיליארד וחצי המוסלמים ברחבי העולם, הוויתור על ירושלים הוא דבר שלא עולה כלל על הדעת. לפי המסורת המוסלמית, משם עלה הנביא מוחמד לשמיים, אחרי שקשר את סוסו לסלע המהווה עכשיו את מרכז המקומות הקדושים. אחרי העיר מכה והעיר מדינה, ירושלים היא העיר הקדושה השלישית לאיסלאם.

ליהודים, בארץ ובעולם, ירושלים היא המקום שבו עמד לפני אלפיים שנה בית-המקדש שנבנה על-ידי הורדוס, המלך האדומי. חלק מהחומה החיצונית של בית-המקדש עדיין עומד, ומהווה את המקום הקדוש ביותר ליהדות.

מדינאים שונים ניסו לרבע את המעגל ולמצוא פיתרון. ועדת האו"ם משנת 1947, שהחליטה על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה שהתקבלה בהתלהבות על-ידי ההנהגה הציונית וששלחה המוני צוהלים לרחוב) קבעה שירושלים תהיה יחידה נפרדת.

בתום מלחמת תש"ח הייתה העיר מחולקת. החלק המערבי הפך לבירת ישראל, החלק המזרחי נמסר לשלטון ירדן. (החלק הצנוע שלי היה השתתפותי בקרבות על הדרך לעיר).

איש לא אהב את הפיתרון הזה. על כן המצאנו, ידידיי ואני, פיתרון שלישי, שהפך מאז לקונסנזוס עולמי: לשמור על אחדות העיר במישור העירוני ולחלק אותה במישור המדיני: המערב כבירתה של מדינת-ישראל, המזרח כבירתה של מדינת-פלסטין שתקום.

מנהיג הציבור הערבי בירושלים, פייסל אל-חוסייני, בן המשפחה הפלסטינית החשובה ביותר בעיר ובנו של גיבור לאומי (שנהרג באותם הקרבות שהשתתפתי בהם) חתם על פיתרון זה בפומבי. יאסר ערפאת נתן לי את הסכמתו השקטה.

אילו הכריז הנשיא דונלד טראמפ על מערב ירושלים כעל בירת ישראל, כמעט איש לא היה מתרגש. אבל הוא השמיט את המילה "מערב", וכך הצית אש. יתכן שטראמפ לא הבין מה הוא עושה, ויתכן שלא נתן damn.

בעיניי, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים חשובה כקליפת-השום. זהו מעשה סמלי שאינו משנה את המציאות. אם וכאשר יבוא השלום, איש לא יזכור את המעשה האווילי של נשיא אמריקאי נשכח. אינשאללה.

אז הם היו שם, חבורה של אפסים נפוחי-אגו ומצומקי-תבונה, ישראלים, אמריקאים ואלה שבאמצע, בפסטיבל העלוב שלהם, בעוד שנהרות הדם זרמו בקרבת מקום, בני-אדם נהרגו בעשרותיהם ונפצעו באלפיהם.

הטכס שהתחיל כפגישה צינית, הפך במהרה לפגישה גרוטסקית, והסתיים כפגישה טראגית. נרון קיסר מנגן בכינור בעוד שרומא בוערת.

כאשר הוחלף החיבוק האחרון ונאמרה המחמאה האחרונה (במיוחד לאיוונקה, האישה המרשימה), עזה נשארה כפי שהייתה – מחנה-ריכוז ענק, שבתי-חולים בו התפוצצו מרוב נפגעים, וששורר בו מחסור בתרופות ובמזון, במים ובחשמל.

כדי לקדם את פני הגינוי העולמי הצפוי הקימה ממשלת ישראל מערכה עולמית של תעמולה. לדוגמה: הסיפור שחמאס הטרוריסטי הכריח את בני-עזה להפגין – כאילו ניתן לאלץ מישהו לסכן את חייו בהפגנה.

או: הסיפור שחמאס שילם לכל מפגין 50 דולר. האם אתם מוכנים לסכן את חייהם תמורת 50 דולר? האם יש אדם שמוכן?

או: לחיילים לא הייתה ברירה אלא להרוג אותם, מפני שהם הסתערו על גדר הגבול. למעשה איש לא ניסה – הריכוז הענק של חטיבות צה"ל היה יכול למנוע זאת בלי ירי. אין ולו צילום אחד של הסתערות כזאת.

בהתחלה טענה התעמולה שחמאס שלח אזרחים להפגין ולהיהרג, בעוד שחבריו נשארו בבית. בתגובה הודיע חמס ש-50 מההרוגים היו חבריו. הה-הה! צהלה התעמולה הישראלית, תפסנו אתכם! האם לא אמרנו כל הזמן שרק אנשי חמאס הפגינו?

תוך כדי כך נשכחה ידיעה שפורסמה ערב יום-הזוועה: חמאס הציע בשקט "הודנה" לעשר שנים. הודנה היא שביתת-נשק מקודשת, שאסור מבחינה דתית להפר אותה. הצלבנים, קודמינו בארץ זו, כרתו במשך מאתיים שנות שהותם כאן כמה וכמה הודנות עם אויביהם המוסלמים.

מנהיגי ישראל סירבו מיד.

אז למה הצטוו החיילים להרוג?

זהו אותו ההיגיון שהפעילו משטרי-כיבוש רבים לאורך ההיסטוריה: להפחיד את ה"ילידים" עד כדי כך שישכחו מכל ניסיון למרוד. למרבה הצער, השיטה גרמה כמעט תמיד לתוצאה ההפוכה: המדוכאים נעשו קשוחים יותר, נועזים יותר. זה מה שקורה עכשיו בעזה.

יתכן מאוד שיום שני המדמם ייזכר כיום שבו החזירו הפלסטינים לעצמם את הגאווה הלאומית, את הרצון להזדקף ולהילחם למען חרותם.

למחרת היום, "יום הנקבה", שהיה אמור להיות יום השיא של ההפגנות, נהרגו "רק" שני מפגינים. סביר להניח שהדיפלומטים הישראלים בחו"ל, שהיו עדים לזעם העולמי על ההרג, שלחו הביתה מסרים חריפים.

על כן נתן הצבא הוראות חדשות. החיילים הצטוו להשתמש רק באמצעים לא-קטלניים, ואלה הספיקו בהחלט.

המצפון שלי אינו מרשה לי לסיים דברים אלה ללא ביקורת עצמית.

הייתי מצפה שכל הסופרים הישראלים, אנשי-הרוח והאמנים בעלי השם העולמי, יפרסמו עוד במהלך ההרג גינוי מרעיש-עולמות. זה לא קרה.

מפלגות האופוזיציה התנהגו באופן בזוי. אף מילה אחת ממנהיג מפלגת-העבודה. אף מילה אחת מיאיר לפיד. המנהיגה החדשה של מרצ, תמר זנדברג, לפחות החרימה את הטכס המחפיר בירושלים. העבודה ולפיד אפילו את זה לא עשו.

הייתי מצפה שארגוני-השלום האמיצים הרבים יתאחדו לפעולה דרמטית גדולה ומשותפת, שתהדהד בעולם. לצערי, זה לא קרה. אולי הם היו במצב של הלם.

כל מחנה-השמאל הישראלי הגדול והמהולל לא השכיל לצאת להפגנה שתהיה דומה למחאת מאות האלפים בעניין מחיר הקוטג'. במקום זה גייס השמאל רק מאות אחדות של מפגינים (וכל הכבוד להם).

בקיצור: לא עשינו את המוטל עלינו. אני מאשים גם את עצמי.

אנחנו חייבים ללמוד לקח. עלינו להתכונן כבר עכשיו לזוועה הבאה. עלינו להתארגן, עלינו להתאחד.

אך מכל התופעות של השבוע, שום דבר לא הגיע לממדיה של מערכת שטיפת-המוח. זה שנים לא הייתי עד לממדים כאלה.

כמעט כל ה"כתבים הצבאיים" פעלו ללא-בושה כתועמלנים של צה"ל. לאורך הימים הם עזרו לצבא להפיץ שקרים וסילופים. לציבור לא הייתה ברירה אלא להאמין להם. הרי איש לא סתר את דבריהם.

אותו הדבר נכון לגבי כמעט כל כלי-התקשורת, מגישי חדשות, כתבים ופרשנים. הם הפכו ברצון לשקרני המשטר. רבים מהם בוודאי קיבלו הוראות מהבוסים שלהם ודאגו לפרנסתם. זה לא היה פרק מפואר לתקשורת הישראלית.

אחרי יום הדמים, כאשר צה"ל עמד מול גינוי עולמי ונאלץ להפסיק את הירי, כל התקשורת הייתה מאוחדת בהכרזה שהפרשה הסתיימה בניצחון גדול של ישראל.

מה, באמת? ישראל נאלצה לפתוח את המעברים ולשלוח לעזה מזון ותרופות. מצריים נאלצה לפתוח את מעבר רפיח ולקבל מאות פצועים לטיפול בבתי-חולים שלה.

ביבי נתניהו ורג'פ טאיפ ארדואן, שני התאומים הזהים, התחילו להתקוטט ביניהם כשני תרנגולים ולהשפיל זה את זה בצורה ילדותית. נוסף על הכול סירבה ממשלת ישראל לאפשר לתורכיה לקלוט פצועים הזקוקים לטיפול דחוף.

יום הבושה עבר. עד לפעם הבאה.