איש לא היטיב לתאר את מקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני יותר מההיסטוריון אייזק דויטשר.

אדם גר בבית העולה באש. כדי להציל את חייו, קופץ האיש מהחלון. הוא נוחת על איש שהזדמן לרחוב במקרה ופוגע בו קשות. עובר-האורח הופך לנכה לכל חייו. בין השניים פורצה איבה עזה. מי אשם?

מובן ששום משל אינו משקף במדויק את המציאות. האדם שקפץ מהבית הבוער לא נחת על עובר-האורח המסוים הזה במקרה. אבל בסך-הכל, המשל הזה טוב מכל האחרים.

דויטשר לא ענה על השאלה איך לשים קץ לסכסוך. האם נגזר על השניים להילחם זה בזה לנצח נצחים? האם בכלל יש פיתרון?

ההיגיון הפשוט אומר: בוודאי שיש. נכון, אי-אפשר להחזיר את האיש הנכה למצבו הקודם. האיש שגרם לפציעתו אינו יכול לחזור לביתו, שנשרף כליל. אבל...

האיש שקפץ יכול – וצריך – לבקש את סליחת הקורבן. זה המינימום. הוא יכול וצריך לשלם לו פיצויים. כך דורש הצדק. אחרי זה הם יכולים להיות ידידים. אולי אפילו שותפים.

אבל במקום לנהוג כך ממשיך האיש להתעלל בקורבנו. הוא פולש לבית הקורבן ומגרש אותו. בני הקורבן מנסים לסלק את הפולש. וכן הלאה.

דויטשר עצמו, שברח מהנאצים מפולין לאנגליה, לא ראה את המשך הסיפור. הוא מת ימים מעטים אחרי מלחמת ששת-הימים.

במקום להילחם בלי סוף על השאלה מי צדק ומי לא צדק, כמה אנחנו נהדרים וכמה ההם רעים, מוטב שנחשוב על העתיד.

מה אנחנו רוצים? באיזה מין מדינה אנחנו רוצים לחיות? איך נסיים את הכיבוש, ומה יבוא אחריו?

ישראל חלוקה בין "שמאל" ו"ימין". אינני אוהב את המונחים האלה – הם ריקים מתוכן. הם נוצרו לפני מאתיים שנה באסיפה הלאומית הצרפתית בצורה מקרית לגמרי – אלה ישבו מימין היו"ר ואלה משמאלו. בכל זאת אשתמש במונחים אלה לצורכי נוחיות.

החלוקה האמיתית בישראל היא בין האזרחים המעדיפים את הארץ על פני בני-האדם, לבין האזרחים המעדיפים את בני האדם על פני הארץ. מה קדוש יותר?

בימים הראשונים של המדינה התהלכה כאן בדיחה. הקדוש-ברוך-הוא זימן אליו את דויד בן-גוריון ואמר לו: עשית דברים גדולים למען עמי, אמור משאלה ואמלא אותה.

בן-גוריון חשב וחשב, ובסוף ענה: אני מבקש שישראל תהיה מדינה יהודית, שתשתרע מהים עד הנהר ושישרור בה צדק.

"זה יותר מדי אפילו בשבילי!" אמר אלוהים. "אבל אמלא שתיים משלוש המשאלות שלך."

מאז יש לנו הברירה לבחור בין מדינה יהודית צודקת בחלק מהארץ, או מדינה יהודית בכל הארץ שלא תהיה צודקת, או מדינה צודקת בכל הארץ שלא תהיה יהודית.

בן-גוריון מתהפך בוודאי בקברו.

אם כן, מהם הפיתרונות המוצעים על-ידי שני הגושים הגדולים בפוליטיקה הישראלית?

ה"שמאל" גיבש לעצמו במשך הזמן תכנית מסודרת. אני גאה בכך שהיה לי חלק בתהליך הזה. התוכנית אומרת (בערך) כך:

(א) מדינת-פלסטין תקום לצד מדינת-ישראל.

(ב) בין שתי המדינות ישרור שלום, המבוסס על הסכם שיבטיח גבולות פתוחים ביניהן ויסדיר את היחסים ההדדיים.

(ג) יקומו מוסדות משותפים, בהתאם לצורך ותוך הסכמה.

(ד) ירושלים תהיה עיר מאוחדת ותהיה בירת שתי המדינות. ירושלים המערבית תהיה בירת ישראל וירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין.

(ה) יהיו חילופי-שטחים מצומצמים, על בסיס של אחד-לאחד.

(ו) יהיו סידורי-ביטחון הדדיים ומוסכמים.

(ז) ישראל תישאר מדינה יהודית בעיקרה. השפה העברית תהיה שפתה הרשמית הראשונה, והיא תהיה פתוחה לעלייה של יהודים.

(ח) שתי המדינות יצטרפו למוסדות איזוריים.

(ט) הצעה שלי: תהיה שיבה מצומצמת וסמלית של מספר פליטים לישראל. שאר הפליטים יקבלו פיצויים נדיבים, יתיישבו במדינת פלסטין או יישארו במקום הימצאם.

זוהי תמונה ברורה של העתיד. גם ציונים מושבעים וגם לא-ציונים יכולים לקבל אותה בלב שלם.

מהי תוכנית ה"ימין"? איך רואים האידיאולוגים הימניים את העתיד?

העובדה הפשוטה היא שלימין אין בכלל תמונה של העתיד – לא תוכנית, אפילו לא חלום. רק רגשות עמומים.

אין לזלזל ברגשות. הרגשות ממלאים תפקיד חשוב בחיי האומות.

מה שהימין היה רוצה, בעצם, הוא שהמצב הנוכחי יימשך לנצח. כלומר, משטר הכיבוש הצבאי בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, והמצור והכיבוש העקיף ברצועת-עזה.

ההיגיון הקר אומר שזהו מצב בלתי-טבעי. מצב שלא יכול להימשך לאורך ימים. במוקדם או במאוחר יהיה צורך למסד אותו. איך?

יש שתי אפשרויות, ושתיים בלבד: מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית.

זה כל-כך ברור, שאפילו האנשים הקנאים ביותר בימין אינם יכולים להכחיש זאת. איש מהם גם לא מנסה.

בימין יש תקווה עמומה שהערבים בארץ-ישראל השלמה פשוט יקומו באחד הימים ויסתלקו. זה לא יקרה. הנסיבות המיוחדות של תש"ח לא יחזרו.

מספר פלסטינים אמידים עשויים להגר ללונדון או לריו-דה-ז'ניירו, אבל הם לא ישפיעו על התמונה הדמוגרפית. הציבור הפלסטיני יישאר – ויתרבה.

כבר עתה יש רוב ערבי בין הים התיכון ונהר הירדן. בארץ-ישראל השלמה חיים, על פי הספירה האחרונה (יולי 1916): 6,510,894 ערבים ו-6,114,546 יהודים. אמנם, שיעור-הילודה הערבי אמור להצטמצם, אך כך גם שיעור-הילודה היהודי (מלבד החרדים).

איך ייראו החיים במדינת-האפרטהייד היהודית? דבר אחד בטוח: היא לא תמשוך את המוני היהודים. התהום בין היהודים בישראל לבין היהודים בארצות-הברית וארצות אחרות תתרחב באיטיות אך בהתמדה.

במוקדם או במאוחר יתקומם הרוב חסר-הזכויות במדינת האפרטהייד. דעת-הקהל העולמית תגנה את ישראל ותחרים אותה. שיטת האפרטהייד תקרוס. מה יישאר?

מה שיישאר הוא הדבר שכמעט כל הישראלים פוחדים ממנו: מדינה דו-לאומית. אדם אחד – קול אחד. מדינה שונה מאוד-מאוד מישראל. מדינה שישראלים רבים יהגרו ממנה, בחיפזון או לאט.

התמונה הזאת אינה תעמולה. זאת עובדה פשוטה. אם יש אידיאולוג ימני שיש לו תשובה אחרת – שיקום עכשיו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי.

אינני מסוגל לעמוד בפיתוי ואספר שוב את הבדיחה הישנה:

ליידי אנגליה שיכורה עומדת על סיפון האוניה "טיטאניק", ובידה כוס ויסקי. היא רואה את הקרחון המתקרב וממלמלת: "ביקשתי קצת קרח, אבל זה באמת יותר מדי!"