ריבונו של עולם, האם הם משוגעים?

הם מתקבצים במרכז הכפר, נערים בני 15, 16, נוטלים אבנים וממטירים אותם לעבר החיילים, החמושים מקודקוד עד רגל. החיילים יורים, לפעמים מעל לראשיהם, לפעמים ישר לעברם. בכל יום יש פצועים, כל מספר ימים יש הרוגים.

לשם מה? הרי אין להם שום סיכוי לשנות את מציאות הכיבוש הישראלי. רק לעיתים רחוקות פוגעים הנערים בחייל, וגורמים לו פציעה קלה.

בכל זאת הם ממשיכים. מדוע?

אחד מידידיי שלח לי מאמר של פלסטיני מכובד, שבו הוא מתאר את ההפגנה הראשונה שלו, לפני הרבה שנים.

האיש מספר שהיה בן 15, בכפר פלסטיני תחת הכיבוש, וששנא את החיילים הישראלים. יחד עם קבוצת חברים בני אותו גיל הוא הלך למרכז הכפר, שם חיכו להם החיילים.

כל מפגין הרים אבן - בכפרים הערבים אין מחסור באבנים - וזרק אותה לעבר החיילים. האבנים לא הגיעו אל החיילים ולא גרמו לשום נזק.

אבל - וכאן התיאור של האיש המבוגר הגיע לרמת ההתלהבות - איזו הרגשה נהדרת! בפעם הראשונה חש הנער שהוא מחזיר מלחמה שערה! הוא כבר לא היה פלסטיני מושפל וחסר-אונים! הוא החזיר את הכבוד לבני עמו! אמנם, המנהיגים הזקנים היו כנועים, אבל לא הוא! לא הוא ולא חבריו!

בפעם הראשונה בחייו הוא היה גא, גאה להיות פלסטיני, גאה להיות בן-אדם אמיץ-לב!

איזו הרגשה נהדרת! למען ההרגשה הזאת הוא היה מוכן לסכן את חייו, שוב ושוב, מוכן להיות שהיד, עד.

יש אלפים כמוהו.

כאשר קראתי את התיאור הזה, התלהבתי גם אני, מפני שהוא הזכיר לי משהו מנעוריי הרחוקים. כאשר הייתי בן אותו הגיל, בן 15.

זה היה במאי 1939. הבריטים פירסמו "ספר לבן", ששם קץ לחזון הציוני. מלחמת-העולם התקרבה בצעדי-ענק, והאימפריה הבריטית הייתה זקוקה לתמיכת העולם הערבי.

חודשים אחדים לפני כן הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). אז זה היה הארגון הקיצוני ביותר שלחם בשלטון הבריטי. תליית שלמה בן-יוסף, היהודי הראשון שהוצא להורג על-ידי השלטון הבריטי, זירז את התהליך. החלטתי למלא את מקומו.

בערב קיבלתי פקודה להתייצב למחרת היום, בדיוק בצהריים, ברחוב אלנבי, בקרבת קולנוע מוגרבי. נערוך הפגנה נגד הספר הלבן.

הגעתי הרבה לפני הזמן וחיכיתי בהתרגשות גוברת. בדיוק בשעה היעודה שמעתי תקיעה של חצוצרה, ויחד עם מאות אנשי אצ"ל ואחרים רצתי למקום האיסוף. חזרנו על הסיסמאות שמישהו צעק, וצעדנו לאורך רחוב אלנבי, שהיה אז הרחוב הראשי של תל-אביב.

הגענו לבית-הכנסת הגדול. מישהו עלה במדרגות ונשא נאום נלהב, שהסתיים בפסוק התנ"כי: "אם אשכחך ירושלים..."

משם הגענו למחוז חפצנו: משרדי השלטון הבריטי בכיכר המושבות. בחורים אמיצים עלו למעלה, פרצו למשרד מרשם-התושבים וזרקו המון ניירות למטה. שרפנו אותם ברחוב.

לפתע הופיעו חיילים בריטיים. נורו יריות, אולי מעל לראשינו, אולי לעברנו. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שירו לעברי.

ברחנו דרך חור בגדר קו הרכבת. אחרי כמאה מטר פגשנו שוב איש ברעהו. ראשנו היה בשמיים, היינו מאושרים מעבר לכל תיאור. הראינו לבריטים הארורים שהיהודים יכולים להשיב מלחמה שערה! היינו מסוגלים לסכן את חיינו למען המולדת! עמנו יכול היה להיות גא בנו!

זה היה לפני 79 שנים. אני נזכר באירוע כאילו היה אתמול. ואני מבין היטב את רגשות הנערים הפלסטיניים, "ילדי האבנים", המסכנים את חייהם היום בהפגנות חסרות-סיכוי.

המנהיגים שלנו מתייחסים כיום אל ילדי האבנים בבוז, בדיוק כמו שהבריטים התייחסו אלינו בימים ההם. מה הם כבר יכולים להשיג, הנערים האלה? לא כלום. ההפגנות שלהם מגוחכות, בדיוק כפי שהיו ההפגנות שלנו אז.

אבל נער בן 15 הוא כוח אדיר. גאוותו ביכולתו להשיב מלחמה שערה מתעצמת עם השנים ואי-אפשר לדכא אותה. ככל שעולה מספר ההרוגים, כן גובר כוחם של הנערים. ככל שגובר הדיכוי כן גוברת נחישות המדוכא. זהו חוק טבעי.

באימפריה היהודית של ימינו, מהים עד הירדן, יש כבר רוב פלסטיני קטן. משהו כמו 8.2 מיליון פלסטינים מול 7.8 מיליון יהודים. עובדה זו חבויה, בדרך כלל, בסטטיסטיקה הרשמית. מאחר ששיעור-הילודה הערבי גדולה מזה שלנו (מלבד הציבור החרדי), הרוב הערבי יגדל בהכרח. ישראל הגדולה תהפוך יותר ויותר למדינת אפרטהייד.

מהי תשובת הימין הישראלי לעובדה זו? אין תשובה. קבוצות אחדות בשוליים חולמות על גירוש המוני של הערבים, נוסח תש"ח. אך אין עם שחוזר על אותה השגיאה בפעם שנייה. יקרה אשר יקרה, הפלסטינים ידבקו באדמתם. הם קוראים לזה "צומוד".

מתנגן בראשי השיר "זמר הפלוגות", שכתב נתן אלתרמן שנים לפני הקמת המדינה: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". הפלסטינים הם עם כמו עמים אחרים. כמונו.

באחרונה נוצרה אופנה חדשה, בעיקר בקרב הערבים. הם אומרים שיש רק ברירה אחת: או "שתי מדינות" או "מדינה אחת". אם ההנהגה הישראלית, בעזרת הממשל האמריקאי, דוחה את פיתרון שתי המדינות, כי אז ייתפס מקומו על-די פיתרון "המדינה האחת". יהודים וערבים יחיו במדינה משותפת. סוף החזון הציוני.

לטעמי זאת שטות. אם יש פוליטיקאים ערביים המאמינים שהאפשרות הזאת תפחיד את היהודים עד כדי כך שהם יסכימו לפיתרון שתי המדינות, הם טועים לגמרי. נכון, מספר יהודים קיצונים מן הימין מדברים על אפשרות זו, אבל הם יודעים שזה יהיה גיהינום.

מדינה אחת? איך ייראה הצבא שלה? מי יפקד עליו, מי יהיו החיילים? מי ישלוט במשטרה? האם הרוב ערבי בכנסת (שתשנה, מן הסתם, את שמה ל"מג'ליס") לא ילחם בכל יום במיעוט היהודי? האם לא תהיה רמת-המחייה של האזרחים היהודים גבוהה בהרבה מרמת האזרחים הערביים? האם לא יהיו הערבים במדינה הזאת ציבור מדוכא? שאלות אינסופיות שאין להן תשובה.

לי זה מזכיר את הילד שלמד בבית-הספר שכתוב בתנ"ך "וגר זאב עם כבש". בבואו הביתה הוא שואל את אביו "איך זה יכול להיות?" והאב עונה: "אין בעיות, רק צריכים להחליף את הכבש בכל יום."

העובדה הפשוטה היא שאין ברירה בין "פיתרון שתי המדינות" ו"פיתרון המדינה האחת", מפני שפיתרון המדינה האחת אינה פיתרון כלל, אלא חלום באספמיא. או חלום בלהות.

אז אין ברירה? בוודאי שיש. תמיד יש ברירה.

הברירה היא בין "פיתרון שתי המדינות" לבין "חוסר פיתרון". מלחמת-נצח.