אהוד ברק "שבר שתיקה". הוא פירסם מאמר ב"ניו-יורק טיימס" ובו תקף את ראש ממשלת ישראל בחריפות. במלים אחרות, הוא עשה בדיוק מה שעשו החיילים-לשעבר הקוראים לעצמם "שוברים שתיקה", הנאשמים בכך שהם מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלנו בחו"ל.

אך מלבד ההתקפה על בנימין נתניהו, ברק ניצל את ההזדמנות כדי להגיש את תוכנית-השלום שלו. נראה שהרמטכ"ל-לשעבר וראש-הממשלה-לשעבר מתכנן קמבק , ותוכנית-השלום שלו היא חלק מהמבצע הזה. בכלל, אנחנו חיים עכשיו בעונה של תוכניות-שלום.

אני מכבד את האינטליגנציה של ברק. לפני שנים רבות, כאשר הוא היה עדיין סגן הרמטכ"ל, הוא הזמין אותי במפתיע לשיחה פרטית. דיברנו על ההיסטוריה הצבאית של מאה ה-17 (ההיסטוריה הצבאית הייתה אחד התחביבים שלי) ונוכחתי לדעת שברק באמת מומחה. נהניתי מהשיחה.

באחד מערבי האביב של 1999 הייתי חלק מההמון הצוהל שהתאסף בכיכר-רבין בתל-אביב כדי לברך את ברק, אחרי שזכה בבחירות והפך לראש-הממשלה. הוא הבטיח לנו "שחר של יום חדש". במיוחד הוא הבטיח לעשות שלום עם הפלסטינים.

מבחינה אינטלקטואלית ברק עולה בהרבה על כל הפוליטיקאים בזירה הישראלית. אבל אינטליגנציה עלולה להיות מכשול.

אנשים אינטליגנטיים מאוד עלולים להיות שחצנים. הם בזים לבני-אדם בעלי מנת-משכל נמוכה יותר. מכיוון שברק היה בטוח לגמרי שיש לו כל התשובות, הוא ביקש מהנשיא קלינטון להזמין את יאסר ערפאת לפגישה משולשת.

למחרת היום דיברתי עם ערפאת, וראיתי שהוא מודאג מאוד. הרי שום דבר לא היה מוכן לפגישה, לא היו חילופי-דיעות מוקדמים, כלום. ערפאת לא רצה לבוא לפגישה, אבל אי-אפשר לסרב להזמנה של נשיא ארצות-הברית.

התוצאה הייתה הרת-אסון. ברק, שהיה, כרגיל, בטוח בעצמו, הציג את הצעת-השלום שלו. היא הייתה באמת נדיבה יותר מכל ההצעות הישראליות הקודמות, אך היא לא הגיעה ולו למינימום הדרישות של הפלסטינים. הוועידה התפרקה.

מה עושה דיפלומט בנסיבות כאלה? הוא מודיע ש"היו לנו חילופי-דיעות מועילים. אמנם לא הגענו עדיין לידי הסכמה מלאה, אבל המשא-והמתן יימשך, ואם יהיה צורך תתקיימנה עוד ועידות, עד שיושג הסכם."

ברק לא אמר זאת. הוא גם לא אמר: "מצטער, לא היה לי מושג על נקודת-ההשקפה הפלסטינית. עכשיו אלמד אותה בכובד-ראש."

במקום זאת ברק חזר הביתה והכריז שישראל הציעה הצעות נדיבות ללא תקדים, שהפלסטינים דחו את הכל, שהפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים וש"אין לנו פרטנר לשלום". אילו נאמרו משפטים אלה על-ידי מנהיג ימני, היו הכל מושכים בכתפיים. אבל כשזה בא מפי "מנהיג מחנה-השלום", היו למילים האלה תוצאות הרות-אסון. התוצאות שלהן מורגשות עד היום.

עכשיו מופיע ברק, ברק החדש, ובידיו תוכנית-שלום חדשה לגמרי. מה היא אומרת?

המטרה, לדבריו, היא "הפרדה" מהפלסטינים. לא שלום, לא שיתוף-פעולה, רק הפרדה. להיפטר מהם. "שלום" כבר אינו סחורה.

להיפרד איך? ישראל תספח את השכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים ואת גושי ההתנחלות. ואז מגיע העיקר: האחריות הביטחונית הכוללת בגדה המערבית תישאר בידי צה"ל "ככל שדרוש". כלומר, המשך הכיבוש בלי סוף.

ובסוף המסקנה העצובה: "גם אם אין אפשרות לפתור את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני בשלב זה - וסביר שאין אפשרות כזאת..."

אם יש פלסטיני אחד שיקבל תנאים אלה, אהיה מופתע. אבל לברק, אז וכיום, לא איכפת מה חושבים ומה מרגישים הפלסטינים. בדיוק כמו נתניהו, שהוא לפחות די הגון כדי לא להציג "תוכנית שלום". ובדיוק כמו טראמפ.

דונלד טראמפ אינו גאון כמו אהוד ברק. אבל גם לו יש "תכנית שלום".

קבוצה של יהודים ימניים, ובכללם חתנו (שגם הוא לא גאון) עבדו במשך חודשים על תכנית זו. טראמפ הציע אותה למחמוד עבאס (אבו-מאזן), ליורש-העצר החדש של סעודיה ולנסיכים ערבים אחרים. נראה שהתכנית מציעה מדינה פלסטינית המורכבת מאיים מבודדים אחדים בגדה המערבית, בלי ירושלים ובלי צבא.

זה שיגעון גמור. אין אף פלסטיני אחד, ואף לא אדם אחד בעולם הערבי, שיקבל את זה. גרוע מזה, מי שמציע קריקטורה כזאת של מדינה מראה שהוא בור גמור.

וכאן מוקד הבעייה האמיתית: זה גרוע מסתם בורות. זה חושף בוז תהומי לפלסטינים ולערבים בכלל. יש כאן אמונה בסיסית שהרגשות של הערבים – אם בכלל יש להם רגשות – אינם חשובים. גישה זו היא שריד מהתקופה הקולוניאלית.

יש דרך פשוטה להבין לנפש הזולת: להיכנס לעורו. לדמיין שאתה במקומו. מה היית חושב? מה היית מרגיש?

לפלסטינים, ולערבים בכלל, יש רגשות ויש מחשבות. הם עמים בעלי גאווה. הם זוכרים עדיין את התקופות שבהן היו המוסלמים מתקדמים לאין-שיעור יותר מאשר האירופים, שהיו אז עדיין פראי-אדם. הערבים נפגעים עמוקות כאשר נשיא ארצות-הברית ויועציו היהודים מתייחסים אליהם כאל זבל. העלבון עלול לגרום להתקוממויות בארצות המוסלמים. ואלה עשויות לטאטא מהבמה את הנסיכים הערביים, שכירי ארצות-הברית.

סערת הרגשות נוגעת במיוחד לירושלים. בעיני המוסלמים, כמו בעיני היהודים, ירושלים אינה סתם עיר. זהו המקום הקדוש השלישי בחשיבותו באיסלם, המקום שממנו הנביא מוחמד – יבורך זכרו – עלה לשמיים. שום מוסלמי אינו יכול לוותר על ירושלים. זה אינו עולה כלל על הדעת.

ההחלטות האחרונות של הנשיא טראמפ לגבי ירושלים הן – לומר זאת בעדינות – אידיוטיות. הערבים נסערים, לישראלים זה לא איכפת. המשרתים הערביים של ארצות-הברית, הנסיכים וכל השאר, מודאגים מאוד. התקוממות של המוני הערבים עלולה לטאטא אותם מהבמה.

ולשם מה? למען כותרת בעיתון? טראמפ תפס עלינו טרמפ.

אין באיזור שלנו – ואולי בעולם כולו – נושא עדין יותר מאשר ירושלים. ירושלים קדושה לשלוש דתות, והרי אין אפשרות להתווכח עם קדושה.

בעבר הקדשתי מחשבה רבה לנושא זה. אני אוהב את ירושלים (בניגוד למייסד הציונות, בנימין זאב הרצל, שירושלים הגעילה אותו ושברח ממנה אחרי לילה אחד בלבד.) הציונים הראשונים לא אהבו את העיר, שסימלה בעיניהם את כל הרע והרקוב ביהדות.

לפני כעשרים שנה חיברתי עצומה, בשיתוף עם ידידי המנוח פייסל אל-חוסייני, מנהיג הערבים בירושלים וצאצא של המשפחה האצילית ביותר בעיר. על העצומה חתמו מאות ישראלים ופלסטינים.

אזרח בשם אביאל צרפתי, נהג משאית מפרדס-חנה, שלח לי השבוע את הנוסח בחתימתו, בדואר רשום. תודה מקרב לב.

כותרת העצומה הייתה "ירושלים שלנו", והיא נפתחה במילים: "ירושלים היא שלנו, הישראלים והפלסטינים - מוסלמים, נוצרים ויהודים."

ובהמשך: "ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי-קדם ועד עתה – כנענים ויבוסים ובני-ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וממלוכים, עות'מנים ובריטים, פלסטינים וישראלים."

והלאה: "ירושלים שלנו צריכה להיות מאוחדת, פתוחה לכל באיה ושייכת לכל תושביה, בלי גבולות ובלי גדרי-תיל בליבה."

והמסקנה המעשית: "ירושלים שלנו צריכה להיות בירת שתי המדינות שתחיינה זו לצד זו בארץ הזאת - ירושלים המערבית בירתה של מדינת-ישראל וירושלים המזרחית בירתה של מדינת-פלסטין."

הלוואי ויכולתי להדביק את העצומה הזאת לדלתות הבית הלבן.