אני מרוגז. ויש לי סיבה טובה להיות מרוגז.

עמדתי לכתוב מאמר על נושא שחשבתי עליו זה זמן רב.

השבוע פתחתי את עמודי העיתון "ניו-יורק טיימס", ומה אני רואה? את המאמר שלי, זה שעדיין לא כתבתי אותו, מופיע בעמודי-הדיעות של העתון, במלואו, טענה אחרי טענה.

איך זה יכול להיות? יש לי רק הסבר אחד: המחבר – שכחתי את שמו – גנב את הרעיון מהמוח שלי באמצעות מעשה-קסם כלשהו. מעשה שהוא בוודאי פלילי. פעם ניסה אדם להרוג אותי מפני שעשתי לו, לדבריו, את אותו המעשה.

ובכן, החלטתי לכתוב את המאמר בכל זאת.

הנושא הוא: טימטום. ובמיוחד תפקידו של הטימטום בהיסטוריה.

ככל שאני מזדקן, כך אני משתכנע שהטימטום ממלא תפקיד חשוב ביותר בהיסטוריה של האומות.

הוגי-דיעות גדולים, שבהשוואה אליהם אינני אלא גמד אינטלקטואלי, טענו שגורמים אחרים הפכו את ההיסטוריה לתוהו ובוהו. קרל מארכס האשים את הכלכלה. לדבריו, הכלכלה היא שכיוונה את המין האנושי מאז ראשיתו.

אחרים האשימו את אלוהים. לאורך ההיסטוריה גרמה הדת למלחמות נוראות. לדוגמה, מסעי-הצלב, שהחריבו את ארצי במשך כמאתיים שנה. דוגמה אחרת: מלחמת 30-השנים, שהרסה את גרמניה. לא נראה סוף למלחמות כאלה. מלחמות-דת קיימות גם כיום.

יש המאשימים את הגזע. לבנים נגד אדומים באמריקה. הגזע העליון הארי נגד תת-האדם השמי. נאצים נגד יהודים. איום ונורא.

ויש הדוגלים בגיאו-פוליטיקה. "משא האדם הלבן". "הדחף אל המזרח".

במשך דורות רבים, הוגי-הדיעות הגדולים חיפשו הסבר עמוק לתופעה ששמה מלחמה. הרי מוכרח להיות הסבר כזה. אחרי הכל, אירועים היסטוריים אינם קורים סתם כך. צריך להיות משהו עמוק, משהו מפחיד, שגורם לכל האסונות האלה. משהו המלווה את הגזע האנושי מאז ראשיתו, וממשיך לעצב את גורלנו.

במהלך השנים אימצתי לעצמי רבות מן התיאוריות האלה. הן הרשימו אותי מאוד-מאוד. הוגי-דיעות גדולים. מחשבות עמוקות. קראתי הרבה כרכים עבים. אך בסוף הם לא סיפקו אותי.

ואז הייתה לי הארה. יש באמת גורם אחד המשותף לכל המאורעות ההיסטוריים האלה: הטימטום.

אני יודע שזה לא ייאמן. טימטום? כל אלפי המלחמות האלה? כל מיליוני הקרבנות? הקיסרים, המלכים, המדינאים, האסטרטגים - כולם מטומטמים? האם זה יתכן?

לא מכבר דרש ממני חבר להציג לו דוגמה. "תראה לי איך זה עובד," הוא תבע ממני בחוסר-אמונה.

הזכרתי את פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, מאורע ששינה את פני אירופה והעולם כולו. הוא הסתיים בסך-הכך חמש שנים לפני שנולדתי. כל הילדות שלי התנהלה בצל האסון הזה.

כך זה קרה:

דוכס אוסטרי נרצח על-ידי אנרכיסט סרבי בעיר סרייבו. זה קרה כמעט במיקרה. ההתנקשות המתוכננת נכשלה, אך כעבור שעות אחדות נתקל המתנקש במקרה בדוכס והרג אותו.

הדוכס לא היה איש חשוב. אלפי מעשים כאלה אירעו לפני כן ואחרי כן. אך במקרה זה חשבו המדינאים האוסטרים שצריך ללמד את הסרבים לקח, אחת ולתמיד, והגישו להם אולטימטום.

אז מה? דברים כאלה קרו כל העת. אבל סרביה הייתה בת-חסות של המעצמה הרוסית האדירה, ועל כן הצאר הרוסי פירסם אזהרה. כדי לתת לזה תוקף, הוא גייס את הצבא הרוסי.

בגרמניה נדלקו כל הנורות האדומות. גרמניה שוכנת במרכז אירופה. אין לה גבולות בלתי-חדירים, אין אוקיינוסים, אין הרים גבוהים. היא הייתה לכודה בין שתי מעצמות צבאיות גדולות – רוסיה במזרח וצרפת במערב. במשך השנים הרהרו הגנרלים הגרמניים בשאלה: איך להציל את המולדת אם גרמניה תותקף משני הצדדים בעת ובעונה אחת?

התשובה הייתה תוכנית-על גאונית. רוסיה הייתה אימפריה אדירה, והיו דרושים לה שבועות אחדים לגיוס צבאה. בשבועות אלה היה על הצבא הגרמני להביס את צרפת, ואז לפנות לאחור ולעצור את הרוסים.

זאת הייתה תוכנית מזהירה, וגדולי האסטרטגים הגרמנים שיכללו אותה עוד ועוד במשך השנים. אבל כשהגיעה העת להוציאה לפועל, נעצר הצבא הגרמני בשערי פאריס, והבריטים חשו לעזרת צרפת. התוצאה הייתה מלחמה סטאטית שנמשכה ארבע שנים תמימות, מבלי שקרה דבר - חוץ מהריגתם ופציעתם של מיליונים.

בסוף נעשה שלום, שלום שהיה כל-כך מטומטם עד שהפך את המלחמה הבאה לבלתי-נמנעת. זו פרצה כעבור 21 שנים בלבד, ומספר הקרבנות שלה אף עלה על קרבנות המלחמה הראשונה.

ספרים רבים נכתבו על "יולי 1914", החודש הגורלי שבמהלכו הפכה מלחמת-העולם הראשונה לבלתי-נמנעת.

מה מספר האנשים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות? כמה קיסרים, מלכים, שרים, חברי-פרלמנטים, גנרלים, שלא לדבר על אקדמאים, עיתונאים, משוררים ומי לא?

האם כולם היו מטומטמים? האם כולם היו עיוורים מול פני הדברים שקרו בארצותיהם?

קיים רצון לצעוק: זה לא יתכן! רבים מהם היו אנשים אינטליגנטיים מאוד, אנשים שהכירו את ההיסטוריה. הם ידעו את הכל על מלחמות קודמות שהחריבו את אירופה במאות השנים.

אבל העובדות הן עובדות. כל האנשים האלה מילאו תפקיד בדרך למלחמה האיומה ביותר בהיסטוריה (עד אז). מעשה של טימטום מוחלט.

המוח האנושי אינו יכול להשלים עם אמת כזאת. מוכרחות להיות סיבות אחרות. סיבות עמוקות. היסטוריונים כתבו ספרים ללא-ספור כדי להסביר מדוע המאורע הזה היה הגיוני, מדוע זה קרה. למה זה היה מוכרח לקרות. מה היו הסיבות הנסתרות.

רבות מן התיאוריות האלה היו בהחלט סבירות. אבל בהשוואה לתוצאות, הן היו חסרות-משמעות. מיליוני בני-אדם צעדו בסך אל שדות הקטל, שרו וכמעט רקדו. הם האמינו בקיסריהם, במלכיהם, בנשיאיהם, במפקדיהם. יצאו ולא חזרו.

האם כל המנהיגים האלה יכלו להיות אידיוטים?

הם בהחלט יכלו. והם גם היו.

אינני זקוק לדוגמאות של אלפי מלחמות וסכסוכים זרים, מפני שאני נמצא באחת מהן ברגע זה ממש.

מבלי להיכנס לסיבות, המצב הנוכחי הוא שבארץ – זו שקראו לה פלסטינה - חיים עכשיו שני עמים בעלי מוצא שונה, תרבות שונה, היסטוריה שונה, דת שונה, שפה שונה, רמת-מחיה שונה והרבה דברים שונים נוספים. מספר תושביהם שווה עכשיו, פחות או יותר.

בין שני העמים האלה מתנהלת מלחמה, שהחלה לפני מאה שנה.

בתיאוריה, יש רק שני פתרונות סבירים: או שבני שני העמים יחיו ביחד כאזרחים שווים במדינה משותפת אחת, או שהם יחיו בשתי מדינות שונות, זו בצד זו.

האפשרות השלישית היא חוסר-פיתרון – סכסוך נצחי, מלחמה מתמדת, דורות על גבי דורות. עד לסוף המר.

המצב הזה כל כך ברור, כל כך פשוט, שעצם ההתכחשות לו היא בבחינת טמטום.

החיים-ביחד במדינה אחת נשמעים כמו פיתרון סביר, אך הוא אינו כזה. זהו מרשם לסכסוך מתמיד ולמלחמה פנימית בלי-סוף. לכן לא נשאר אלא הפיתרון שקוראים לו "שתי מדינות לשני עמים".

כאשר אמרתי זאת מיד אחרי מלחמת-העצמאות (1949), המלחמה שבה נפצעתי, הייתי פחות או יותר לבד. עכשיו זה קונסנזוס עולמי - מחוץ לישראל.

מהי האלטרנטיבה? אין. פשוט אין. חוץ מאשר המשך המצב הנוכחי, מצב של מדינה קולוניאלית שבה שבעה מיליון יהודים ישראלים מדכאים שבעה מיליון ערבים פלסטינים. ההיגיון אומר שמצב כזה אינו יכול להימשך לאורך ימים. במוקדם או במאוחד, זה יתפוצץ.

אז מה אומרים מנהיגים? לא כלום. הם מעמידים פנים כאילו אינם חיים במציאות.

בראש הפירמידה יש לנו מנהיג הנראה אינטליגנטי, המדבר יפה, הנראה מוצלח. אך האמת היא שבנימין נתניהו הוא פוליטיקאי בינוני, בלי חזון, בלי עומק. הוא אינו מעמיד פנים כאילו יש לו פיתרון אחר. לא הוא, ולא חבריו בשלטון או מחליפיו האפשריים.

לאור הדברים האלה, צר לי לומר שאין לזה הגדרה טובה אחרת מאשר: שלטון הטימטום.