אני שונא אמיתות מובנות-מאליהן.

ערכים יכולים להיות מובנים מאליהם. אמירות פוליטיות לעולם אינן מובנות מאליהן. כשאני שומע אמירה פוליטית מובנת מאליה, אני מתחיל לפקפק.

האמת הפוליטית הכי מובנת מאליה ברגע זה נוגעת לאיראן. איראן היא אויבת-מוות שלנו. איראן רוצה להשמיד אותנו. עלינו להשמיד את היכולות שלה לפני כן.

מכיוון שזה מובן מאליו, ההסכם שנכרת בין איראן לבין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון (בתוספת גרמניה) הוא מסמך איום ונורא. היה עלינו לתת מזמן הוראה למנהיגי ארצות-הברית להפציץ את איראן בפצצות גרעיניות ולא להשאיר ממנה שריד וזכר. ובמקרה המאוד לא-סביר שהאמריקאים לא היו מצייתים להוראה שלנו, היה עלינו להפציץ את איראן בעצמנו, לפני שהאייטוללות המטורללים ישיגו את האמצעים להשמיד אותנו.

כל אלה הן אמיתות מובנות מאליהן. אך בעיניי, כולן שטויות במיץ עגבניות. אין בהן שום דבר מובן מאליו. אין בהן שום בסיס הגיוני. הן משוללות יסודות גיאו-פוליטיים, היסטוריים ומעשיים.

נפוליאון אמר שאם רוצים להבין את המדיניות של ארץ, צריך להסתכל במפה.

הגיאוגרפיה חשובה יותר מהאידיאולוגיה. האידיאולוגיות משתנות עם הזמן. הגיאוגרפיה אינה משתנה. המדינה האידיאולוגית הכי קנאית במאה ה-20 הייתה ברית-המועצות. היא תיעבה את קודמתה, רוסיה הצארית, והייתה מתעבת גם את יורשתה, רוסיה של פוטין. אך הנה, ראה זה פלא: לצארים, לסטלין ולפוטין יש אותה מדיניות-חוץ. קארל מארכס היה מתהפך בקברו.

כאשר הופיעו בני-ישראל בתנ"ך, פרס כבר הייתה מדינה תרבותית. המלך כורש שלח את היהודים לירושלים וייסד את מה שנקרא "העם היהודי". עד היום היהודים הם אסירי-תודה לו.

כאשר הוקמה מדינת-ישראל בתש"ח, דויד בן-גוריון ראה באיראן בעלת-ברית טבעית. עכשיו זה נראה מוזר, אך עד לא מזמן אכן הייתה איראן המדינה הפרו-ישראלית ביותר במזרח התיכון.

בן-גוריון היה מדינאי שידע לקרוא מציאות. הוא לא התכוון לעשות שלום עם הערבים, מכיוון ששלום היה כרוך בהתוויית גבולות והיה מונע מישראל להתפשט ללא-גבולות. לכן הוא חיפש בעלי-ברית מעבר לעולם הערבי.

הוא הסתכל במפה (כן, הוא האמין במפה) וראה שהערבים המוסלמים מוקפים בישויות לא-ערביות או לא-מוסלמיות. היו שם המרונים בלבנון (שאינם מוסלמים), תורכיה (מוסלמית אך לא ערבית), הכורדים (מוסלמים אף לא ערבים), איראן (מוסלמית אך לא ערבית), אתיופיה (לא ערבית ולא מוסלמית) ועוד.

למראה מפה זו שירטט בן-גוריון תוכנית-רבתי: "ברית הפריפריה", שותפות של כל הישויות האלה שהקיפו את העולם הערבי, שכולן חששו מפני עליית הלאומנות הכל-ערבית של גמאל עבד-אל-נאצר המצרי ושותפיו בעולם המוסלמי-הסוני.

אחד הנלהבים ביותר לרעיון זה היה השאה של איראן, שהפך לאחד מידידיה ההדוקים ביותר של ישראל.

"מלך המלכים" היה דיקטטור קשוח, ורוב נתיניו שנאו אותו. אך בימיו הפכה איראן לבית שני לישראלים רבים. טהראן הפכה למרכז של אנשי-עסקים ישראלים, ואחדים מהם התעשרו מאוד. מומחים מטעם השב"כ הדריכו את המשטרה החשאית השנואה של איראן, שנקראה סב"ק.

קצינים בכירים של צה"ל עברו באופן חופשי דרך איראן לאיזור הכורדי בעיראק ואימנו שם את ה"פשמרגה", הכוחות הכורדיים שלחמו במשטרו של סדאם חוסיין בעיראק. (מובן שהשאה עצמו לא חלם להעניק עצמאות לאיזור הכורדי באיראן.)

גן-עדן זה נגמר לפתע כאשר השאה החליט להסתדר עם סדאם חוסיין כדי להציל את כס-המלוכה. אבל זה לא עזר לו. האייטוללות (כוהני-דת שיעים, מילולית "האות של אללה"), שהיו פופולריים מאוד, הפילו את השאה ואת ממלכתו. הם הקימו רפובליקה מוסלמית שיעית. ישראל נשארה בחוץ.

אגב, צלע אחרת של ה"פריפריה" נשברה גם היא. כאשר חזר בן-גוריון משדה-בוקר ב-1954, גיבשו הוא ומשה דיין תוכנית לפלוש ללבנון ולהמליך בה דיקטטור מרוני, שיעשה שלום עם ישראל. ראש-הממשלה דאז, משה שרת, שהתמצא בעניינים ערביים, מנע את ביצוע ההרפתקה. הוא חשב שהיא טיפשית. כעבור 30 שנה ניסה אריאל שרון לבצע את אותה הרפתקה עצמה, והתוצאות היו הרות-אסון.

בפקודת שרון פלש צה"ל ב-1982 ללבנון. הוא המליך שם דיקטטור מרוני, בשיר ג'ומאיל, שאמנם עשה שלום עם ישראל אך נרצח מיד. השיעים, המתגוררים בדרום לבנון, קיבלו את צה"ל בזרועות פתוחות, מתוך אמונה נאיבית שצה"ל יסלק את הסונים ואז יסתלק בעצמו. הייתי עד-ראייה: נסעתי לבד במכוניתי הפרטית הלבנה ממטולה לצידון. עברתי בכפרים שיעים אחדים ובכל מקום נחלצתי בקושי מהחיבוקים של בני-המקום.

כאשר נוכחו השיעים לדעת שלא הייתה לישראלים שום כוונה לצאת, הם פתחו במלחמת-גרילה נגדם. זאת הייתה גרילה יעילה ביותר, ומתוכה נולד חיזבאללה, אויב מסוכן מאוד לישראל - ושותף הדוק של איראן השיעית.

האם איראן השיעית היא אויב כל-כך נורא של ישראל? אני מפקפק בכך.

ולראייה: כאשר ההסתה של האייטוללות נגד ישראל הייתה בשיאה, התבצעה עיסקה מוזרה בין איראן וישראל. הפרשה זכתה בשם "איראן-קונטרה". עיקרה: מדינאים אמריקאיים רצו לספק נשק למורדים ימניים בניקאראגואה, שבה שלט השמאל. החוק האמריקאי אסר זאת. לכן הם פנו – אלא מה – לישראל.

ישראל סיפקה נשק לאייטוללות - כן, כן – וגבתה את המחיר. היא מסרה את הכסף לחברים בוושינגטון, שהעבירו אותו לטרוריסטים הימניים בניקאראגואה, שנקראו "קונטראס". במהלך הפרשה טס ידידי עמירם ניר, פקיד ממשלה, לטהראן ונפגש שם עם האייטוללות.

מוסר ההשכל: כאשר זה התאים למטרותיהם המעשיות, האייטוללות ניהלו בלי שום היסוסים עסקים עם ישראל, אותו "שטן קטן".

איראן הייתה זקוקה לנשק שאותו סיפקה להם מדינת-ישראל מפני שהיא הייתה אז באמצע מלחמה נגד סדאם חוסיין העיראקי. זאת לא הייתה המלחמה הראשונה בין שתי המדינות. במשך מאות בשנים שימשה עיראק את העולם הערבי כמחסום בפני איראן. אמנם, גם בעיראק יש שיעים, אבל אלה הם ערבים, לא פרסים, ואין להם אהדה אמיתית לאחים-השיעים שמעבר לגבול. גם עכשיו אין להם.

ישראל עזרה לאיראן במלחמה ההיא מפני שהיא פחדה מסדאם חוסיין. לכן עזרה ישראל להאיץ את ארצות-הברית לתקוף את עיראק. הפלישה הזאת הצליחה מעל למשוער: עיראק נהרסה, וכך גם המחסום ההיסטורי בפני חדירת איראן למזרח התיכון.

זה נשמע מטורלל? זה באמת היה מטורלל. התוכנית הגדולה של בן-גוריון הועמדה על הראש: כרגע ה"פריפריה" של לבנון ואיראן, בעזרת תורכיה, היא האוייבת הגדולה ביותר שלנו, ואילו הגוש המוסלמי-הסוני – סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן, מצריים – הם ידידותינו הגלויות או החשאיות-למחצה.

כאן אני שומע קורא חסר-סבלנות הצועק: "קאט דה בולשיט! מה עם הסכנה הגרעינית? מה אם האייטוללות המשוגעים ישיגו פצצה גרעינית וישמידו אותנו?

ובכן, אינני מפחד. גם אם איראן תשיג פצצות אטומיות, אני אישן בשקט.

למה? מפני שישראל מצויידת היטב בנשק גרעיני וביכולת של מכה-שנייה.

הפצצת ישראל פירושה גם השמדתה של איראן. השמדת תרבות מפוארת בת אלפי שנים, המתגאה במורשת אין-ספור פילוסופים, אמנים, משוררים ומדענים. (המילה "אלגוריתם" היא שיבוש שמו של אחד המתמטיקאים הפרסים, אל-חוואריזמי.)

יתכן שהשליטים הנוכחים של איראן הם קנאים מטורפים (אני מפקפק בכך), אבל הם לא מתאבדים. אין אף סימן אחד המצביע בכיוון זה. להיפך, נראה שהם דווקא אנשים מאוד מציאותיים.

אז למה האיראנים משמיעים איומים נוראים כלפי ישראל? יש להם סיבה הגיונית: הם משתוקקים להפוך לכוח המרכזי בעולם המוסלמי, והדרך הקלה ביותר היא לקלל את ישראל. כל עוד ישראל אינה עושה שלום עם הפלסטינים, המוני הערבים בכל מקום שונאים את ישראל. המנהיגים הנוכחיים של איראן טובים מאוד בהשמעת קללות כלפי "השטן הקטן".

מומחים מאשרים כי באחרונה יורדת קרנו של האיסלאם באיראן, ובמקומו עולה כוחה של הלאומנות האיראנית. פולחן המלך כורש, שקדם למוחמד באלף ומאתיים שנים, הולך ומתפשט.

חוץ מזה: מאז שהומצאה הפצצה הגרעינית, שום מדינה לא תקפה אי-פעם מדינה אחרת בעלת נשק גרעיני. התקפה על מדינה גרעינית פירושה התאבדות. אפילו ארצות-הברית האדירה ("השטן הגדול") אינה מעזה להתקיף את קוריאה הצפונית הקטנה, אחרי שזו הצטיידה ברוב חוכמתה בנשק גרעיני. מנהיגה רחוק מלהיות משוגע.

לכן אישן טוב גם אם איראן תהיה בעלת נשק גרעיני. אם כי עין אחת שלי תישאר פקוחה.