אבל אין לי ספק שהוא הומצא שוב ושוב, ושממציאים רבים תבעו לעצמם את התהילה.

אותו הדבר נכון לגבי הפדרציה הישראלית-פלסטינית. היא מופיעה בציבור מדי פעם כרעיון חדש לגמרי, וקבוצה חדשה של ממציאים מציגה אותה בגאווה לציבור הרחב.

זה רק מראה שאי-אפשר לדכא רעיון טוב. הוא מופיע שוב ושוב. בשבועות האחרונים הרעיון הוצג בשורה של מאמרים מטעם ממציאים חדשים.

בכל פעם כשזה קורה אני הייתי מסיר את כובעי, אילו היה לי כובע, כפי שנהגו האירופים כשהם פגשו מכר ישן.

למעשה, מועצת האו"ם כבר החליטה ב-29 בנובמבר 1947 (החלטה מספר 181), על הקמת קונפדרציה, אף שלא השתמשה במושג זה. היא קבעה ששתי המדינות החדשות, היהודית והערבית (עם ירושלים כיחידה נפרדת) יהוו "איחוד כלכלי".

כעבור ימים אחדים פרצה מלחמת תש"ח. הייתה זאת מלחמה ממושכת ואכזרית, ובסיומה לא נותר דבר מהחלטת האו"ם. היו עוד כמה מהלכים של משא-ומתן, אבל הם הסתיימו בלא כלום.

המלחמה יצרה "עובדות בשטח" – ישראל השתלטה על שטח גדול בהרבה מזה שההחלטה העניקה לה, ירדן ומצריים השתלטו על מה שנותר. פלסטינה חדלה מלהתקיים, השם עצמו נמחק מהמפה. חצי העם הפלסטיני גורש.

מיד לאחר מלחמת תש"ח ניסיתי להקים קבוצה של צעירים, יהודים, מוסלמים ודרוזים, כדי לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל. היוזמה נכשלה. ב-1954, כאשר חלק מהפלסטינים בגדה המערבית מרד בשלטון הירדני, פירסמתי קריאה לממשלת-ישראל לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית. לא הייתה תגובה.

רק כעבור שנים אחדות התחיל רעיון הפדרציה ישראלית-פלסטינית לקרום עור וגידים. ב-1956 תקפה ישראל את מצריים ("מבצע קדש"), במסגרת קנוניה עכורה עם צרפת ובריטניה. ההתקפה עוררה בחילה בקרב לא מעט ישראלים. באמצע המלחמה טילפן לי נתן ילין-מור, מי שהיה המנהיג הפוליטי של מחתרת לח"י, והציע שנעשה משהו בנדון. הייתי אז הבעלים והעורך הראשי של שבועון-החדשות "העולם הזה".

הקמנו קבוצה שנקראה "הפעולה השמית". כצעד ראשון החלטנו לחבר מסמך. לא עוד אחד מאותם מצעים פוליטיים חלולים המתפרסמים היום ונשכחים מחר, אלא תוכנית רצינית לתיקון כללי של מדינת-ישראל. הקדשנו למשימה זו יותר משנה.

היינו כ-20 אנשים, רובם בולטים במקצועותיהם, ונפגשנו אחת לשבוע לדיונים מעמיקים. חילקנו בינינו את הנושאים. בחלקי נפל נושא השלום עם הערבים.

בסיס ההשקפה החדשה היה שאנחנו הישראלים מהווים אומה חדשה – לא מחוץ לעם היהודי אלא כחלק ממנו, כמו – לדוגמה – אוסטרליה היא אומה חדשה בתוך הקהילה האנגלו-סקסית. אומה חדשה שנוצרה על-ידי מצבה הגיאו-פוליטית, האקלים, התרבות והמסורת.

(הרעיון הזה לא היה חדש לגמרי. בשנות ה-40 המוקדמות קמה קבוצה של סופרים ומשוררים, שזכתה בכינוי "הכנענים", והציעה דבר דומה. אבל קבוצת הכנענים התכחשה לכל קשר עם העם היהודי בעולם, והכחישה גם את עצם הקיום של אומה ערבית או אומות ערביות.)

דעתנו הייתה שהאומה ה"עברית" החדשה היא חלק מ"המרחב השמי", ועל כן מהווה שותפה טבעית של האומות הערביות. (סרבנו להשתמש בשם "המזרח התיכון", שהוא מושג אירופי ואימפריאליסטי. מזרח מאיפה?)

בתריסר סעיפים מפורטים שירטטנו את מבנה הפדרציה שתהיה מורכבת ממדינת-ישראל וממדינת-פלסטין, פדרציה שתהיה אחראית לעניינים הכלכליים והאחרים המשותפים לשתי המדינות. אזרחי המדינה האחת יוכלו לנוע באופן חופשי בשטח המדינה האחרת, אך לא להתנחל בה בלי רשות.

סברנו שבבוא העת תהיה הפדרציה הזאת חלק מקונפדרציה של כל המדינות השמיות במרחב של קדמת אסיה וצפון-אפריקה.

הפרקים האחרים טיפלו בהפרדה המוחלטת בין המדינה והדת, בעליה חופשית, בקשרים עם הפזורה היהודית בעולם, ובכלכלה הסוציאל-דמוקרטית. המיסמך, שקראנו לו "המנשר העברי", התפרסם לפני שמלאו עשר שנים לקיום המדינה.

כריסטופר קולומבוס, האיש ש"גילה" את אמריקה, נשאל איך לגרום לביצה לעמוד. הוא היכה בקצה הביצה על השולחן, והיא עמדה.

מאז הפכה "ביצת קולומבוס" למושג בשפות רבות, גם בעברית. היא מסמלת את החשיבה מחוץ לקופסה. הרעיון של פדרציה בארץ היא ביצה כזאת. היא מחברת שני עקרונות: (א) שהשטח בין הים התיכון ונהר הירדן הוא ארץ אחת, ו(ב) שכל אחד משני העמים, הישראלים והפלסטינים, יחיו במדינה עצמאית משלו.

"ארץ-ישראל השלמה" ו"פלסטין השלמה" הן סיסמאות ימניות. "פיתרון שתי המדינות" היא סיסמה שמאלית.

בוויכוח זה "פדרציה" ו"קונפדרציה" משמשות בערבוביה. ואכן, איש אינו יודע בדיוק מה ההבדל ביניהן.

בדרך כלל מקובל שבפדרציה יש כוח רב יותר בידי הממשלה המרכזית, ואילו ב"קונפדרציה" יש יותר סמכויות בידי היחידות המרכיבות אותה. אבל ההבדל מעורפל.

מלחמת-האזרחים האמריקאית התנהלה בין ה"קונפדרציה" הדרומית, שרצתה לשמור את הסמכויות העיקריות בידי המדינות המרכיבות אותה, לבין ה"פדרציה" של הצפון, שרצתה לשמור את רוב הסמכויות בידי הממשלה המרכזית.

העולם מלא בפדרציות ובקונפדרציות. לדוגמה: ארצות-הברית, הפדרציה הרוסית, הקונפדרציה השווייצית, הממלכה המאוחדת, הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, ועוד ועוד.

אין שתי מדינות הדומות זו לזו לגמרי, כשם שאין שני בני-אדם הדומים זה לזה באופן מוחלט. כל מדינה היא תוצאה של הגיאוגרפיה שלה, האופי המיוחד של העם שלה, ההיסטוריה, השנאות והאהבות שלה.

חברות בפדרציה אינן חייבות לאהוב זו את זו. לפני שבוע התחדשה מלחמת-האזרחים האמריקאית באופן די ביזארי בעיר דרומית, לרגלי הפסל של מצביא דרומי. הבווארים בדרום גרמניה אינם אוהבים במיוחד את ה"פרוסים" בצפון המדינה. סקוטים רבים היו שמחים להיפטר מהאנגלים הארורים, וכך היו רבים מתושבי קוויבק שמחים לפרוש מקנדה. אך האינטרסים המשותפים חזקים מדי, ולרוב הם המנצחים.

כשאין אלה נשואים של אהבה, הם נשואים של נוחיות.

התקדמות הטכניקה והדרישות של הכלכלה המודרנית גורמות לאנושות להקים יחידות יותר ויותר גדולות. ה"גלובליזציה" היא צורך עולמי, אף שרבים מקללים אותה. אנשים באמריקה המניפים בימינו את דגל הדרום ואת דגל צלב-הקרס הם מגוחכים.

באחד הימים בעתיד ירחמו עליהם כשם שמרחמים כיום על "שוברי המכונות", הפועלים שניתצו את המכונות בראשית העידן התעשייתי.

ובחזרה אלינו.

הרעיון של פדרציה או קונפדרציה ישראלית-פלסטינית נשמע פשוט, אבל הוא לא.

קודם כל, יש פער עצום בין רמת-החיים הישראלית וזו הפלסטינית. לכלכלה הפלסטינית יהיה דרוש סיוע גדול מידי העולם העשיר.

יהיה צורך להתגבר על השנאה ההיסטורית בין שני העמים, שלא התחילה ב-1967 ולא ב-1948, אלא עם בוא הביל"ויים ב-1882. אין זה תפקיד הפוליטיקאים, אלא של אנשי הספרות והשירה, המוסיקאים והרקדנים, האמנים וההיסטוריונים.

זה נראה תפקיד קשה-מנשוא, אבל אני משוכנע שזה יהיה הרבה יותר קל מכפי שזה נראה עכשיו. בבבתי-החולים (רופאים ואחים), באוניברסיטאות (פרופסורים ותלמידים), במרכולים וכמובן בהפגנות-השלום המשותפות כבר נבנו גשרים.

עצם העובדה שרעיון הפדרציה צץ שוב ושוב מצביע על נחיצותו. הפעילים המעלים אותו עכשיו עדיין לא היו בחיים כאשר הצענו את הרעיון לראשונה – אך המסר שלהם נשמע חדש וטרי.

שיהיה להם בהצלחה.