ציפורי-הטרף חגות בשמיים. הן רואות את האיש הפצוע על הקרקע ומחכות לסופו.

כך גם אוכלי-האדם האנושיים – הפוליטיקאים.

הם מדברים בשבחו, נשבעים להגן עליו בכל ליבם – אך בראשם הם כבר מנסים לנחש מי יבוא במקומו. כל אחד מהם ממלמל לעצמו: בעצם, למה לא אני?

בנימין נתניהו נמצא בפני המשבר הגדול ביותר בקריירה הארוכה שלו. המשטרה עומדת לסיים את החקירה. היועץ המשפטי נתון בלחץ אדיר להגיש כתב-אישום. מספר המפגינים בקרבת ביתו של היועץ המשפטי הולך וגדל מדי שבוע.

היועץ המשפטי, מפכ"ל-המשטרה והשר-לביטחון-פנים מונו כולם באופן אישי על-ידי נתניהו (ואשתו). עכשיו גם זה לא עוזר. הלחץ חזק מדי. גם אסיפות ההמונים שלך תומכי ביבי, עם שאגות-השינאה המזכירות ימים אפלים, לא יעזרו.

החקירות עשויות להיסחף עוד מספר חודשים, אך הסוף נראה ודאי. "מדינת ישראל נ. בנימין נתניהו" יגיע לבית-המשפט.

כאשר שר נאשם בפלילים, הוא מתפטר, או לפחות יוצא לחופשה. לא נתניהו. לא הוא!

אילו היה מתפטר, מי היה מגן על המדינה מפני הסכנות הנוראות המאיימות עליה מכל עבר? האיראנים מאיימים להשמיד אותנו. הערבים הרשעים רוצים להרוג אותנו. השמאלנים, התקשורת ושאר הבוגדים מאיימים מבפנים. איך נחזיק מעמד בלי ביבי? הסכנה כל-כך נוראה שאי-אפשר לחשוב עליה.

נדמה שגם נתניהו עצמו התחיל להאמין בכך. הוא, אשתו ובנו הבכור מתנהגים כמשפחה מלכותית. הם קונים מבלי לשלם, מטיילים בעולם על-חשבון אחרים, מקבלים מתנות כדבר מובן מאליו, חיים בעולם משלהם.

ההומור העממי מלווה את כל התעלולים האלה. גם המשטרה עצמה נדבקה ברוח קלילה זו ומקשטת את התיקים באפסים רבים.

תיק 1000 נוגע למתנות. הנתניהויים הנהנתנים מוקפים בחבורה של מיליארדרים, המתחרים זה בזה בנתינת מתנות. יש הרבה בדיחות על הסיגרים היקרים והשמפניה הוורודה – עד שמסתבר שערכם מגיע לעשרות אלפי דולרים. ויש לשער שהנותנים ציפו לתמורה כלשהי מידי המקבלים.

תיק 2000 נוגע לעניין משונה. "ידיעות אחרונות" היה העיתון הגדול ביותר במדינה עד שהופיע "ישראל היום", שחולק בחינם בכמויות אדירות. בעל העיתון הזה הוא המיליארדר שלדון אדלסון, מעריץ של נתניהו ובעל בתי-קזינו גדולים בלאס-וגאס ובמאקאו. העיתון מוקדש כולו למטרה אחת ויחידה: להלל ולשבח את המלך ביבי.

בשיחה פרטית שהוקלטה הציע נתניהו לנוני מוזס, בעל "ידיעות אחרונות", עיסקה: להקטין את תפוצת "ישראל היום" אם "ידיעות" יתחיל גם הוא להלל את ביבי. מבחינה משפטית זה עלול להחשב כשוחד.

ויש תיק 3000, מתחת לפני המים. המספנה הגרמנית תיסן-קרופ (שני שמות הזכורים כספקי נשק לאדולף היטלר) בונה את הצוללות שלנו. שלוש, שש, תשע – השמיים, או הים, הם הגבול.

לשם מה אנחנו זקוקים לצוללות? לא כדי להטביע את ציי האויב. לאויבים שלנו, מה שנותר מהם, אין ציים רציניים. אבל הם עלולים להשיג פצצות גרעיניות. השטח של מדינת ישראל קטן, ודי בפצצה גרעינית אחת או שתיים כדי להשמיד אותה. אך שום מנהיג לא יחלום להטיל עלינו טיל גרעיני, אם הוא יודע שאי-שם בים אורבות הצוללות שלנו, העשויות להשיב תוך דקות בטילים גרעיניים משלנו.

המספנה הגרמנית, בתמיכת הממשלה הגרמנית, מוכרת את הצוללות לחיל-הים שלנו. אמנם אין שום צורך במתווכים. אבל יש מתווכים, המכניסים הרבה מיליונים לכיסים. כמה כיסים? אהה, זה העניין. הרבה כיסים, וכל הכיסים האלה שייכים איכשהו לאנשים הקרובים מאוד-מאוד לראש-הממשלה.

מוחות מעוותים – השמאל והתקשורת שהם אחד – עלולים להעלות על דעתם שכמה עשרות מיליונים הגיעו לכיסו הפרטי של ראש-הממשלה עצמו. ארור החושב עוון!

השבוע שידרה תכנית-הטלוויזיה "המקור" את התוצאות של חקירה, והתמונה המתקבלת הייתה מזעזעת. נראה שכל המימסד האזרחי והצבאי נגוע בשחיתות, כמו במדינה אפריקאית כושלת.

אחד הלקחים המעטים שלמדתי בחיי הוא שאיש אינו מגיע לפיסגת מקצועו אם אינו "שפוט" לו לגמרי, באופן בלעדי.

כדי להפוך לעשיר מסריח, צריכים לאהוב את הכסף המסריח. לא את הדברים שקונים בכסף, אלא את הכסף עצמו. כמו הקמצן של מולייר, היושב כל היום וסופר שוב ושוב את כספו. מי שרוצה גם משהו אחר, כגון אהבה או תהילה, לא יהפוך למולטי-מולטי-מיליארדר.

דון חואן לא רצה שום דבר מלבד נשים. לא אהבה. רק נשים, עוד ועוד.

דויד בן-גוריון רצה בכוח פוליטי. הוא בז להנאות השלטון. הוא לא היה מעוניין לא בסיגרים ולא בשמפניה, וגם לא בווילות. רק בשלטון. כל השאר, כמו חוג התנ"ך שלו או קריאת "דון קיחוט" בספרדית, לא היה אלא העמדת-פנים. הוא רצה בשלטון והחזיק בו כל עוד היה יכול. (בסוף, כשהוא הקיף את עצמו בקבוצה של צעירים כמו משה דיין ושמעון פרס, חבריו התאגדו וסילקו אותו, עם קצת עזרה ממני.)

אדם הרוצה בכוח פוליטי, אבל גם בהנאות החיים, בווילות אחדות ובהרבה כסף לא יגיע ממש אל הפסגה. נתניהו מהווה את הדוגמה החיה.

הוא לא יוצא מהכלל. קודמו בתפקיד ראש-הממשלה יושב בכלא, וכך גם מספר שרים-לשעבר. נשיא-המדינה לשעבר שוחרר זה עתה מהכלא (עבירות-מין).

ביבי גדל במשפחה שלא הייתה משופעת בכסף. כך גם אהוד אולמרט. כך אהוד ברק. כך משה דיין. כולם אהבו כסף יותר מדי.

שרה נתניהו עומדת גם היא בפני כתב-אישום. טוענים שמימנה את צרכיה האישיים המופרזים בכסף ממשלתי. גם היא גדלה בבית לא-עשיר והייתה דיילת בדרגה נמוכה כאשר פגשה את ביבי בחנות דיוטי-פרי.

אני הייתי בר-מזל. עד ליום-הולדתי ה-10 גדלתי במשפחה עשירה. כאשר ברחנו לארץ-ישראל התרוששנו במהרה. היינו עניים מאוד-מאוד, אך מאושרים.

מחשבה נוספת: שום אדם לא צריך להישאר בשלטון יותר משמונה שנים.

אנשים המצויים בשלטון מוקפים בחנפנים. כל יום, כל שנה, אומרים להם שהם נהדרים, נפלאים, כל-כך חכמים, כל-כך פיקחים, כל-כך יפים. אט-אט הם מתחילים להאמין בזה בעצמם. אחרי ככלות הכל, כל-כך הרבה אנשים לא יכולים לטעות.

חוש-הביקורת של אנשים אלה נעשה קהה. הם מתרגלים לכך שכולם מצייתים להם. הם נעשים חסינים בפני ביקורת, ומתרגזים כשהם שומעים אותה.

אחרי שהנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כיהן 12 שנים כנשיא ארצות-הברית, כהונה שהייתה דווקא מוצלחת מאוד, שינה העם האמריקאי את החוקה והגביל את תקופות-הכהונה לשתיים, בסך הכל שמונה שנים. החלטה חכמה.

אני מדבר מתוך ניסיון. נבחרתי לכנסת שלוש פעמים. נהניתי מאוד משתי תקופות-הכהונה הראשונות – שמונה שנים רצופות – מפני שהרגשתי שאני עושה את הדברים הנכונים בדרך הנכונה. בתקופת-הכהונה השלישית הרגשתי שאני כבר לא די חריף, די חדשני, די מקורי. אז התפטרתי.

נתניהו נמצא עכשיו בתקופת-הכהונה הרביעית. הגיע הזמן לסלק אותו.

התנ"ך מצווה עלינו: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו על יגיל לבך!" (משלי כ"ד, י"ז). לבי לא יגיל אם נתניהו יסולק מהשלטון, אבל אשמח.

אני לא שונא אותו. אני גם לא מחבב אותו. אינני חושב שדיברתי איתו יותר מפעמיים-שלוש בכל חיי. פעם הוא הציג לפני את אשתו השנייה (לא האחרונה), אשה אמריקאית שעשתה רושם טוב. בפעם אחרת הוא ראה את תמונתי בתערוכת-צילומים ואמר לי שאני נראה כמו ארון פלין.

יחסי אליו אינו מבוסס על רגשות. היחס שלי פוליטי לגמרי. ביבי הוא פוליטיקאי מוכשר ודמגוג פיקח, כפי שהוכיח השבוע שוב באסיפת השאגות, אבל אני משוכנע שהוא מוליך את מדינת-ישראל אט-אט לקראת אסון.

רבים מאמינים שהוא חסר-עקרונות, שהוא יעשה את הכל – ממש הכל – כדי להישאר בשלטון. זה נכון. אבל בבסיסו, בדי-אן-איי שלו, מתחת לכל זה מתחבאים עקרונות-ברזל. זוהי השקפת-העולם של אביו, הפרופסור להיסטוריה, שחקר את האינקויזיציה הספרדית. האב, בן-ציון נתניהו, היה איש מר-נפש. הוא היה משוכנע שעמיתיו מזלזלים בו וחוסמים את הקריירה שלו בגלל דיעותיו הימניות-הקיצוניות. הוא היה ימני קנאי, שגם זאב ז'בוטינסקי היה בעיניו מתון מדי.

האב העריץ את בנו הבכור, יוני, הקצין שנהרג בפעולת אנטבה. את בנו בנימין הוא העריך פחות. פעם אמר שביבי אינו מוכשר להיות ראש-ממשלה, אך שהוא יכול להיות שר-חוץ טוב. הערכה מאוד מדויקת.

אם יפול בנימין נתניהו, דבר שנראה עכשיו אפשרי, מי יבוא במקומו?

כמו כל מנהיג פיקח וחסר ביטחון עצמי, סילק ביבי במשך הזמן את המועמדים האפשריים להחליפו. כעת אין בסביבה יורש סביר.

אבל הרבה מאוד אנשים חוזרים עכשיו על הסיסמה: "רק לא ביבי!"