כל העולם עקב בדריכות אחרי ההתפתחות כאשר חלפו הימים, ואחר-כך השעות, ואחר-כך הדקות.

העולם צפה באיש הנדון למוות, מוחמד אבו-עלי מקלקיליה, שהמתין להוצאתו להורג.

אבו-עלי הורשע במעשה-טרור. הוא קנה סכין והרג ארבעה בני-משפחה בהתנחלות סמוכה. הוא פעל לבדו בהתקף זעם, אחרי שבן-דודו האהוב, אחמד, נורה ונהרג במהלך של הפגנה על-ידי משמר-הגבול.

זה מקרה דמיוני. אבל הוא דומה מאוד למה שעלול לקרות במקרה אמיתי, התלוי ועומד עכשיו.

בישראל אין עונש-מוות. הוא בוטל בשנים הראשונות של המדינה, כאשר הוצאתם להורג של לוחמי המחתרות ("טרוריסטים" בפי הבריטים) הייתה טרייה בזיכרון.

זה היה אירוע חגיגי, רגע של התרוממות רוח. אחרי ההצבעה קמה הכנסת כולה על רגליה - למרות שבכנסת אסורה הפגנה של רגשות, כגון מחיאות-כפיים.

באותו יום הייתי גא במדינה שלי, המדינה שלמענה שפכתי את דמי.

לפני אותו יום הוצאו להורג במדינה שני בני-אדם.

אחד היה מהנדס ירושלמי בשם מאיר טוביאנסקי, שנורה ממש בימים הראשונים של המדינה. הוא הואשם במסירת מידע סודי לבריטים, שהעבירו אותו לערבים. שלושה קצינים הכריזו על עצמם כעל בית-דין צבאי ודנו אותו למוות. כעבור זמן התברר שהאיש היה חף מפשע.

פסק-דין-המוות השני הוטל על אדולף אייכמן, הנאצי האוסטרי שניהל את גירוש היהודים מהונגריה למחנות-המוות. הוא לא היה קצין בכיר מאוד בהירארכיה הנאצית, בסך-הכל סגן-אלוף ("אובר-שטורמבאן-פירר") בס"ס. אבל הוא היה הקצין הנאצי היחיד שאיתו באו נציגים יהודיים במגע, והוא נראה להם כמפלצת.

כאשר נחטף אייכמן בארגנטינה והובא לישראל, הוא נראה כפקיד-בנק אפור, לא הכי מרשים ולא הכי אינטליגנטי. כאשר הוא נדון למוות, כתבתי מאמר שבו שאלתי את עצמי אם להוציאו להורג. אמרתי לעצמי: "אינני מעז להגיד כן ואינני מעז להגיד לא." אייכמן נתלה.

וידוי אישי: אינני מסוגל להרוג ג'וק. אינני הורג זבובים. זאת לא החלטה שבהכרה. זה כמעט פיזי.

לא הייתי כך תמיד. סמוך ליום-הולדתי ה-15, הצטרפתי לארגון "טרוריסטי", הארגון הצבאי הלאומי. באותה עת הניח אצ"ל פצצות בשווקים הערביים והרג נשים וילדים, כנקמה על מעשים דומים של הערבים.

הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בעצמי בפעולות אלה, אך חבריי ואני הפצנו בכיכרות הערים כרוזים שהכריזו עליהן בגאווה. כך שהייתי לפחות שותף למעשים, עד שפרשתי מאצ"ל על רקע התנגדותי הגוברת ל"טרוריזם".

אך השינוי האמיתי באופי שלי אירע לאחר-מכן, כאשר נפצעתי במלחמת תש"ח. במשך ימים אחדים שכבתי במיטת בית-החולים ללא יכולת לאכול, לשתות ולישון. יכלתי רק להרהר. התוצאה הייתה אי-יכולתי לפגוע בכל דבר חי, ובכלל זה בני-אדם.

על כן אני מתנגד באופן קיצוני לעונש-המוות. בירכתי בכל לבי על החלטת הכנסת לבטל אותו.

אלא שלפני מספר ימים נזכר מישהו שעונש-המוות לא בוטל באופן מוחלט. סעיף נידח בחוק הצבאי השאיר אותו על כנו. עכשיו יש קריאה רמה להפעיל אותו.

גרם לכך מקרה של פלסטיני, שהרג שלושה בני משפחה של מתנחלים. המפגע נפצע אך לא נהרג במקום, כפי שקורה כמעט תמיד.

כל החבורה הימנית בממשלה פרצה במקהלה של דרישות להפעלת עונש-מוות. בנימין נתניהו הצטרף אף הוא למקהלה, וכך עשו מרבית חבריו בממשלה.

קל להבין את עמדת נתניהו. אין לו עקרונות. הוא הצטרף תמיד לרוב אנשי המחנה הימני שלו. מה גם שהוא מעורב עכשיו בפרשת-שוחד ענקית, הקשורה בצוללות תוצרת גרמניה. גורלו הפוליטי תלוי על חוט. אז אין זמן לדקדוקי עניות.

אם נתעלם לרגע מחולשתי האישית לגבי עונש-המוות, ניתוח רציונלי מראה שמימושו הוא משגה ענק.

הוצאתו להורג של אדם שבני-עמו רואים בו פטריוט גורמת לזעם ולתאוות נקם. על כל אדם המוצא להורג קמים עשרה אחרים המבקשים לתפוס את מקומו.

אני מדבר מתוך ניסיון. כפי שכבר הזכרתי, הצטרפתי לאצ"ל כאשר מלאו לי בקושי 15 שנים. שבועות אחדים לפני כן תלו הבריטים צעיר עברי, שלמה בן-יוסף, שירה לעבר אוטובוס ערבי מלא בנשים וילדים, אך לא פגע באיש. הוא היה היהודי הראשון שהוצא להורג בימי המנדט הבריטי.

שנים לאחר מכן, כאשר כבר הפכתי למתנגד ה"טרוריזם", התקוממתי בכל פעם שהבריטים תלו עוד "טרוריסט" יהודי. (אני מתגאה בעובדה שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה למונח "טרוריסט": "לוחם-חרות הוא בצד שלי. טרוריסט הוא בצד השני.")

טענה אחרת נגד עונש-המוות היא זו שתיארתי אותה בראשית מאמר זה: עצם ההשפעה הדרמטית המובנית בעונש זה.

מהרגע שניתן פסק-הדין, העולם כולו – וכמובן גם הארץ כולה – משתתפים במהלך האירוע. מתל-אביב לטימבוקטו, מפריס לפרטוריה, מתעוררים מיליוני בני-אדם, שאין להם עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גורלו של האיש הנדון פורץ אל תוך חייהם.

שגרירויות ישראל יוצפו במסרים של אנשים טובים. ארגונים לזכויות-האדם בכל הארצות יתערבו בעניין. בערים רבות תיערכנה הפגנות, והן תגדלנה משבוע לשבוע.

כיבוש השטחים הפלסטיניים, שהיה עד אז סעיף קטן בכלי-התקשורת, יהפוך למרכז תשומת-הלב העולמית. העורכים ישלחו כתבים מיוחדים, הפרשנים ימלאו עמודים. אחדים מראשי המדינות יפנו לנשיא המדינה ויבקשו חנינה.

ככל שיתקרב מועד ההוצאה-להורג, הלחץ יגבר. באוניברסיטאות ובכנסיות בעולם יגברו הקריאות לחרם על ישראל. הדיפלומטים הישראליים ישלחו קריאות-אזעקה למשרד-החוץ בירושלים. השגרירויות יגבירו את אמצעי-המגן.

ממשלת-ישראל תתכנס לישיבות-חירום. שרים אחדים ימליצו על המתקת העונש. האחרים יטענו שזה יפגין חולשה ויעודד את הטרור. נתניהו, כדרכו, יפסח על כל הסעיפים.

איך יומת הנדון? בתלייה? בעריפה? ועם בעריפה – ביד או בגילוטינה? בירייה? ברעל? בזרם חשמלי?

ומי יהיה התליין? שכיר? מתנדב? כיתת-יורים?

אני יודע שטיעון זה עלול להביא למסקנה שצריך להרוג את המפגעים בו במקום.

זהו, אכן, המוקד השני לוויכוחים הקורעים עכשיו את ישראל לגזרים. אלאור אזריה, חייל וחובש קרבי, ירה מטווח קרוב בראשו של מפגע ערבי שהיה מוטל על הארץ כשהוא מדמם. בית-דין צבאי דן את החייל למאסר של שנה וחצי, ואישר עונש זה גם לאחר הערעור. רבים חושבים שיש לשחרר את אזריה. אחרים, וביניהם נתניהו, תומכים בהמתקת העונש.

אזריה ובני משפחתו נהנים באופן גלוי מתשומת-הלב המוענקת להם. הם מאמינים שהוא עשה את הדבר הנכון, בהתאם לפקודה בלתי-כתובה האומרת ש"מחבל לא צריך להישאר בחיים אחרי פיגוע".

על כך הכריז בשעתו יצחק שמיר, ראש-הממשלה דאז (שבהיותו איש-המבצעים של לח"י היה בעצמו אחד הטרוריסטים המצליחים ביותר של המאה ה-20).

מכל זווית שהיא, עונש-המוות הוא אמצעי ברברי ומטופש. הוא בוטל בכל המדינות התרבותיות, מלבד מדינות מסוימות בארצות-הברית (שקשה לקרוא להן תרבותיות).

כאשר אני חושב על נושא זה, אני נזכר תמיד בשורות קורעות-הלב של אוסקר ויילד, בשירו "הבלדה של כלא רדינג". אוסקר ויילד היה כלוא שם, ולמראה אסיר שנדון למוות הוא כתב:

"מעולם לא ראיתי אדם / המסתכל בעין כל-כך עורגת / בפיסה הכחולה הקטנה / שהאסירים קוראים לה שמיים..."