ידידי המנוח, נתן ילין-מור, מי שהיה המנהיג הפוליטי של לח"י, אמר פעם על פלוני שהוא "חכם לא גדול וטיפש לא קטן".

אני נזכר בפסוק זה בכל פעם כאשר אני חושב על גלעד ארדן, "השר לביטחון פנים". מעורבותו באירועי השבועות האחרונים, שבהם כמעט עלה המרחב כולו באש, חיזקה איבחון זה.

בנימין נתניהו, לעומת זאת, הזכיר לי פסוק אחר: "מיהו פיקח? אדם היודע לצאת ממלכודת שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה."

על נתניהו הייתי אומר: "פיקח גדול וחכם קטן."

יש שתי אפשרויות להסתכל על אסונות היסטוריים. האחת רואה אותם כשרשרת של מזימות אפלות, והאפשרות האחרת רואה אותם כשרשרת של מעשי איוולת.

קל להבין את מניעי האסכולה הראשונה. הרי לא יתכן שגורלם של מיליונים נתון בידי כסילים. זו מחשבה מפחידה.

נוח יותר לחשוב שגורלנו נתון בידי אנשים מרושעים, היודעים בדיוק מה הם עושים, ולא בידי חבורה של מטומטמים, שאין להם מושג.

לדוגמה, נוח לחשוב שבנימין נתניהו העביר למאבטח זיו בשגרירות בעמאן פקודה סודית לירות למוות בשני ירדנים, כדי שהוא, נתניהו, יוכל לנהל משא-ומתן עם המלך עבדאללה על שחרורו, וכך לרדת מן העץ הגבוה של גלאי-המתכת. ממש גאוני.

הגירסה האחרת היא הרבה יותר פרוזאית. היא אומרת שכמעט כל העוסקים בגורלן של אומות ומדינות – קיסרים ומלכים, מדינאים ואלופים, פוליטיקאים מימין ומשמאל – כמעט כולם מטומטמים. רעיון מפחיד. אבל כך זה היה תמיד וכך זה גם היום. בכל העולם, ובישראל במיוחד.

אחד מידידי אמר השבוע: "לא צריכים להציב מצלמות בהר-הבית. צריכים להציב את המצלמות סביב שולחן הממשלה, כי שם אורבת הסכנה האמיתית לשלום המדינה."

אמן ואמן.

ברברה טוכמן, ההיסטוריונית היהודיה-אמריקאית החכמה, יצרה את המושג "מצעד האיוולת". היא בדקה כמה אסונות היסטוריים, והראתה שברוב המקרים הם נגרמו על-ידי מנהיגים טיפשים.

דוגמה נוראה: מלחמת-העולם הראשונה, על מיליוני קורבנותיה, שפרצה בעקבות שרשרות של מעשי-איוולת בלתי-נתפסים:

קנאי סרבי הרג דוכס אוסטרי. הוא נתקל בדוכס במקרה, אחרי שנכשל בניסיון הראשון. הקיסר האוסטרי ראה בזה הזדמנות להוכיח עד כמה שהוא נחוש, והגיש אולטימטום לסרביה. הצאר הרוסי גייס את צבאו כדי לחוש לעזרת האחים הסרבים. התוכנית הקבועה של המטכ"ל הגרמני אמרה שאם רוסיה מתחילה לגייס את צבאה המסורבל, הצבא הגרמני צריך לפלוש מיד לצרפת ולהביסה, לפני שהרוסים יספיקו לגייס את צבאם. הממשלה הבריטית הכריזה מלחמה כדי לעזור לצרפתים.

אף אחד מכל אלה לא רצה במלחמה עולמית. כל אחד תרם מנה קטנה של טיפשות. אבל מעשיהם הביאו למיליונים של הרוגים, מיליונים פצועים, מיליונים של נכים. בסוף הוסכם שהקיסר הגרמני, גם הוא טיפש לא קטן, אחראי לכל.

אותה ההיסטוריונית, טוכמן, הייתה כותבת בחדווה ספר על הפרשה האחרונה בהר-הבית.

שלושה קנאים פלסטינים הרגו בהר הבית שני "לוחמי" מג"ב ממוצא דרוזי. (לא ברור במי "לוחם" מג"ב, שמעולם לא הוצב מול צבא אויב, ועיקר פעולתו היא נגד אזרחים כבושים.)

מישהו, כנראה במשטרה, הגה את הרעיון הגאוני להציב בהר-הבית גלאי-מתכת, בניסיון למנוע פיגועים מסוג זה.

די היה במחשבה של שלוש דקות כדי להבין שזה רעיון אווילי. בימים טובים עולים להר-הבית מאות אלפי מאמינים. להעביר אותם דרך גלאי-מתכת זה כמו להעביר פיל דרך חור של מחט.

הכי פשוט היה לטלפן ולדבר עם אנשי הווקף המוסלמי, המנהלים את האתר הקדוש. אלה היו פוסלים את הרעיון, ובמקרה הצורך היו מזעיקים את מלך ירדן, עבדאללה השני, שהיה שם קץ לקשקוש.

אבל הרעיון הגיע לגלעד ארדן, שתפס מיד שזוהי הזדמנות גדולה לפאר את עצמו. ארדן הוא בן 46, בן להורים אשכנזים. הוא התחנך בישיבה, ואת שרותו הצבאי לא עשה ביחידה קרבית, אלא בשלישות. קריירה אופיינית לפוליטיקאי ימני.

ארדן התנהג כמו ילד קטן המשחק בגפרורים ליד חבית של בנזין. גלאי-המתכת הוצבו במקום מבלי לשאול את אנשי הווקף ואת המלך. ברגע האחרון הודיע ארדן על רעיונו המבריק לראש-הממשלה, שעמד בדיוק לצאת לחו"ל.

לנתניהו יש תאוות רבות ויקרות, אבל התאווה הכי גדולה שלו היא להיפגש עם גדולי העולם, כדי להראות שהוא אחד מהם. הוא עמד להיפגש עם הנשיא החדש של צרפת, ואחר-כך עם ראשי מדינות אירופה המזרחית, כולם חצי-דמוקרטים ורבע-פאשיסטים.

לנתניהו לא היה שום חשק לעסוק בשטויות של אחד הגמדים שלו, ארדן, בשעה שהוא עומד להיפגש עם ענקי העולם. מבלי להבין מה הוא עושה, הוא נתן את הסכמתו לגלאי-המתכת.

לא ברור באיזה שלב נשאל השב"כ. הגוף הזה, המקושר למציאות הערבית, הזהיר מפני המהלך, וכך עשה גם אמ"ן של צה"ל. אבל מי אלה לעומת ארדן והמפכ"ל שלו, חובש-הכיפה, גם הוא חכם לא גדול.

ברגע שהוצבו הגלאים אירעה התפוצצות. בעיני המוסלמים, זה נראה כמו ניסיון ישראלי לשנות את הסטטוס-קוו ולהשתלט על הר-הבית. חבית הבנזין התלקחה.

הטמטום של ההחלטה התברר מיד. אללה ואלוהים נכנסו לעניין. המתפללים המוסלמים לא חצו את קו הגלאים. ההמונים התפללו ברחובות ובככרות.

גם מימדי הטימטום התגלו מיד. המוסלמים, הן אזרחי ישראל והן נתיני הכיבוש, שעוד רגע לפני כן נראו כאבק-אדם, התגלו לפתע כעם נחוש, המוכן להילחם. זאת הייתה הצלחה גדולה של גלעד ארדן. בראבו.

הגלאים לא גילו נשק. לעומת זאת הם גילו את גודל הטפשות של ממשלת ישראל. הפגנות המוניות פרצו בירושלים, ביישובים הערביים בישראל, בשטחים הכבושים ובמדינות השכנות. בסוף-השבוע הראשון נהרגו שבעה ונפצעו מאות. מג"ב וגדודי צה"ל גוייסו למשימת הדיכוי.

האליל החדש נקרא "ריבונות". ממשלת ישראל לא יכלה לפרק את המתקנים המטופשים מבלי לוותר על "ריבונות" (וגם "להיכנע לטרוריסטים"). הווקף לא יכול היה לסגת מבלי לוותר על הריבונות על המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם. אגב, אין אף מדינה אחת בעולם המכירה בריבונות של ישראל במזרח ירושלים.

המוסלמים חוששים שאם היהודים ישתלטו על הר-הבית, הם יהרסו את כיפת-הסלע ומסגד אל-אקסה כדי לבנות את בית-המקדש השלישי. יש בישראל לא מעט חוגים החולמים על כך, ובינתיים מכשירים כוהנים להגשמת החלום.

לפי ברברה טוכמן, אפשר להאשים מדינאים במעשה טיפש רק אם לפחות אדם חכם אחד הצביע על הטיפשות בזמן אמת. היה לנו איש כזה: למחרת כיבוש הר-הבית ב-1967 גירש משה דיין את החיילים שהסתובבו שם וסילק את הדגל הישראלי מהמקום. הוא הבין את האנרגיה ההרסנית החבויה שם.

איש לא ידע איך לצאת מהפלונטר.

נתניהו לא הפסיק את מסעותיו עטורי-התהילה באירופה כדי לחוש ארצה ולקחת את העניינים בידיו. מה פתאום? אילו מיהר הביתה בכל פעם שאחד משריו עושה שטות, איך יכלו הוא ושרה'לה ליהנות מהעולם?

אך אז קרה נס משמיים. אלוהים בכבודו ובעצמו התערב בעניין.

נגר ירדני בן 17 עבד בדירתו של מאבטח צעיר בשגרירות הישראלית בעמאן. פתאום הוא שלף מברג ותקף את המאבטח, שנפצע באופן קל מאוד. המאבטח, ששמו זיו, לא היסס לרגע. הוא שלף אקדח וירה בו למוות, בהזדמנות זו ירה והרג גם את בעל הדירה, רופא ירדני.

לא ברור אם התקרית אירעה במסגרת מריבה על תשלום, או אם הצעיר הירדני שאף להיות שהיד. לא ברור גם מדוע ירה המאבטח פעמיים בחזהו של בעל-המברג, ולא ברגליו, למשל. ומדוע השתמש בכלל באקדח, ולא בכישורים של קרב-מגע, שבהם התאמן. ראש-הממשלה יצחק שמיר, שהיה בזמנו טרוריסט לא קטן, אמר ששום "מחבל" לא צריך לצאת חי מפיגוע. ואכן, מאז כמעט איש לא יוצא חי, ולא חשוב עם זה ילדה המניפה מספריים או נגר המניף מברג. גם לא "מחבל" חסר-אונים, השוכב על הארץ ומדמם למוות. אלאור אזריה ירה בראשו (והשבוע שוחרר ממאסר).

על כל פנים, בשביל נתניהו וארדן זו הייתה מתנה משמיים. המלך הסכים לשחרר את המאבטח בלי חקירה, אם נתניהו יסיר את הגלאים מהר-הבית. באנחה של הקהלה, שנשמעה בכל רחבי הארץ, נתניהו הסכים. והרי אף ישראלי אחד לא יכול היה להתנגד להסרת גלאי-המתכת כדי להציל מאבטח עברי. זה לא היה ויתור על "ריבונות", אלא פדיון של יהודי שנפל בשבי הגויים.

כל אנשי השגרירות הוצאו מירדן ונתניהו חגג את "הצלתם" – למרות שאיש לא איים עליהם.

תוך כדי כך קרה עוד משהו.

נתניהו אינו פוחד מאלוהים ומהעולם הערבי. אבל הוא פוחד מנפתלי בנט.

בנט הוא ראש מפלגת "הבית היהודי", היורשת של מפד"ל ההיסטורית, שהייתה פעם (מי זוכר?) המפלגה המתונה ביותר בכנסת. בנט וחבריו הם עכשיו הסיעה הקיצונית ביותר. זוהי סיעה קטנה, המונה 8 ח"כים בסך-הכל, אך די בה כדי לפרק את הקואליציה ולהפיל את הממשלה. נתניהו פוחד ממנה פחד מוות.

כאשר גאה הזעם בעולם המוסלמי על גלאי-המתכת, חדר צעיר ערבי לבית בהתנחלות חלמיש והרג שלושה בני משפחה אחת. הוא נפצע, נתפס ואושפז.

עוד באותו היום הודיעו נפתלי בנט ובת-לוויתו הנאמנה, שרת-המשפטים איילת שקד, להטיל על הרוצח עונש-מוות. אמנם, ישראל ביטלה את עונש-המוות מזמן, אך בתי-הדין הצבאיים עדיין זכאים להטיל עונש זה.

בכל ימי קיומה דנה מדינת-ישראל למוות שני אנשים: את אדולף אייכמן, מאדריכלי השואה, ומהנדס ירושלמי שהורשע (בטעות, כפי שהסתבר) בריגול, בימים הראשונים ממש של המדינה.

הדרישה להנהיג את עונש-המוות מחדש היא שיא הטימטום. כל מי שמבצע פיגוע שואף להיות "שהיד", אדם המוסר את נפשו למען אללה ומגיע ישר לגן-עדן. הוצאתו להורג מגשימה את חלומו, ותעודד אחרים ללכת בעקבותיו. אין דבר המעורר התרגשות לאומית ועולמית כמו הוצאה-להורג. זוהי קריאה להתקוממות של עם כבוש.

יש משהו חולני בנפשם של המציעים עונש-מוות, ובנפש הציבור התומך בקריאה זו. אילו הייתה ההצעה מתקבלת – אין שום סיכוי לכך – היה זה ניצחון גדול של הקנאים המוסלמים. למרבה המזל כל שרותי-הביטחון בישראל מתנגדים לדרישה, ואפילו ארדן לא הצטרף אליה.

אבל במערכת שבה שולט הטימטום, גם הטימטום הזה מכה גלים ומנחיל פרסום לבעליו.