כל העניין יכול היה להיות בדיחה, אלמלא היו הדברים מתרחשים במציאות.

הישראלים נפלו בפח – כולם, ימין, שמאל ומרכז, כל העיתונים ותחנות-הטלוויזיה, בלי יוצא מהכלל.

כולנו הבנו שאונסק"ו, הענף התרבותי של האו"ם, החליט שמערת-המכפלה היא אתר-מורשת פלסטיני.

אני מודה שגם אני נפלתי בפח. החדשות היו כל-כך נחרצות, כל-כך חד-משמעיות, כל-כך אחידות, שגם אני קיבלתי אותן ללא היסוס. נכון, הן היו קצת מוזרות, אבל העולם מלא דברים מוזרים.

מערת-המכפלה אינה מערה כלל, אלא בניין גדול בחברון. הערבים קוראים לו "מסגד איברהים", ולעיר הם קוראים אל-חליל ("הידיד", על שם אברהם ידיד-אללה.)

בהתאם לתנ"ך, אברהם קנה את המקום מבעליו כדי לקבור בו את שרה, אשתו. כאשר נאסף אל אבותיו, גם הוא נקבר גם, ואחריו נקברו שם בנו יצחק ורבקה אשתו, ואחריהם נכדו יעקוב ולאה אשתו. (אשתו האחרת, רחל, אמורה להיות קבורה בדרך לבית-לחם.)

והנה קבע אונסק"ו, הענף האנטישמי לענייני-תרבות של האו"ם האנטישמי, שזהו אתר קדוש פלסטיני!

האם אין גבול לשנאות היהודים?!

צונאמי של זעם הציף את ישראל. היהודים היו מאוחדים במחאתם. כל אחד ביטא את זעמו בקול רם ככל האפשר. למען האמת, רק לעיתים רחוקות יש אצלנו אחדות כזאת.

אילו הייתי עוצר רגע כדי לחשוב, הייתי תופס שכל העניין הוא קישקוש. אונסק"ו אינו קובע שאתרי-המורשת שבהם הוא בוחר שייכים לאומה זו או אחרת. אתרי-מורשת עולמיים שייכים לעולם כולו. כעניין של שיגרה, אמנם מציין הארגון באיזו ארץ נמצא האתר הנבחר.

הכנסיה הקדושה בנצרת נמצאת בישראל, אבל אינה "שייכת" לישראל. הקברים של רבנים יהודיים חשובים ברוסיה ובמצריים אינם שייכים לישראל. אונסק"ו לא קבע שמערת-המכפלה שייכת לפלסטינים. הוא פשוט קבע שהאתר ממוקם בפלסטין.

למה בפלסטין? מפני שלפי החוק הבינלאומי נמצאת העיר חברון בפלסטין, ארץ שהוכרה על-ידי האו"ם כמדינה תחת כיבוש. גם על פי החוק הישראלי, חברון אינה חלק מישראל, אלא איזור הנמצא תחת כיבוש צבאי ישראלי.

אני אסיר תודה לעידן לנדו, פרופסור ישראלי-לשעבר החי בארצות-הברית, שהטריח את עצמו וקרא את הטקסט המקורי של ההחלטה ושלח אותו אלינו באי-מייל. ברגע שקראתי אותו הכיתי על המצח. איך יכולתי להיות כל-כך טיפש?

החלטת אונסק"ו הוגנת ומדויקת. נאמר בה שהאתר קדוש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, דבר שהוא נכון בעליל. הרי משום כך ביצע מתנחל יהודי בשעתו טבח בעשרות מתפללים מוסלמים בשעת תפילתם. ומשום כך קיימת שם התנחלות של יהודים פאנאטיים.

האם האתר קדוש באמת? זוהי שאלה אווילית. כל מקום הוא קדוש כאשר יש בני-אדם המאמינים שהוא קדוש.

האם אברהם ובני ביתו באמת קבורים שם?

גם זה לא חשוב. הרבה אנשים – ואני ביניהם – מאמינים שהחלק הראשון של התנ"ך, עד לתקופה האשורית, אינו אלא ספרות. זה לא גורע מאיכותו המופלאה של הספר, שהוא היצירה הספרותית היפה ביותר בעולם.

גם אם נניח לרגע שאברהם, יצחק ויעקב אכן היו בני-אדם אמיתיים, הרי יש ספק גדול לגבי מקום קבורתם. ארכיאולוגים רבים סבורים שקברם נמצא במקום אחר בחברון, ולא בבניין הקרוי עכשיו מערת-המכפלה, שבו קבורים שייח'ים מוסלמים.

יהיה הדבר כאשר יהיה, מיליונים מאמינים שהאבות התנ"כיים קבורים במערת-המכפלה. בעיניהם, זהו מקום קדוש, והוא נמצא בפלסטין הכבושה.

אבל אם אתם מתייחסים לתנ"ך כאל ספר של אמת צרופה, כדאי לכם לקרוא את פסוק 9 בפרק כ"ה בספר בראשית: "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע ... ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת-המכפלה."

כאשר סיפרתי זאת לאנשים שלמדו בבתי-ספר ישראליים, הם הזדעזעו עד עומק נשמתם, מפני שפסוקים אלה אינם מוזכרים לעולם בבית-ספר ישראלי. פסוקים אלה לא קיימים.

מדוע? מפני שישמעאל הוא אבי הערבים, כמו שיצחק הוא אבי היהודים. למדנו ששרה אמנו, המתוארת בתנ"ך כאישה די מפלצתית, שיכנעה את בעלה הכנוע, אברהם, לשלוח את פילגשו, הגר המצרית, ואת בנם, ישמעאל, למדבר, כדי שימותו שם מצמא. אבל אלוהים שלח מלאך שהציל אותם, והם נעלמים (אך התנ"ך מקפיד למסור רשימה של צאצאיהם.)

הגילוי שהתנ"ך אומר למעשה את ההפך הגמור מהתיאור הזה אכן גורם לזעזוע. אז ישמעאל לא נעלם כלל וכלל, אלא השלים עם אחיו יצחק ושניהם ביחד קברו את אברהם אביהם.

זה משנה את הסיפור לגמרי. פירוש הדבר הוא שגם לפי התנ"ך יש לערבים זכות על מערת-המכפלה, ממש כמו ליהודים ולנוצרים.

אינני מאמין שבנימין נתניהו קרא אי-פעם את הפסוק שהזכרתי. הוא יודע רק מה שכל ילד ישראלי יודע: את הגירסה הדתית הפשוטה.

השבוע, בשיא ההיסטריה בעניין אונסק"ו, נתניהו עשה דבר תמהוני: באמצע ישיבת הקבינט שלף נתניהו מכיסו כיפה, חבש אותה לראשו וקרא מהתנ"ך (לא את הפסוק הנ"ל, כמובן). הוא נראה ממש מאושר. הנה הוא הראה לגויים המנוולים מה הם באמת: כולם אנטישמים.

האם נתניהו באמת מאמין (אני דווקא מאמין שהוא מאמין) שהחלק הזה של התנ"ך הוא היסטוריה? אם כן, יש לו מוח של ילד בן 10. ואם אינו מאמין, הוא רמאי. בכל מקרה, הוא דמגוג מוכשר מאוד.

הוא לא לבד. רחוק מזה. נשיא המדינה, אדם מאוד נעים, חזר על ההאשמות של נתניהו כלפי אונסק"ו. כך עשה גם יו"ר הכנסת, עולה מברית-המועצות.

עברו ארבעה ימים עד שקומץ של פרשנים ישראלים התחילו לצטט את הטכסט האמיתי של החלטת אונסק"ו. הם לא התנצלו, כמובן, על מה שכתבו ואמרו קודם לכן. אך לפחות התחילו לצטט את הנוסח האמיתי. בשקט-בשקט הצטרפו אליהם פרשנים נוספים. רבים מהקולגות שלהם נמנעו גם מכך.

לציון מיוחד זכאי כרמל שאמה-הכוהן, שגריר ישראל באונסק"ו. נכון, הוא לא ידוע כמאור הגולה. למעשה נשלח לאונסק"ו כדי לאפשר לאיש-חסותו של שר-החוץ דאז לתפוס את מקומו בכנסת. (שמו האמיתי הוא שאמה, אבל יש לשם זה צליל ערבי, ועל כן הוא הוסיף לו את "הכוהן").

שאמה-הכוהן התרגש מאוד במהלך הישיבה של אונסק"ו. הוא נכנס לקרב של צעקות עם הנציג הפלסטיני, ואז קפץ לבמת היו"ר וצעק גם עליו.

ויליאם שקספיר היה קורא לכל הפרשה הזאת "רוב מהומה על לא מאומה", אלמלא היו לה שני היבטים חמורים.

היבט אחד: הפרשה מראה עד כמה קל לגרום לכל היהודים בישראל – לכולם, בלי יוצא מהכלל! - להתלקח בחימה שפוכה. פוליטיקאים ופרשנים, מהשמאל, מהימין ומהמרכז, מערבים ומזרחים, דתיים וחילונים, מתאחדים במאסה רוטטת אחת, גם כשהעילה כוזבת לחלוטין.

להתלקחות כזאת יכולות להיות תוצאות חמורות מאוד. כל הבלמים נעלמים במחי-יד.

ההיבט השני מסוכן עוד יותר.

בשיא הצונאמי עלתה בי לפתע המחשבה שבעצם כולם נהנים מאוד. ואז הבנתי מדוע.

במשך מאות שנים היהודים באירופה נרדפו, גורשו ועונו. זה היה חלק מהמציאות. הם התרגלו לזה. האנטישמיות מכל הסוגים, ובכללם הסוג הרצחני ביותר, הייתה חלק מהמציאות של חייהם. הסדיזם של הגויים נתקל במזוכיזם של היהודים.

(כפי שציינתי בעבר, זה היה חלק מהתרבות הנוצרית המערבית, שנבע אולי מתיאור הצליבה בבשורה החדשה. באיסלאם זה לא קיים, מפני שהנביא מוחמד ציווה על המאמינים להעניק חסות לשני "עמי הספר", היהודים והנוצרים.)

מאז מלחמת-העולם השניה וימי השואה, האנטישמיות האכזרית הישנה נעלמה, או לפחות ירדה למחתרת. אבל היהודים לא התרגלו לזה. הם בטוחים שהאנטישמיות מתחבאת באיזשהו מקום, ושהיא עלולה לצאת מן החור בכל רגע. כאשר זה קורה, או כאשר נדמה שזה קורה, היהודים מגיבים ב"אמרתי לכם!"

בישראל זה מסובך יותר. אחת ממטרות הציונות הייתה לשחרר את היהודים מהתסביכים ה"גלותיים", ולהפוך אותנו לעם נורמלי, "עם ככל העמים".

מסתבר שזה לא כל-כך הצליח. או שזה הצליח אך נמצא עכשיו בנסיגה, בעידן נתניהו ודומיו.

הפרשה הזאת גרמה אושר ליהודים רבים. הם אומרים לעצמם: "צדקנו! כל הגויים אנטישמים!"