כשהייתי צעיר, נפוצה אצלנו בדיחה: "אין כמוך – וטוב שאין!"

הבדיחה הזאת מתאימה עכשיו לדונלד טראמפ. הוא יחיד במינו. וזה טוב.

אך האם הוא באמת מיוחד במינו? האם אין דומה לו בעולם, או לפחות במערב?

האופי של טראמפ באמת מיוחד. קשה לתאר ארץ מערבית אחרת שהייתה בוחרת באיש כזה כמנהיגה הבכיר. אך מעבר לאופי האישי המיוחד שלו, האם טראמפ מיוחד במינו?

לפני הבחירות בארצות-הברית קרה משהו בבריטניה.

העם הבריטי, אחד העמים השקולים ביותר בעולם, החליט במשאל-עם דמוקרטי לנטוש את האיחוד האירופי.

זאת לא הייתה החלטה סבירה. להגיד זאת בפשטות: זאת הייתה החלטה טיפשית.

האיחוד האירופי הוא אחד ההישגים הגדולים של האנושות. אחרי מאות שנים של מלחמות, ובכללן שתי מלחמות-עולם שהפילו מיליוני חללים, בסוף ניצח השכל הישר. אירופה התאחדה. תחילה במישור הכלכלי, אחר-כך, לאט-לאט, גם במישור הרוחני והפוליטי.

אנגליה,שהפכה לבריטניה, הייתה מעורבת ברבות מהמלחמות האלה. כמעצמה ימית גדולה, היא הרוויחה מהן. המדיניות המסורתית שלה הייתה לגרום לסכסוכים ולתמוך בצד החלש נגד הצד החזק. כך סילקה מתחרות אפשריות.

הימים ההם נמוגו. האימפריה (שכללה גם את פלשתינה) שוב איננה אלא זיכרון דהוי. עכשיו בריטניה היא מעצמה בינונית, כמו גרמניה וכמו צרפת. היא לא יכולה לעמוד לבדה. אבל היא החליטה לעשות כן.

מדוע, למען השם? איש אינו יודע בדיוק. אולי זה היה מצב-רוח חולף. התקף של זעם. געגוע לימים הטובים ההם, כאשר שרו על "בריטניה שולטת בגלים" ועל הרצון "לבנות את ירושלים בשדות הירוקים והנעימים של אנגליה". (מישהו ראה הרבה "שדות ירוקים ונעימים" באיזור ירושלים?)

רבים מאמינים שאילו היה סיבוב שני, הבריטים היו הופכים את החלטתם. אבל הבריטים אינם אוהבים את שיטת הסיבוב השני. (לפי שיטה זו, אם אין לשום מועמד רוב מוחלט בסיבוב הראשון, עורכים סיבוב שני בין שני המועמדים בעלי-הקולות הרבים ביותר, כך שבסוף יש רוב מוחלט למנצח.)

על כל פנים, ההכרעה הבריטית בעניין אירופה נחשבה לפנייה חדה ימינה. ואחר-כך באה ההצבעה האמריקאית למען טראמפ.

טראמפ הוא איש ימין. איש ימני-קיצוני. בינו ובין הקיר הימני אין כלום (חוץ מאשר סגן-הנשיא, שהוא ימני עוד יותר.)

נראה היה ששתי ההכרעות האלה ביחד – הבריטית והאמריקאית - מבשרות גל ימני עולמי. בארצות רבות ניפחו אנשי הימין, וביניהם פאשיסטים גלויים, את שריריהם והאמינו בניצחונם הקרוב. מארין לה-פן הריחה ניצחון, והדומים לה ברחבי היבשת, מהולנד עד הונגריה, חשו כמוה.

ההיסטוריה הכירה גלים כאלה בעבר. היה הגל שהתחיל עם בניטו מוסוליני אחרי מלחמת-העולם הראשונה. הוא לקח את הפאשס, סמל רומאי עתיק, והפך אותו למושג עולמי. אחר-כך בא הגל הקומוניסטי אחרי מלחמת-העולם השניה, גל שהציף את מחצית כדור-הארץ, מברלין עד שנחאי.

היה נראה שעכשיו יציף הגל הימני החדש את כל העולם.

ואז קרה משהו שונה לגמרי.

שום דבר לא היה נראה יציב כמו המשטר הפוליטי בצרפת, שנשלט על-ידי מפלגות ממוסדות ועל-ידי שיכבה של עסקני-מפלגות ותיקים.

והנה – הפלא ופלא! – בא כלומניק, אדם בלתי-ידוע לגמרי, לא-פוליטיקאי, ובהינף יד העיף את כל הכלים מלוח השחמט. סוציאליסטית, פאשיסטים וכל מי שנמצאו באמצע הועפו לריצפה.

האיש הזה הוא עימנואל מקרון. הוא מאוד צעיר (39) לכהן כנשיא, הוא נראה טוב, הוא מאוד לא-מנוסה, חוץ מכהונה קצרה כשר כלכלי. הוא גם תומך מאוד באיחוד האירופי.

סתם סטייה מקרית, ניחמו את עצמם עסקני המפלגות הוותיקים. זה לא יכול להימשך. אך אז נערכו בצרפת בחירות פרלמנטריות, והשיטפון הפך לצונאמי. התוצאה היא כמעט חסרת-תקדים: כבר בסיבוב הראשון השיג מקרון רוב מוחלט בפרלמנט, רוב שעוד יגדל בסיבוב השני.

כולם נאלצו לחשוב מחדש. ברור שמקרון הוא ההיפך המוחלט מ"הגל הימני החדש". לא רק בעניין האיחוד האירופי, אלא גם כמעט בכל עניין אחר. הוא איש המרכז, יותר שמאלני מאשר ימני. אדם צנוע, בהשוואה לדונלד טראמפ האמריקאי. אדם מתקדם, בהשוואה לתרזה מאי הבריטית.

אה, תרזה מאי.

מה נכנס לה לראש? השלטון נמסר לה אחרי משאל-העם בעניין היציאה מאירופה, והיא ירשה רוב נוח. אבל היא הייתה חסרת-מנוחה. נראה שהיא רצתה להוכיח שלבד היא יכולה להשיג רוב גדול עוד יותר. דברים כאלה קורים לפוליטיקאים. (זוכרים את שמעון פרס אחרי רצח רבין?) אז היא הכריזה על בחירות חדשות.

אפילו אני המסכן, בעל הניסיון המוגבל, יכולתי להגיד לה שזו שגיאה. בגלל סיבה כלשהי, אנשים לא אוהבים בחירות מוקדמות. אולי זאת קללת האלים. מי שמכריז עליהן, מפסיד.

תרזה מאי איבדה את הרוב שלה. אין בנמצא שותף מתאים לקואליציה. היא נאלצה לפנות אל המפלגה הכי מתועבת, המפלגה הפרוטסטנטית הימנית-קיצונית של צפון-אירלנד – מפלגה שבהשוואה אליה טראמפ הוא אדם מתקדם. מפלגה המתנגדת לזכויות ללסביות, מפלגה המתנגדת להפלות, ומה עוד. מאי המסכנה.

מי המנצח הגדול?

האיש הכי לא צפוי: ג'רמי קורבין. אדם שמאלי קיצוני. רבים במפלגתו שלו ממש מתעבים אותו. אך הוא היה קרוב להשיג רוב בבחירות, ובכל מקרה אינו מאפשר לתרזה מאי לשלוט ביעילות.

ההישג של קורבין מזכיר הישג דומה שקרה במפלגה הדמוקרטית בבחירות האמריקאיות. המועמדת הרשמית, הילארי קלינטון, עוררה תיעוב נרחב במפלגתה שלה, ואז הגיע מועמד לא-צפוי לגמרי ועורר הערצה והתלהבות, בעיקר אצל הצעירים: ברני סנדרס.

מועמד שממש לא מתקבל על הדעת: קשיש בן 78, סנטור ותיק. אולם הצעירים חגגו סביבו כאילו היה איש חדש, בן 40. אילו היו הדמוקרטים מציבים אותו בראש מפלגתם, אין ספק שהוא היה יושב עכשיו בבית הלבן. (הרי גם הילארי המסכנה השיגה את רוב הקולות במדינה.)

האם יש משהו משותף בכל הנצחונות והכמעט-ניצחונות האלה? האם הם מהווים "גל"?

במבט הראשון, לגמרי לא. השמאל לא ניצח (טראמפ, מאי, היציאה מהאיחוד האירופי), וגם הימין לא ניצח (מקרון. קורבין, סנדרס).

מה שאומר שאין להם שום דבר משותף?

דווקא יש: המרד נגד המימסד.

לכל האנשים האלה שניצחו, או כמעט ניצחו, היה דבר אחד משותף: הם מוטטו את המפלגות הקיימות. טראמפ ניצח בניגוד לרצון המפלגה הרפובליקאית. סנדרס לחם בממסד המפלגה הדמוקרטית. קורבין הביס את עסקני הלייבור. מקרון ניצח את כולם. ההצבעה במשאל-העם נגד האיחוד האירופי הייתה מכה ניצחת לממסד הבריטי.

אז מהו הגל החדש? גל המרד נגד הממסד, כל ממסד, יהיה אשר יהיה.

ומה אצלנו?

לא הגענו עדיין לשם. אנחנו מאחרים תמיד. הציונות הייתה התנועה הלאומית האחרונה באירופה. ישראל היא המדינה האחרונה שקמה. עכשיו אנחנו האימפריה הקולוניאלית האחרונה בעולם. אך בסוף אנחנו תמיד מגיעים.

חצי ישראל, כמעט כל השמאל והמרכז, מת מוות קליני. מפלגת-העבודה, שהחזיקה בשלטון כמעט מוחלט במשך 40 שנה, היא חורבה אומללה. הימין, המפולג לארבע מפלגות מתחרות, מנסה לכפות סדר-יום כמעט פאשיסטי בכל תחומי החיים. אני מקווה שמשהו יקרה אצלנו לפני שהימין ישלים משימה זו.

אנחנו זקוקים למנהיג או מנהיגה בעלי עקרונות, כמו קובין או סנדרס. אנחנו זקוקים לאדם צעיר ואידיאליסטי כמו מקרון. מישהו שישבור את כל המפלגות של תקופת-הכיבוש, מישהו שיתחיל מההתחלה.

אם לאמץ את הסיסמה של מקרון: "קדימה, ישראל!"