לפני ימים אחדים זכתה אישה פלסטינית אלמונית בכבוד בלתי-רגיל: מאמר שלה פורסם בראש העמוד הראשון של העיתון המכובד ביותר בעולם:"ניו-יורק טיימס" (28.5).

המערכת הגדירה את הכותבת, דיאנה בוטו, במלים הבאות: "עורכת-דין ויועצת לשעבר לצוות המשא-והמתן של אש"ף".

היכרתי את דיאנה בוטו כאשר הופיעה לראשונה על הבמה הפלסטינית בשנת 2000, בראשית האינתיפאדה השניה. היא נולדה בקנדה, בת להורים פלסטינים שהתבוללו שם, וזכתה בחינוך קנדי מעולה. בגבור המאבק בשטחים הפלסטיניים הכבושים היא הגיעה לארץ. מנהלי המשא-והמתן עם ישראל, שהחל אחרי הסכם-אוסלו, התרשמו מעורכת-הדין הצעירה שדיברה אנגלית מצוינת - מצרך די נדיר - וביקשו את עזרתה במשימה הלאומית.

כאשר מת המשא-והמתן מוות קליני, נעלמה דיאנה בוטו מעיניי. עד שהופיעה בשבוע שעבר בצורה כה דרמתית.

המיקום והכותרת של המאמר מסבירים את החשיבות, שהעורכים האמריקאים ייחסו לדבריה. הכותרת אמרה: "האם אנחנו צריכים את הרשות הפלסטינית?" ובהמשך, כותרת שניה, נחרצת עוד יותר: "לסגור את הרשות הפלסטינית!"

הטיעון של דיאנה בוטו מפתה בפשטותו. עברו ימיה של הרשות. אין לה עוד שום תכלית. יש לחסל אותה, ומיד.

הרשות הפלסטינית, היא אומרת, הוקמה למטרה מסויימת: לנהל את המשא-והמתן עם ישראל לחיסול הכיבוש ולהקמת המדינה הפלסטינית המיוחלת. מטבעו זה היה תפקיד מוגבל בזמן.

על פי הסכם אוסלו, המשא-והמתן לכינון השלום ולחיסול הכיבוש היה אמור להסתיים בשנת 1999. מאז עברו 18 שנים, ללא שום תזוזה לקראת פיתרון. הדבר היחיד שזז הוא מפעל ההתנחלות, המתעצם לממדים מפלצתיים.

בנסיבות האלה, אומרת בוטו, הפכה הרשות הפלסטינית ל"קבלנית-משנה של הכיבוש". הרשות עוזרת לישראל לדכא את הפלסטינים. אמנם, היא מעסיקה מספר רב של אנשי בריאות וחינוך פלסטיניים, אבל יותר משליש התקציב של הרשות - תקציב המגיע ל-4 מיליארד דולרים - מוקדש לביטחון. שרותי-הביטחון הפלסטיניים משתפים פעולה באופן הדוק עם שרותי-הביטחון של ישראל. כלומר, הם עוזרים לתחזק את הכיבוש.

יתר על כן, בוטו מתלוננת על חוסר-הדמוקרטיה של הרשות. מזה 12 שנים לא נערכו שם בחירות. אבו-מאזן (מחמוד עבאס) שולט ברשות בניגוד ל"חוק הבסיסי" של הרשות עצמה.

הפיתרון שלה פשוט: "הגיע הזמן לתת לרשות הפלסטינית ללכת." לפרק את הרשות, להחזיר את הטיפול באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה לשלטונות הכיבוש הישראליים ולנקוט "אסטרטגיה פלסטינית חדשה".

איזו אסטרטגיה בדיוק?

עד כאן היה הטיעון של בוטו בהיר והגיוני. אבל מכאן והלאה הוא הופך למעורפל ולמטושטש.

בטרם אמשיך, עלי להעיר הערה אישית.

אני ישראלי. אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי. כבן הלאום הכובש אינני חושב שמותר לי לתת עצות ללאום הכבוש.

אמנם, הקדשתי את 79 שנותי האחרונות להשגת השלום בין שני הלאומים - שלום שהוא, לדעתי, צורך קיומי לשניהם. מאז תום מלחמת תש"ח אני דוגל בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת-ישראל. אחדים משונאיי בימין הקיצוני אף טוענים שאני בכלל המצאתי את פיתרון שתי-המדינות (ועל כן זיכו אותי בתואר "בוגד".)

בכל זאת נמנעתי תמיד מלתת לפלסטינים עצות. גם כאשר יאסר ערפאת הכריז מספר פעמים באופן פומבי שאני "ידיד" שלו, לא ראיתי את עצמי כנותן עצות. פירסמתי את דיעותיי והשמעתי אותן פעמים רבות גם באוזני הפלסטינים, אך מכאן עד למתן עצות המרחק רב.

גם עכשיו אינני מוכן לייעץ לפלסטינים בכלל, ולדיאנה בוטו בפרט. אך אני מרשה לעצמי להעיר כמה הערות להצעתה המהפכנית.

כשאני קורא את דבריה בפעם השניה והשלישית, מתגבר אצלי הרושם שיש דיספרופורציה אדירה בין האיבחון שלה לבין הצעותיה לתיקון.

מה היא מציעה לעם הפלסטיני לעשות?

הצעד הראשון ברור: לפרק את הרשות הפלסטינית, להחזיר את כל מערכות הממשל העצמי הפלסטיני למושל הצבאי הישראלי.

זה פשוט. אבל מה הלאה?

דיאנה בוטו משמיעה כמה רעיונות מעורפלים. "מחאות המוניות לא-אלימות". "חרם". טיפול "בזכות-השיבה של הפליטים" (משנת 1948) וגם "בציבור הפלסטיני בישראל". היא מזכירה לטובה שכבר יותר משליש העם הפלסטיני תומך ב"פיתרון המדינה האחת" - יש לומר מדינה דו-לאומית.

בכל הכבוד הראוי, האם העצות האלה, כולן יחד וכל אחת מהן לחוד, יביאו לשיחרור העם הפלסטיני?

אין שום הוכחה לכך.

הנסיון הוכיח שקל מאוד לשלטונות הכיבוש להפוך "פעולות המוניות בלתי-אלימות" לפעולות אלימות מאוד. זה קרה בשתי האינתיפאדות, ובעיקר באינתיפאדה השנייה. זו התחילה כפעולה בלתי-אלימה, ואז השתמש צה"ל בצלפים, ותוך מספר ימים זה הפך לאינתיפאדה אלימה מאוד.

השימוש בחרם? יש בעולם תנועה גדולה המקיימת חרם על ישראל. הממשלה פוחדת מתנועה זו ולוחמת בה בכל האמצעים, גם אם הם מגוחכים. אבל הפחד הזה אינו נובע מנזק כלכלי שהתנועה עלולה לגרום לישראל, אלא שיש פה פחד מהנזק התדמיתי. נזק תדמיתי פוגע, אך אינו הורג.

כמו רבים אחרים, בוטו משתמשת כאן בדוגמה הדרום-אפריקאית. זו דוגמה מדומיינת. החרם העולמי על דרום-אפריקה היה אמנם מרשים, אבל לא הוא הפיל את משטר האפרטהייד. זוהי אשליה מערבית, המבטאת את הזילזול ב"ילידים".

המשטר הגזעני בדרום-אפריקה לא הופל על-ידי זרים, נחמדים ככל שהיו, אלא על-ידי אותם "ילידים" מבוזים. השחורים פתחו במאבק מזויין (כן, גם נלסון מנדלה הגדול היה "מחבל") ובשביתות המוניות, ששיתקו את המשק. החרם הבינלאומי היווה תוספת רצויה.

דיאנה בוטו תולה תקוות ב"שביתות פלסטיניות". האם הן יכולות לשתק את הכלכלה הישראלית? אפשר תמיד להזמין מיליון עובדים מסין.

בוטו מזכירה גם את בית-הדין הבינלאומי בהאג. הצרה היא שהנפש היהודית מחוסנת בפני משפט הגויים. הרי ידוע שכל הגויים אנטישמים. ישראל תצפצף עליהם, כמו שציפצפה בשעתו על החלטת האו"ם.

מה נשאר? נשארת החלופה המעשית היחידה, זו שבוטו ברוב חוכמה נמנעת מלהזכיר אותת: הטרור.

עמים כבושים רבים בהיסטוריה פתחו במלחמת-שיחרור, מאבק אלים נגד המדכאים. בז'רגון הישראלי זה נקרא "טרור" של "מחבלים".

נתעלם לרגע מהצד האידיאולוגי, ונתרכז בצד התועלתי בלבד: האם ניתן לחשוב שמערכה "טרוריסטית" של האוכלוסיה הכבושה נגד הכובש הישראלי תישא פרי בנסיבות הקיימות?

מסופקני. מסופקני מאוד. ארגוני הביטחון הישראליים הפגינו בעבר כישרון רב בדיכוי התנגדות מזויינת.

אם כן, מה נותר לפלסטינים לעשות? בשתי מילים: להחזיק מעמד.

וכאן בדיוק טמון הכישרון המיוחד של אבן-מאזן. הוא מנהיג של עם המחזיק מעמד. עם שעובר תקופה קשה, קשה מנשוא, של סבל והשפלה, ולא נכנע. אבו-מאזן לא נכנע. גם מי שיבוא במקומו, באחד הימים, לא ייכנע. גם לא מרוואן ברגותי, לדוגמה.

כשהייתי צעיר, הייתי חבר אצ"ל. פעם, במהלך מלחמת-העולם השניה, ערכה הפלוגה שלי "משפט" למרשל פיליפ פטן, גיבור מלחמת-העולם הראשונה שנקרא לעמוד בראש משלת צרפת ה"בלתי-כבושה" אחרי קריסת צרפת במלחמת-העולם השנייה. "ממשלה" זה ישבה בעיר וישי וקיימה מעין שלטון עצמי תחת מרות הנאצים.

למורת רוחי, תפקיד הסניגור במשפט הוטל עלי. התעמקתי בתפקיד ולהפתעתי גיליתי שפטן דווקא נהג בהגיון. הוא הציל את פאריס מהשמדה ואיפשר למרבית הצרפתים לעבור את תקופת הכיבוש. כאשר קרסה האימפריה הנאצית, הצטרפה צרפת, בהנהגת שארל דה-גול, למנצחים.

מובן שדיאנה בוטו אינה משתמשת בדוגמה זו, העמוסה ברגשות. אך כדאי לזכור.

מספר ימים לפני פרסום דבריה של בוטו התפרסם האולטימטום שהגיש סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ' לפלסטינים.

סמוטריץ' הוא שם די מוזר לפאשיסט יהודי מוצהר (מישהו הציע לו לאמץ לעצמו שם עברי, למשל סמרטוטר.) סמוטריץ' זה הציע להעמיד את הפלסטינים לפני הברירה בין שלוש אפשרויות: לעזוב את הארץ, לחיות בארץ ללא אזרחות, או להתנגד בנשק, ואז צה"ל "יידע איך לטפל בהם".

בעברית פשוטה: הבחירה היא בין (א) גירוש המוני של כשבעה מיליון פלסטינים מהגדה המערבית (כולל ירושלים), ממדינת ישראל ומרצועת-עזה, דבר המהווה גנוסייד, (ב) קיום כעם-עבדים במשטר של אפרטהייד, שבו כבר מהווים הפלסטינים רוב, או (ג) גנוסייד פשוט.

ההצעה המעורפלת של בוטו מהווה למעשה את הבחירה השנייה של סמוטריץ'. היא מזכירה לטובה שחלק גדול מהעם הפלסטיני כבר דוגל ב"פיתרון המדינה האחת". היא מתחמקת מהצהרה ברורה ומשתמשת בנוסח המקובל כיום: "או שתי מדינות או מדינה אחת". (על משקל: או לשחות או לטבוע.)

זוהי התאבדות. התאבדות דרמטית. התאבדות מפוארת. אבל התאבדות.

גם בוטו וגם סמוטריץ' מובילים לאסון.

אחרי כל השנים, הפיתרון המעשי היחיד נשאר כפי שהיה מלכתחילה: שתי מדינות לשני העמים. שתי מדינות שתחיינה זו לצד זו בשלום, ואולי גם בידידות.

אין פיתרון אחר.