תודה לאל על חסדים קטנים ועל אורן חזן.

אלמלא הוא, הביקור היה משעמם.

שרי ישראל הסתדרו בשורה לרגל כבש המטוס כדי לקבל את פניו של דונלד טראמפ.

היה חם מאוד. לא היה צל. הגברים התבקשו ללבוש חליפות כהות. ממש נורא.

רבים מן השרים לא רצו לבוא, אבל ראש-הממשלה הכריח אותם באיומים.

ראו זה פלא – כאשר ירדו טראמפ ואשתו מהמטוס הנשיאותי, שורה אינסופית של מקבלי-פנים המתינה לו למטה. לא רק כל שרי-הממשלה עמדו בשורה, אלא גם כל מיני מסתננים. היה מאוחר מדי לסלק אותם.

הבולט ביניהם היה אורן חזן. חבר-כנסת סתמי, שזו כהונתו הראשונה, אדם שיש לו כישרון מובהק לעורר סנסציות ולהתנהג באופן וולגארי. הוא הסתנן לשורת השרים. כאשר הנשיא טראמפ התקרב לזרועו המושטת, שלף חזן את הנייד שלו וצילם את עצמו עם הנשיא. לטראמפ המופתע לא הייתה ברירה אלא לשתף פעולה.

תוך שניות נפוצה התמונה ברחבי העולם. נראה שדווקא בארצות-הברית עצמה הצילום לא עשה רושם רב. אבל חזן היה גא. התקרית חיזקה את תדמיתו אף יותר מהמשפט, שבו לא הוכח שסיפק זונות ללקוחות הקזינו שלו בבולגריה.

זה כאילו מישהו רצה להוכיח שצדקתי במאמרי מלפני שבוע, כאשר דיברתי על "האספסוף הפרלמנטרי" בכנסת הנוכחית. אורן חזן מתאים בול לתיאור זה.

היו השבוע שני נשיאים בשם טראמפ. האחד שתייר באיזורנו והועלה על נס בכל מקום. השני נשאר בוושינגטון, ושם ספג מהלומות מכל עבר. הוא הואשם בחוסר-כישורים. אחדים אף דיברו על הדחה.

בהשוואה לצרות שלו מבית, עלילות אלף-לילה-ולילה באיזורנו היו פנטזיה אחת ממשוכת.

האתר הראשון של הביקור היה סעודיה. ממלכת-המדבר הציגה את פניה האצילות ביותר. משפחת המלוכה, המורכבת ממאות נסיכים (הנסיכות אינן חשובות) נראתה כהגשמת חלום נסתר. טראמפ התקבל כמתנה של אללה. אפילו מלאניה, צנועה ואילמת כרגיל, הורשתה להיות נוכחת (וזאת בארץ שהנשים בה אינן רשאיות לנהוג במכוניות.)

אצל מלכי המזרח מקובל להחליף מתנות. המתנה הסעודית לטראמפ הייתה עיסקת-נשק של 1.1 טריליון דולר, שתספק הרבה-הרבה מקומות-עבודה לפועלים אמריקאיים, נוסף על השקעות שמנות במפעלים אמריקאיים.

בתום שהות קצרה, שכללה פגישה עם חבורה גדולה של שליטים ערביים, טראמפ נפרד כשבליבו התלהבות עצומה לכל דבר ערבי.

אחרי טיסה של שעתיים, הוא נחת בעולם שונה לגמרי: מדינת-ישראל.

לסעודיה ולישראל אין גבול משותף. אמנם, במקום אחד – במפרץ אילת – רק רצועה ירדנית צרה של מספר קילומטרים מפרידה בין שתי המדינות, אבל הן היו יכולות לשכון בשתי פלנטות שונות.

ישראל היא ניגוד מוחלט לממלכת-המדבר הרומנטית, שבה ניצי-הציד עולים הון, הסוסים האצילים זוכים בהערצה, והנשים כלואות בבתים. ישראל היא מקום פרוזאי מאוד. טראמפ למד כבר בדקות הראשונות עד כמה היא פרוזאית.

לפני הטכס בנמל-התעופה נאלץ בנימין נתניהו לאיים על שריו, שלא רצו לבוא לטכס. היום היה חם מאוד. ישראלים ממש לא אוהבים ללבוש חליפות כהות עבות. מה גם שנמל-התעופה הוא מקום חם במיוחד.

(עצה צנועה לאירועים כאלה בעתיד: אולי כדאי להקים בימים החמים כאלה אוהל מאוורר בנמל-התעופה.)

אך שיקולי הכבוד גברו על הכל. כל השרים הופיעו, ולא רק הם. גם ח"כים רגילים ודומיהם הסתננו לשורת מקבלי-הפנים. בעיני האורחים השורה נראתה, מן הסתם, אינסופית. אורן חזן היה רק אחד מרבים, אם כי היה בוודאי התמהוני ביותר.

מקבלי-הפנים לא רצו רק ללחוץ ידיים. לכל אחד מהם היה משהו חשוב מאוד להגיד לנשיא האורח. טראמפ המסכן נאלץ להאזין באדיבות לכל אחד מהם, שהשמיע מסר חשוב בדרך כלל על תפארת ירושלים.

בפי השר לביטחון פנים הייתה בשורה עוד יותר דחופה: זה עתה בוצע מעשה-טרור בתל-אביב. כעבור זמן התברר שזו הייתה סתם תאונת-דרכים. מה, לשר אסור לטעות?

מילה אחת על הגברות.

אני מניח שבהסכם-הנשואין שלה התחייבה מלאניה טראמפ להתעטף בשתיקה אצילית בהזדמנויות כאלה. או, כמו שאומרים בסרטים: "תהיה יפה ותשתקי".

אז היא עמדה שם כמו פסל, זקופה, תמירה, כשהפרופיל האצילי שלה מופנה למצלמות.

שרה נתניהו, לעומת זאת, ייצגה את ההפך הגמור. היא לא הייתה תמירה ואצילית כמו מלאניה. והיא בהחלט לא שתקה. להיפך, היא לא הפסיקה לדבר. יש לה, כנראה, דחף כפייתי להיות במרכז של כל אירוע.

כאשר הצליח מיקרופון לחטוף כמה מלים של סמול-טוק, נשמעה שרה'לה מספרת לאורחיה שכל חדרי בית ראש-הממשלה נצבעו מחדש לכבודם. לא ממש שיחה מרוממת.

(אני לא חושב שכדאי לשרה'לה לעמוד ליד מלכת-יופי בינלאומית כמו מלאניה. סתם מחשבה חולפת.)

כל זה הזכיר לי משום-מה את ספר-הזכרונות של המושל הבריטי הראשון של ירושלים לפני כמעט מאה שנה.

הבריטים פלשו לארץ וזמן קצר לאחר מכן פירסמו את הצהרת-בלפור, שבה הבטיחו להקים בארץ בית לאומי יהודי. גם אם הצהרה זה הייתה בבחינת תירוץ לסיפוח הארץ לאימפריה הבריטית, הבריטים באמת אהבו את הארץ. הם גם היו ידידי היהודים.

לא להרבה זמן. קציני הממשל באו, נפגשו עם יהודים וערבים, והתאהבו בערבים. מלאכת האירוח היא חלק מהתרבות הערבית, מסורת עתיקת-יומין. הבריטים אהבו את האצולה הערבית.

הם אהבו פחות את העסקנים הציונים, שרובם באו ממזרח אירופה, ושלא הפסיקו לרגע להשמיע דרישות ותלונות. היהודים האלה דיברו יותר מדי, הם התווכחו יותר מדי. בלי סוסים אצילים, בלי ניצים, בלי נימוסים מזרחיים.

בסוף נותרו רק מעטים מבין השליטים הבריטיים שאהבו את היהודים.

אשר לתוכן הפוליטי של ביקור טראמפ: הייתה שם תחרות של שקרים. טראמפ יודע לשקר. אבל הוא לא מתקרב לרמת השקרנות של ביבי.

טראמפ דיבר בלי-סוף על שלום. מכיוון שאין לו מושג על הבעיות, יתכן שהוא באמת מתכוון לכך. לפחות החזיר את המילה "שלום" למילון, אחרי שהישראלים מכל הסוגים מחקו אותה. הישראלים, ובכלל זה גם אנשי-שלום מדופלמים, מעדיפים עכשיו לדבר על "הפרדה" ו"היפרדות".

נתניהו אוהב שלום, אבל יש דברים שהוא אוהב הרבה יותר – סיפוח, למשל. והתנחלויות.

באחד מנאומיו של נתניהו במהלך הביקור התחבא פסוק, שכנראה איש מלבדי לא שם לב אליו. הוא אמר שהביטחון בכל הארץ (כלומר, מהים עד הנהר) יהיה בידי ישראל בלבד. פירוש הדבר: כיבוש נצחי, תוך הפיכת הישות הפלסטינית למעין בנטוסטאן.

טראמפ לא שם לב.

שלום אינה רק מילה. שלום מסמן מצב פוליטי. לפעמים הוא גם מסמן מצב נפשי.

טראמפ הגיע לישראל ובראשו הרושם שהסעודים הציעו לו זה עתה עסקה: ישראל תשחרר את פלסטין, הערבים הסונים וישראל יהפכו למשפחה מאושרת אחת, וכולם ביחד יילחמו באיראן הרעה. נהדר.

אלא שנתניהו אינו חולם על שחרור פלסטין. איראן מעניינת אותו כקליפת השום. הוא רוצה להחזיק בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וגם – בדרך עקיפה – ברצועת-עזה.

אז טראמפ חזר הביתה, מאושר ושבע-רצון. ותוך ימים אחדים כל הביקור הזה יישכח לגמרי.

ואילו אנחנו נישאר כאן, ונצטרך לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו.