הקואליציה הנוכחית מורכבת מ-67 חברי-כנסת.

כל אחד מהם רוצה להיבחר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

כדי להיבחר שוב, עליו למשוך את תשומת-לב הציבור.

איך? הדרך הפשוטה ביותר היא להגיש הצעת-חוק חדשה. עדיף שזו תהיה הצעה מזעזעת. כל-כך מזעזעת, שהתקשורת לא תוכל להתעלם ממנה.

כך נוצרת תחרות טבעית. כדי למשוך תשומת-לב, כל הצעת-חוק חדשה צריכה להיות קצת יותר מזעזעת מקודמתה. השמיים הם הגבול. ואולי גם הם לא.

הצעת-החוק האחרונה, פרי מוחו של חבר-כנסת שהיה בעבר ראש השב"כ, נקראת "ישראל – מדינת-הלאום של העם היהודי".

בשפת-הדיבור המקובלת, העם היהודי מורכב מכל היהודים בעולם, שרובם חיים מחוץ לגבולות מדינת-ישראל, והם אזרחים של מדינות אחרות. איש לא שואל אותם אם הם רוצים שמדינת-ישראל תייצג אותם. זה הרי מובן מאליו.

ואכן, בכל ארצות-העולם רואים שגרירי ישראל את עצמם כמעין נציגים לא-רשמיים של הקהילה היהודית המקומית.

מה ביחס לאזרחים הערביים של מדינת-ישראל, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסייה? לפי ההצעה הם יישארו אזרחים, אך המדינה לא תהיה שייכת להם.

אז מה אומרת הצעת-החוק?

קודם כל, היא מבטלת את מעמד השפה הערבית כ"שפה רשמית", מעמד שהיא נהנית ממנו מאז ראשית המדינה. השפה העברית תשלוט, לבד.

לישראל אין חוקה כתובה. בית-המשפט העליון יצר מעין חוקה ערטילאית, המבוססת על חוקי-יסוד ותקדימים. הכנסת יכולה לבטל כל אחד מהם בכל עת.

ההנחה החוקית היסודית היא שישראל מהווה "מדינה יהודית ודמוקרטית". לשתי התכונות מעמד שווה. החוק החדש ישנה זאת. אמנם, שתי ההגדרות תישארנה על כנן, אך ה"יהודית" תהיה יותר חשובה מה"דמוקרטית". במקרה של התנגשויות בין השתיים – וכאלה יש הרבה – ההגדרה ה"יהודית" תנצח.

השבוע הודיע בנימין נתניהו שהוא מאמץ לעצמו את הצעת-החוק. הוא יעביר אותה בכנסת תוך חודשיים.

החוק יעבור בלי בעיות.

אין בעיות מפני שבפועל אין בכנסת אופוזיציה רעיונית.

יש, כמובן, הסיעה הערבית (ובה שלוש תת-סיעות: לאומנית, דתית וקומוניסטית). אך רוב חברי-האופוזיציה היהודים יעדיפו להיראות במזנון בחברת ח"כ יהודי פשיסט מאשר בחברת ח"כ ערבי.

לכן, אם באמת רוצה נתניהו להעביר את ההצעה, היא תהפוך לחוק המדינה.

מה פירוש "יהודית"? האם זו תכונה דתית או לאומית?

הישראלי המצוי יענה: גם זו וגם זו, כמובן. אפשר להשתמש בהגדרה האחת או בהגדרה האחרת, לפי הצורך.

הציונות במקורה הייתה נסיון להפוך עדה אתנית-דתית עתיקה ללאום מודרני. כאשר אומרת הצעת-החוק הזאת שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי", כוונתה לכל היהודים בעולם. המילים "לאום" ו"עם" (וגם דת) נחשבות כמילים נרדפות. הרי כולנו יהודים, לא?

אפשר לשאול שאלות רבות: מה ביחס ליהודי בארצות-הברית, המרגיש שהוא שייך ללאום האמריקאי? מה ביחס ליהודי קנדי, שהוא אתיאיסט גמור ומתייחס אל היהדות שלו כאל שריד חביב מימי סבא וסבתא? או לאיש השחור בדרום-אפריקה שהאדון היהודי הלבן של הוריו כפה עליהם את הדת היהודית? או יהודי רוסי, שהוריו עברו לדת הנוצרית-פרבוסלבית?

והתשובה: כולם יהודים. הדין היהודי אומר ש"ישראל, אף כי חטא, ישראל הוא". גם אם חטא והעביר את דתו, הוא נשאר יהודי, אם ירצה בכך ואם לא.

מדינת-הלאום של העם היהודי שייכת לכולם. או, ליתר דיוק, כל אלה שייכים למדינת-הלאום של העם היהודי.

לכל זה אין הרבה קשר לרעיון הציוני המקורי.

בנימין זאב הרצל היה איש נאיבי. הוא האמין שכל היהודים בעולם יבואו למדינה היהודית. המעטים שלא יבואו פשוט יחדלו מלהיות יהודים.

גם דויד בן-גוריון חשב שעסקן ציוני הממשיך לגור באמריקה אינו אלא מנוול. לחבריו היה קשה מאוד לשכנע אותו שממש לא כדאי להגיד את זה בקול רם, בייחוד כשאנחנו זקוקים לכסף של אותם יהודי אמריקה.

בן-גוריון לא היה מסכים לעולם להגדרה שתהפוך את ישראל – ישראל שלו! – למדינה של היהודים בחו"ל, דבר שיהפוך אותם לכמעט-אזרחים במדינת-הלאום היהודית, מבלי שיבואו הנה. אלוהים (שהוא לא האמין בו) ישמור!

מה ביחס ליהודים החילונים בישראל?

ובכן, השאלה הראשונה היא אם בכלל יש בישראל יהודים "חילונים".

כל היהודים שגדלו בישראל למדו במערכת-החינוך היהודית, המבוססת על התנ"ך. זה יוצר בתודעתם ודאויות שאי-אפשר לשרש אותן.

עם ישראל נולד בשיחה בין אלוהים ואברהם אבינו במקום הנמצא כעת בעיראק. מובן שזוהי אגדה, כמו חלק גדול של התנ"ך, כגון האבות והאמהות, יציאת-מצריים, מלכות דויד ומלכות שלמה. (הדבר מוכח על-די אוצר עצום של התכתבויות של מושלים ומרגלים מצריים בארץ כנען במשך הדורות.)

אך העדויות ההיסטוריות אינן חשובות. העובדה היא שכל ילד יהודי בישראל נושא את התנ"ך עמוק בתודעתו. הוא יודע שהיהודים הם מיוחדים. שהעולם מחולק בין "אנחנו" ו"הם". שהעולם כולו נגדנו.

ידידי ראובן וימר שלח לי רשימה של תכונות של היהודי "החילוני" המצוי בישראל. הנה הרשימה:

1. אינו שומר שבת, נוסע, קונה, מטייל והולך לים.
2. אבל מאמין שיש אלוהים.
3. אינו שומר כשרות אבל מעדיף מסעדות כשרות.
4. מבקר לפחות פעם בשנה (ביום הכיפורים) בבית-כנסת.
5. מתחתן ומתגרש ברבנות.
6. אינו אוהב ערבים במיוחד.
7. מפחד להיחשב לשמאלני, אך לא יצביע לימין.
8. אינו בעד הפרדת הדת מהמדינה.
9. שירת בצה"ל, אוהב את צה"ל וגא במדינה.
10. בעד שתי מדינות לשני עמים, בתנאי שלא יפגעו בהתנחלויות.
11. אינו משתתף בהפגנות או בפעילות פוליטית כלשהי.

מכיוון שזה כך, אין לצפות לשום מחאה אמיתית נגד הצעת-החוק. תהיה לנו "מדינת הלאום של העם היהודי". הללויה.

מה ביחס לשני מיליון הערבים-הפלסטינים שהם אזרחי מדינת-הלאום של העם היהודי?

עד עכשיו לא נמצא חבר-כנסת צמא-פרסום שיציע לשלול מהם את האזרחות.

על כן הם יישארו, לפי שעה, אזרחי המדינה השייכת לעם אחר.

תהיה לנו מדינת-הלאום של העם היהודי, שבה רוב יהודי העולם לא יהיו אזרחים, שיהיו בה שני מיליון אזרחים ערביים, שבבירה "הנצחית" שלה יחיו מאות-אלפי ערבים שאינם אזרחי המדינה, השולטת בגדה המערבית שבה 2.5 מיליון ערבים, והחולשת על עוד שני מיליון ערבים ברצועת-עזה.

בסך-הכל חיים כיום בין הים והירדן כשבעה מיליון יהודים וכשבעה מיליון ערבים.

מדינת-לאום ממש מוזרה.