אנחה עמוקה של הקלה. אנחה מעומק הלב.

כאשר הייתי בן 10 ברחה משפחתי מגרמניה הנאצית. חששנו שהגסטאפו רודף אחרינו. ככל שהתקרבנו לגבול הצרפתי, כן גבר הפחד שלנו. כאשר עלתה הרכבת שבה נסענו על הגשר המפריד בין גרמניה לצרפת, פלטנו אנחת-הקלה עמוקה.

השבוע פלטנו כמעט את אותה האנחה. צרפת שלחה שוב מסר של חרות.

עימנואל מקרון (שימו לב לשם הפרטי העברי) ניצח בסיבוב הראשון, וסביר מאוד שינצח גם בסיבוב השני.

אירוע זה הוא לא רק עניין צרפתי. זה נוגע לאנושות כולה.

קודם כל, מקרון שבר קללה.

אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה ובחירת דונלד טראמפ בארצות-הברית, נוצר מיתוס עולמי, נוצר רושם כאילו צונאמי עכור של הימין הקיצוני, הפאשיסטי והכמעט-פאשיסטי, מציף את העולם הדמוקרטי. שזה עניין של גורל. ממש גזרה משמיים.

תחילה תבוא מארין לה-פן. אחר-כך האיש הנורא ההוא בהולנד. אחר-כך אנשי הימין הגזעני במזרח אירופה. הם ישברו את הדמוקרטיה בכל מקום. אין מה לעשות נגד זה.

והנה בא מישהו שמעולם לא שמענו עליו ושובר את הקללה. הוא הראה שאנשים הגונים יכולים להתאגד ולשנות את מהלך ההיסטוריה.

זהו מסר חשוב לא רק לצרפת, אלא לכל הארצות. גם לישראל.

נכון, זה עוד לא נגמר. סיבוב-הבחירות השני בצרפת עוד לפנינו.

כאשר מסתכלים במפת הסיבוב הראשון, התמונה די מבהילה. לה-פן כבשה חלק גדול של צרפת. את כל הצפון וחלק גדול מהמזרח. האסון יכול עוד להתרחש.

מול הסכנה הזאת, כמעט כל המועמדים האחרים התייצבו מאחורי מקרון. זה הדבר ההגון לעשות. זה מעשה נאצל ממש מצד המתחרים שלו, שבוודאי אינם אוהבים אותו במיוחד.

מועמד אחד יוצא מן הכלל: איש השמאל הקיצוני, ז'ן-לוק מלנשון, הנתמך על-ידי הקומוניסטים. בעיניו, מקרון ולה-פן הם אותו הדבר.

לאנשים בעלי זיכרון היסטורי, זה נשמע רע מאוד.

ב-1933 תקפו הקומוניסטים הגרמנים את הסוציאל-דמוקרטים לא פחות מכפי שהם תקפו את היטלר. בכמה שביתות גדולות הופיעו אנשי "החזית האדומה" הקומוניסטית לצד אנשי "פלוגות-הסער" הנאציות. התיאוריה שלהם אמרה שגם היטלר וגם הסוציאליסטים משרתים את הקפיטליזם. חוץ מזה, כמה זמן יכול ההיטלר המגוחך הזה להחזיק מעמד בשלטון? הוא בוודאי ייפול אחרי חודשים אחדים, ואז תהיה הדרך פנויה למהפכה העולמית.

היה להם זמן להתחרט על כך, כאשר הם ישבו, יחד עם הסוציאליסטים, במחנות-הריכוז הנאציים.

הקומוניסטים הצרפתיים של אז למדו את הלקח. כעבור שלוש שנים הם יצרו "חזית מאוחדת" עם הסוציאליסטים וניצחו בבחירות. ליאון בלום, הסוציאליסט היהודי, נבחר לראשות הממשלה.

נראה שמאז הם שכחו את הלקח.

על כל פנים, כרגע נדמה שנצחונו של מקרון די בטוח. אינשללה.

הצד המעניין ביותר של הבחירות בצרפת, כמו של משאל-העם הבריטי והבחירות האמריקאיות, הוא שהם מבשרים את סוף עידן המפלגות.

במשך מאות שנים שלטו המפלגות הפוליטיות בחיי הציבור. המפלגה הייתה המרכיב העיקרי של החיים הפוליטיים. אנשים בעלי דיעה משותפת התאגדו ויצרו מפלגה, ניסחו מצע, בחרו במנהיג והשתתפו בבחירות.

לא עוד.

הטלוויזיה שינתה את הכל.

הטלוויזיה היא מכשיר רב-עוצמה, אך גם מוגבל מאוד. היא טובה רק כשהיא מראה בני-אדם. בעצם, היא מראה בעיקר ראשים של בני-אדם. ראשים מדברים.

בטלוויזיה אי-אפשר להראות מפלגות. בטלוויזיה אפשר רק לדבר עליהן, אך לא ממש להראות אותן.

הטלוויזיה מתקשה עוד יותר להראות מצעים. מישהו יכול לקרוא מצע על המסך, אבל זה משעמם. מי מאזין?

התוצאה המעשית היא שבפוליטיקה המודרנית, המנהיג נעשה יותר ויותר חשוב, והמפלגה ומצעה פחות ופחות חשובים. אינני מחדש דבר, כל זה נאמר כבר הרבה פעמים. אבל עכשיו שתהליך הזה צובר תאוצה.

תוצאות משאל הברקזיט הבריטי חצו את קווי המפלגות. מפלגה-העבודה הבריטית, שהייתה כוח פוליטי חשוב במשך דורות רבים, הולכת ומתפרקת.

דונלד טראמפ מייצג אמנם רשמית את המפלגה הרפובליקאית, אך האם הוא שייך אליה באמת? נראה שהמפלגה מתעבת אותו. הוא חולש עליה אחרי מעין "השתלטות עוינת". טראמפ הוא שנבחר, לא המפלגה ולא המצע שאינו קיים.

זה קרה בנסיבות יוצאות-דופן, אבל הבחירות הצרפתיות התקיימו בנסיבות רגילות ומסורתיות. התוצאה הייתה שכל המפלגות המסורתיות נהרסו, שכל המצעים התפזרו ברוח. מה שנבחר הוא אדם, שאין לו כמעט מפלגה ואין לו מצע, שאין לו כמעט נסיון פוליטי. הוא נראה טוב בטלוויזיה, הוא נשמע טוב בטלוויזיה, ועל כן שימש כלי-קיבול טוב לקולות הבוחרים שהתכוונו בעיקר לעצור את לה-פן.

יש בזה שיעור לא רק לצרפת, אלא לכל המדינות הדמוקרטיות.

זהו גם לקח לישראל. לקח חשוב מאוד.

אנחנו כבר נמצאים באמצע הדרך. יש לנו מספר לא-מפלגות, שאין להן מצעים, שקנו לעצמן אחיזה בכנסת.

לדוגמה, מפלגתו של שר-הביטחון הנוכחי, אביגדור ליברמן. האיש הוא עולה (די ותיק) ממולדוביה. הוא הקים "מפלגה" שפנתה בעיקר אל ציבור יוצאי ברית-המועצות. מפלגה ללא בחירות פנימיות, שבה המועמדים נבחרים על-ידי המנהיג ומוחלפים על-ידי המנהיג, מפלגה ללא מצע אמיתי מלבד ריח לאומני-גזעני. ליברמן הוא הדובר היחיד שלה בטלוויזיה. תחילה הוא היה בעל מסר אנטי-דתי חריף, שמצא חן בעיני ה"רוסים", אבל מאז הוא שינה את טעמו. איש מבין אנשיו לא העז להציג שאלות.

מצב דומה שורר ב"מפלגה" של יאיר לפיד. הוא בנו של אישיות טלוויזיונית, שהיה בעל דעות כמעט-פשיסטיות. יאיר עצמו הוא איש נאה, בעל כושר-ביטוי, חסר דעות, המנצח עכשיו את נתניהו בסקרי דעת-הקהל. אין מצע. המפלגה היא מכשיר פרטי שלו. לבד הוא ממנה את כל המועמדים לכנסת, לבד הוא מופיע בשם המפלגה בטלוויזיה. גם הוא פתח במסר אנטי-דתי חזק והסתובב מאז. (אי-אפשר להגיע לשלטון בישראל בלי הדתיים, אלא עם מתחברים (חס וחלילה!) עם המפלגות הערביות.)

משה כחלון, ליכודניק-לשעבר ממוצא צפון-אפריקאי, הקים קבוצה משלו, לא ממש מפלגה אמיתית, בלי מצע ממשי. גם הוא ממנה לבד את מועמדיה מטעמו לכנסת.

מפלגת-העבודה, מפלגה כל-יכולה ששלטה ביישוב ובמדינה במשך 44 שנים רצופות, מהווה עכשיו חורבה המעוררת רחמים, כמו המקבילה הצרפתית שלה. אם יתחלף יצחק הרצוג בפראנסואה הולנד, איש לא ירגיש בהבדל.

ועל כולם עולה, כמובן, אמן הטלוויזיה, בנימין נתניהו, אדם חלול מבחינה אינטלקטואלית, שצבע שערו משתנה תדיר. הוא בעד ונגד פיתרון שתי המדינות, וגם בעד ונגד הרבה דברים אחרים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהצרפתים?

לא להתייאש, כאשר נראה שאנחנו בדרך לאסון לאומי. לעבור מהפטליזם לאופטימיזם, אופטימיזם המוביל לפעולה.

לפתע פתאום יכול להופיע אדם משום-מקום. אדם שיקים יש מאין כוח חדש על חורבות המפלגות הישנות, כוח שיסלק את השפה הישנה של שמאל וימין וייצור שפה חדשה של שלום וצדק חברתי.

היי, אתה שם, למה אתה מחכה? כל המדינה מחכה לך!