לפני מספר ימים בוצע מעשה-טרור בליבה של לונדון, העיר שאני אוהב.

המחבל דרס אנשים, דקר שוטר למוות והתקרב לדלתות הפרלמנט. שם נורה ונהרג. כל זה בצל ה"ביג בן", אתר תיירות מבוקש.

המעשה הרעיש את העולם. תוך דקות הואשם ארגון דאעש. אך אז התבררה האמת: המחבל היה אזרח בריטי, מוסלמי שנולד באנגליה. משחר נעוריו הוא ביצע פשעים קטנים. פעמים רבות נכנס ויצא מבתי-הסוהר.

מדוע הפך דווקא האיש הזה לקנאי דתי, לשהיד – אדם המעיד על אמת תורתו של אללה, אדם המקריב את חייו למען האדרת האיסלאם? איך הפך למבצע של פעולה שזיעזעה את בריטניה ואת העולם כולו?

לפני שאנסה להשיב על שאלה מסקרנת זו, הערה על יעילות ה"טרור".

כפי שמעידה המילה עצמה, הטרור הוא שיטה של הטלת פחד כדי להשיג מטרה פוליטית.

אך מדוע בני-אדם מפוחדים כל-כך מהטרור? זה הפתיע אותי תמיד, גם כשהייתי נער וחבר בארגון שהבריטים קראו לו "ארגון טרור".

אינני יודע כמה אנשים נהרגו בבריטניה בתאונות-דרכים בחודש שבו קרה אירוע הדריסה בלונדון. אני משער שמספרם היה גדול הרבה, הרבה יותר. אך בני-אדם אינם פוחדים מי-יודע-מה מפני תאונות. הם לא פוחדים ללכת ברחוב. המדינה גם אינה מחזיקה נהגים מועדים במעצר מינהלי בכלא.

אך די בקומץ קטן מאוד של "מחבלים" כדי להטיל אימה על ארצות שלמות, על יבשות שלמות, על העולם כולו.

בריטניה אמורה להיות הארץ האחרונה בעולם שאפשר להכניעה בהטלת פחד. ב-1940 עמד האי הקטן הזה בפני המפלצת הנאצית שהשתלטה על כל אירופה. אני זוכר כרזה מרגשת שהודבקה גם על הקירות בארץ - פניו של וינסטון צ'רצ'יל והמילים: "אם כן, לבדנו!"

האם יכול "מחבל" יחיד, בעל מכונית וסכין, להפחיד מדינה כזאת עד כדי כניעה?

לי זה נראה כטירוף. אבל זוהי רק הערה צדדית. המטרה שלי במאמר זה היא להטיל אור על מוסד שמעטים חושבים עליו: בית-הסוהר.

מעשה-הטרור בלונדון מעורר שאלה פשוטה: איך הפך פושע קטן ל"שהיד" שמשך תשומת-לב עולמית?

תיאוריות רבות הועלו על-ידי אנשים שמומחיותם עולה בהרבה על זו שלי. מומחים לדתות. מומחים לתרבויות. מומחים לתורת האסלאם. קרימינולוגים.

התשובה שלי פשוטה לגמרי: הגורם הוא בית-הסוהר.

נחזור מלונדון לארצנו הקטנה. לישראל ולעולם-הפשע שלנו.

אנחנו שומעים לעיתים קרובות על פשעים גדולים שבוצעו על-ידי אנשים שהתחילו את דרכם כעבריינים צעירים.

איך הופך אדם רגיל לראש של ארגון-פשע? איפה הוא לומד?

ובכן, באותו המקום כמו הג'יהאדיסט ההוא מלונדון. או כמו הג'יהאדיסטים אצלנו בארץ.

לילד משה יש בעיות בבית. יתכן שאביו מכה את אמו האהובה. יתכן שהאם היא זונה. יתכן שהוא עצמו תלמיד גרוע וחבריו צוחקים ממנו. אחת ממאה סיבות.

בגיל 14 נתפס משה בגניבה. השוטרים מזהירים ומשחררים אותו. אחרי זמן קצר הוא גונב שוב. הוא נשלח למאסר. בבית-הסוהר מאמץ אותו פושע בכיר, איש הזוכה במקום לכבוד הרב ביותר. יתכן שהוא גם מנוצל מינית. משה נשלח לכלא שוב ושוב, ובהדרגה הוא עולה בסולם הדרגות הבלתי-רשמי של האסירים.

חבריו בבית-הסוהר מכבדים אותו. יש לו סמכות. הכלא הופך לעולמו. הוא מכיר את הכללים. הוא מרגיש בטוב.

כאשר הוא משוחרר מהכלא, הוא הופך שוב לאפס. יש קציני-מבחן המתייחסים אליו כאל חפץ. הוא מתגעגע לכלא, המקום שבו מכירים ומכבדים אותו. אפשר לומר: הוא לא נשלח לכלא מפני שהוא ביצע פשע. הוא מבצע פשע כדי שישלחו אותו לכלא.

על כן הוא מבצע פשע חמור יותר מפשעיו הקודמים. הוא הופך לבוס של ארגון-פשע. כשהוא חוזר לבית-הסוהר, אפילו המנהל מתייחס אליו כאל מכר ותיק.

כך הופך בית-הסוהר למעין אוניברסיטה למשה, אוניברסיטת-פשע. שם למד את כל טכסיסי המקצוע שלו, עד שהפך לפרופסור.

וממשה למוחמד. הגנב המוסלמי הקטן פוגש בכלא מטיף מוסלמי נודע, שנכלא בשל קשריו עם הטרור. האיש הזה משכנע את מוחמד שהוא לא סתם פושע קטן ובזוי, אלא שאללה בכבודו ובעצמו בחר בו כדי שישמיד את הכופרים.

כל זה ישן. כל אסיר, כל קרימינולוג, כל שוטר בכיר, כל מנהל-כלא וכל קצין-מבחן יודע את זה יותר טוב ממני.

אם כן, איך זה שאף אחד אינו עושה דבר בעניין? איך זה שבית-הסוהר פועל כיום כמו לפני מאות שנים?

חוששני שיש לכך תשובה פשוטה: עדיין לא נמצאה חלופה לבית-הסוהר.

פעם הייתה לבריטים תשובה: הם שלחו את כל העבריינים, גם גנבים קטנים, לאוסטרליה. אלא אם כן הם תלו אותם קודם.

אבל בעת החדשה נפסלה שיטה זו. אוסטרליה היא עכשיו מדינה חזקה, השולחת את הפליטים האומללים המתקרבים לחופיה לאי רחוק באוקיינוס השקט.

ארצות-הברית, הגדולה במעצמות העולם, בעלת אוניברסיטאות מהטובות בעולם, מחזיקה מיליונים מאזרחיה בכלא. שם הם הופכים לפושעים מועדים.

בתי-הסוהר בישראלים מלאים באסירים, מהם "מחבלים" הנשלחים לשם ללא משפט. זה נקרא בלשון סגי נהור "מעצר מונע", אוקסימורון מובהק. בית-הסוהר הופך אותם לקנאים מוחלטים.

פעם שאלתי קצין-משטרה בכיר מה ההיגיון בכל השיטה הזאת. הוא משך בכתפיו וענה כדרך היהודים בשאלה: מה עוד אפשר לעשות בהם?

וכך, שנה אחרי שנה, מאה אחרי מאה, שולחת החברה את העבריינים לאוניברסיטת-הפשע. שם הם לומדים איך להפוך לפושעים טובים ומיומנים יותר. הלימודים הם בחינם, בתוספת למגורים ולאוכל. הכל על חשבון המדינה.

וכמובן, יש צבא גדול של עובדים בכלא, שוטרים ושוטרות, מומחים ואקדמאים, המתקיימים על השיטה הזאת. אז כולם מאושרים.

בית-הסוהר משיג את ההפך מיעדו. הוא גם בלתי-אנושי. הוא הופך בני-אדם לבעלי-חיים בגן-חיות (שגם אותם צריך לשחרר).

בראשית שנות המדינה לקח אותי גרו גרא, הנציב הראשון של בתי-הסוהר, לסיור פרטי בשטח פראי ליד רמלה. "פה אני אקים את בית-הסוהר הישראלי הראשון!" הכריז בגאווה.

מאז, כשמזדמן לי לעבור על-פני בית-הסוהר הזה, אני תמה כמה פושעים יצר מקום זה.

באופן די מוזר, אני לא ישבתי בבית-הסוהר, אם כי התקרבתי אליו מספר פעמים.

כפי שתיארתי לא-אחת, איסר הראל, מי שהיה אז ראש המשטרה החשאית (סליחה, השין-בית) הציע פעם לכלוא אותי ב"מעצר מינהלי", בלי משפט, כמרגל זר. הדבר נמנע רק הודות למנחם בגין, אז ראש האופוזיציה, שהתבקש להסכים ולא נתן אישור.

בפעם אחרת זה כמעט קרה כאשר נפגשתי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. הממשלה הטילה רשמית על היועץ המשפטי לחקור אותי בעוון בגידה. היועץ, יצחק זמיר, אדם נחמד, החליט שלא עברתי שום עבירה. לא עברתי את הגבול באופן בלתי-חוקי, מכיוון שצה"ל הוא שהזמין אותי כעורך-עיתון לביירות המזרחית (הכבושה). וגם לא היה חשד שהתכוונתי לפגוע בביטחון-המדינה.

אמנם עד כה אין לי ניסיון אישי מהכלא, אבל האבסורדיות של כל השיטה מעסיקה אותי זה שנים. נאמתי על כך לא-פעם בכנסת.

זה לא הועיל, איש אינו מכיר חלופה.

אשתי, רחל, הייתה מורה. היא סירבה תמיד ללמד כיתות גבוהות מעל לכיתה ב'. היא טענה שאחרי הגיל הזה האופי של האדם מעוצב סופית, ואין עוד מה לעשות.

אם כך, אולי כדאי לרכז את כל המאמצים בגיל הזה.

אני בטוח שנעשים ניסויים ונבדקות שיטות אחרות לטיפול מאשר כליאה בבתי-סוהר. אולי בסקנדינביה. אולי באיי פיג'י.

הגיע הזמן.