מה ההבדל בין "רשות" לבין "תאגיד"?

אתם לא יודעים? ברוכים הבאים. אתם יכולים להצטרף ל-8.5 מיליון הישראלים האחרים שאינם יודעים.

זו חידה לאומית. כל המדינה שקועה בה. ראש-הממשלה הודיע שהוא "ילך עד הסוף" כדי להשיג את מטרתו. איזו מטרה? אני לא יודע. אף אחד ממכריי לא יודע. אני לא בטוח שהוא עצמו יודע.

ראש-הממשלה מאיים בדבר הכי-הכי נורא: שאם לא ישיג את מטרתו (תהיה אשר תהיה), יקרה משהו ממש איום: בחירות חדשות. שהעם יחליט אם הוא רוצה ב"רשות" או ב"תאגיד".

מה כל העניין? דבר אחד בטוח: זה נוגע לתקשורת הציבורית.

בנימין נתניהו רוצה לשלוט בנעשה בתקשורת. לגמרי. באופן טוטאלי. ברדיו, בטלוויזיה. בתקשורת החברתית. בכל.

מסתבר שלא כל-כך קל להשיג שליטה מוחלטת שכזו.

הרבה זמן לפני שהייתה המדינה ולפני שהייתה הטלוויזיה, ממשלת פלשתינה (א"י) הקימה את "קול ירושלים", תחנת-הרדיו שסיפקה לנו את הידיעות בימי מלחמת-העולם השנייה. כאשר קמה מדינת ישראל, שם התחנה שונה ל"קול ישראל". רשות-השידור נשארה על כנה. רשמית היא שייכת לממשלה, אך למעשה היא נהנית מחופש רב.

ואז הופיעה הטלוויזיה. עכשיו יש רשתות שונות, ואחת מהן היא ציבורית. היא שייכת לאותה רשות.

נתניהו רגיש מאוד. הוא לא אוהב ביקורת. גם שרה'לה אשתו לא אוהבת. ממש לא. הזוג המלכותי שקל איך להשתיק את הקולות החצופים. הם מצאו תרופה: לבטל את הרשות ולהקים תאגיד. בדרך פשוטה זו הם יוכלו להורות לכל השדרנים מה להגיד ומה לא.

כך הוחלט. נחקקו חוקים, אושר תקציב, התקבלו עובדים חדשים.

ואז פתאום נתניהו – או אשתו – התעוררו באחד הלילות וקראו: רגע, מה אנחנו עושים?

מי יגיד לכל האנשים הטובים ששכרנו מה לשדר ומה לא?

התאגיד החדש נבנה לפי דוגמת הבי-בי-סי, תאגיד השידור הבריטי. המוסד הזה נהנה מעצמאות רבה מאוד. האם אנחנו באמת רוצים בתאגיד שיצפצף על הוראות ראש-הממשלה? וגרוע יותר, על הוראות רעיית ראש-הממשלה?

מובן שלא! אז עצרו את הכל!

זה המצב עכשיו. הרשות הישנה לא פורקה עדיין, חבר-העובדים שלה עוד לא פוטר. תחנות הרדיו והטלוויזיה שלה משדרות מסביב לשעון. ויש גם תאגיד-השידור החדש, שכבר שכר המון עובדים חדשים, והאמור להתחיל בשידוריו ב-30 באפריל, בעוד חודש וימים אחדים בלבד.

ובכן, מי ישדר באחד במאי? הרשות? התאגיד? שניהם? אף לא אחד מהם? רק הקדוש-ברוך-הוא יודע. ואולי גם הוא לא.

מי היריב של נתניהו במאבק-איתנים זה? לא להאמין: זה משה כחלון, שר-האוצר, טיפוס צנוע, בעל חיוך נצחי, לשעבר חבר הליכוד, האיש הסימפאטי היחיד בממשלה. הקדוש-ברוך-הוא – אותו קדוש-ברוך-הוא – הפך את החתול לנמר. קורים נסים.

השבוע הזדמנתי לתחנת רדיו. סביבי היו אנשי-שידור. ביקשתי מהם, בזה אחר זה, להסביר לי על מה המאבק. הם ניסו כמיטב כוחם להסביר, ולא הצליחו. לא הבנתי, והייתה לי ההרגשה שגם הם לא הבינו.

השבוע ערך נתניהו ביקור ממלכתי בסין, כדי להתרחק מירושלים עד כמה שאפשר. בין שתי המעצמות האלה, סין וישראל - הפיל והעכבר - קיימים יחסים טובים.

לראש-הממשלה נערכו טיולים מהנים. לקחו אותו לחומה הסינית. התצלומים מראים אותו כשהוא מוקף בגברים בחליפות כהות ואישה בשמלה אדומה, רעייתו. הוא לא הסתכל בנוף הנהדר. הוא היה שקוע בשיחת-טלפון.

שיחה למי? העיתונאים המנוולים גילו זאת במהרה. הוא דיבר עם עוזריו בישראל הרחוקה על פיזור התאגיד וחיזוק הרשות הישנה. שר-האוצר הכריז שאם זה יקרה, הוא יפיל את הממשלה. אם נתניהו ירצה להישאר בשלטון, יהיה עליו להכריז על בחירות חדשות.

מדוע? מפני שבלי כחלון ומפלגתו, "כולנו", אין רוב לנתניהו ולקואליציה הימנית-קיצונית שלו. האופוזיציה, בתוספת כחלון, תהווה את הרוב החדש. בתיאוריה, היא תוכל להקים ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית. אין צורך בבחירות. חשבון פשוט.

אה ... נכון. אבל חשבון לחוד ופוליטיקה לחוד. קואליציה חדשה כזאת תצטרך לכלול את הרשימה הערבית. וזה יותר מדי גם ליאיר לפיד וגם ליצחק הרצוג.

בכל המהלך של פרשה מגוחכת זו, קול האופוזיציה נדם לגמרי. כאילו הקדוש-ברוך-הוא – עדיין אותו קדוש-ברוך-הוא – היכה אותה באילמות. כאילו ללפיד, אדם המוכן בדרך כלל לנאום תחת כל עץ רענן, אבדו לפתע המילים. מיסכן.

לא כל-כך מיסכן כמו הרצוג, מנהיג מפלגת-העבודה, הידועה גם כמחנה הציוני. אף מילה אחת. ממש אין לו מה להגיד – מצב נדיר מאוד אצל פוליטיקאי.

מה מקור השתיקה הפתאומית הזאת? פשוט: בשני הצדדים יש עיתונאים. ואיזה פוליטיקאי רוצה לריב עם עיתונאים? מי יעז, חוץ מבנימין נתניהו?

ובכן, מה הוא רוצה, הנתניהו הזה? מה המטרה של כל המהומה הזאת?

זו חידה אחת שדווקא קל לפתור אותה: נתניהו רוצה בשליטה בלעדית וישירה על כל אמצעי-התקשורת. הוא רוצה שיהיה בכוחו להכתיב לכל שדרן מה לשדר ומה לא.

אחרי הבחירות האחרונות השאיר נתניהו בידיו לא רק את משרד ראש-הממשלה ומשרד-החוץ, אלא גם את משרד התקשורת. זהו משרד קטן וזניח, אבל הוא שולט בכל ההקצבות הממשלתיות לכלי-התקשורת. בגלל סיבה טכנית הכריח בית-המשפט העליון את נתניהו למסור את משרד התקשורת לאחד ממלחכי-הפינכה שלו.

השליטה על אמצעי-התקשורת היא החלום של כל מנהיג דמוקרטי. (דיקטטורים אינם צריכים לחלום על זה – אצלם זה המצב הטבעי.) נתניהו שולט כבר על העיתון הגדול ביותר בארץ – עיתון המחולק בחינם. זוהי מתנה של אחד ממעריציו – מלך-בתי-הקזינו שלדון אדלסון. (המצאתי כבר מזמן הגדרה לעיתונים מסוג זה: חינמון.)

המו"ל של "ידיעות אחרונות", עיתון בעל תפוצה דומה, הוקלט כאשר הוא מציע לנתניהו להיטיב עימו, בתנאי שיצמצם את תפוצת "ישראל היום".

מדוע זקוק נתניהו לכל הטכסיסים האלה?

כוחו מבוסס על יסודות איתנים. נתניהו כבר הגשים את החלום של כל פוליטיקאי: אין לו יורש. כל המתחרים האפשריים כבר חוסלו מזמן. גם המתעבים אותו משתתקים כאשר שואלים אותם את מי הם מציעים כיורש.

ישראלים רבים – וזה כולל גם אותי – מאמינים שנתניהו מוביל את המדינה לקראת אבדון. לאיש הזה אין השקפת-עולם, מלבד הקנאות הלאומנית החשוכה מבית אביו המנוח, חוקר האינקוויזיציה הספרדית. כאדם בעל כושר אינטלקטואלי, בנימין נתניהו הוא אפס.

אבל הוא פוליטיקאי מיומן, מומחה לטכסיסים פוליטיים, ובכלל זה המגעים עם מדינות זרות. נדמה שכרגע אין בסביבה מומחה אחר שיוכל לבוא במקומו.

כך, לפי שעה, אנחנו תקועים איתו, עם ה"רשות" שלו ו/או עם ה"תאגיד" שלו.