אילו אמר לי מישהו לפני 50 שנה שמנהיגי ישראל, ירדן ומצריים נפגשו כדי לעשות שלום, הייתי חושב שאני חולם.

אילו אמרו לי שמנהיגי ירדן ומצריים הציעו לישראל שלום מלא תמורת נסיגה מהשטחים הכבושים, עם החלפת-שטחים קטנה ושיבה סמלית של פליטים, הייתי חושב שהגיע המשיח. הייתי מתחיל להאמין באלוהים או באללה או בכל מי ששוכן שם במרומים.

והנה, לפני מספר שבועות נודע שמנהיגי ירדן ומצריים אכן נועדו בחשאי עם ראש ממשלת-ישראל בעקבה, עיר-הקיט הנחמדה השוכנת במקום שבו נפגשות שלוש המדינות. המנהיגים הערבים, הפועלים למעשה בשם העולם הערבי כולו, הציעו את ההצעה הזאת. בנימין נתניהו לא נתן תשובה וחזר הביתה.

כך עשה גם המשיח.

דונלד טראמפ, הבדרן הראשי של ארצות-הברית, נשאל לא מכבר לגבי פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא ענה, כידוע: שתי מדינות, מדינה אחת, כל מה שהצדדים יסכימו עליו.

הוא יכול היה גם להשיב: שתי מדינות, מדינה אחת, שלוש מדינות, ארבע מדינות – תבחרו לכם מה שאתם רוצים.

ואכן, אם אתה חי בארץ החלומות, אין גבול למספר המדינות. עשר מדינות או מדינה אחת - מה שבא לכם.

יתכן שדרוש בור גמור כמו טראמפ כדי להראות כמה שטויות ניתן להפיק בעניין זה.

ביום החמישי של מלחמת-ששת-הימים, אחרי שצה"ל כבש את הגדה המערבית ורצועת עזה, פירסמתי מכתב גלוי לראש-הממשלה, לוי אשכול. ביקשתי ממנו להציע מיד לעם הפלסטיני את ההזדמנות להקים את מדינתו בשטחים אלה, כשירושלים המזרחית תשמש לה כעיר הבירה.

מיד אחרי המלחמה הואיל אשכול להזמין אותי לשיחה פרטית. הוא הקשיב בסבלנות להסברים שלי. בסוף הוא שלח בי מבט משועשע ואמר: "אורי, איזה מין סוחר אתה? סוחר טוב דורש בהתחלה את המקסימום ומציע את המינימום. אחר-כך עומדים על המקח ובסוף משיגים פשרה באיזשהו מקום באמצע. ואתה בא ומציע את הכל מראש!"

"זה נכון אם רוצים למכור מכונית משומשת," עניתי לו, "אבל אנחנו רוצים לעשות היסטוריה!"

האמת היא שבאותה עת לא האמין איש שיתנו לישראל להחזיק בשטחים שכבשה. אומרים על גנרלים שהם לוחמים תמיד את המלחמה האחרונה. זה נכון גם לגבי מדינאים. למחרת מלחמת-ששת-הימים (1967) נזכרו מנהיגי ישראל ביום שאחרי מלחמת-קדש (1956), כאשר הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהואר והנשיא הסובייטי ניקולאי בולגנין הכריחו את דויד בן-גוריון לסגת בבושת-פנים מכל השטחים שכבשנו, עד המילימטר האחרון.

לכן נראה היה שהבחירה היחידה העומדת לפנינו היא אם להחזיר את הגדה המערבית למלך חוסיין, כפי שהציע הרוב הגדול, או למסור אותה לעם הפלסטיני, כפי שהצענו אנחנו, חבריי ואני. רק מיעוט קטנטן חשב כמונו.

אני נזכר בשיחה אחרת. שר המסחר והתעשייה, חיים צדוק, משפטן חכם, נשא נאום חוצב-להבות בכנסת. בצאתו מאולם המליאה אמרתי לו: "אתה הרי לא מאמין למילה אחת ממה שאמרת!" על כך ענה בחיוך: "כל אחד יכול לנאום על דברים שהוא מאמין בהם. החוכמה היא לנאום על דברים שאתה לא מאמין בהם."

ואז הוסיף ברצינות: "אם יכריחו אותנו להחזיר את כל השטחים, נחזיר את כל השטחים. אם יכריחו אותנו להחזיק חלק מהשטחים, נחזיר חלק מהשטחים. אם לא יכריחו אותנו להחזיר כלום, אז לא נחזיר כלום."

קרה דבר שלא ייאמן: לנשיא לינדון ג'ונסון ולעולם כולו פשוט לא היה איכפת. כל השלל נשאר בידינו עד עצם היום הזה. וזה אסון.

אני לא עומד בפיתוי לחזור על בדיחה ישנה.

אחרי קום המדינה התגלה הקדוש-ברוך-הוא לדויד בן-גוריון ואמר לו: "היטבת עם עמי. אם תשמיע משאלה, אני אמלא אותה."

בן-גוריון השיב: "אני מבקש שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, ושתשתרע על כל הארץ מהים עד הירדן."

"זה יותר מדי אפילו בשבילי!" קרא הקדוש-ברוך-הוא. "אבל אני נותן לך את האפשרות לבחור בשניים משלוש התכונות האלה."

מאז אנחנו יכולים לבחור במדינה יהודית ודמוקרטית, שלא תשתרע על כל הארץ, או במדינה דמוקרטית שתשתרע על כל הארץ אך לא תהיה מדינה יהודית, או במדינה יהודית שתשתרע על כך הארץ, אבל לא תהיה דמוקרטית.

זוהי הבחירה העומדת לפנינו גם כיום , אחרי כל השנים האלה.

מדינה יהודית בכל הארץ פירושה מדינת אפרטהייד. בשעתו היו לישראל יחסים ידידותיים עם מדינת האפרטהייד הגזענית בדרום-אפריקה, עד שהתמוטטה. לקיים משטר כזה אצלנו זה שיגעון.

לשוחרי-הסיפוח שלנו יש תחבולה: לספח את הגדה המערבית ולא לספח את רצועת-עזה. בדרך זו תהיה לנו מדינה שרק 40% מתושביה יהיו ערבים. גם במדינה כזאת תשרור אינתיפאדה מתמדת.

אבל במציאות זהו חלום. אי-אפשר להפריד בין עזה לפלסטין. עזה הייתה חלק מהארץ מאז ימי קדם. לא יהיה מנוס מלספח גם אותה. התוצאה תהיה מדינה שיש בה רוב ערבי קטן, משולל זכויות. הרוב הקטן הזה יגדל במהרה.

לא תהיה כל אפשרות להחזיק במשטר כזה לאורך ימים. ביום מן הימים ישראל תאלץ להעניק את זכות-הבחירה גם לתושביה הערבים.

אידיאליסטים שוחרי-אוטופיה יקדמו פיתרון זה בחדווה. כמה נפלא! פיתרון המדינה-האחת! דמוקרטיה, שיוויון, סוף הלאומיות. כשהייתי צעיר מאוד, גם אני חלמתי על עתיד כזה. החיים ריפאו אותי. כל מי שחי בארץ הזאת יודע שאין שום אפשרות כזאת. שני הלאומים ימשיכו ללחום זה בזה לפחות במשך מאה השנים הבאות, ואולי במשך מאתיים.

מעולם לא ראיתי תכנית מעשית לגבי המבנה והתיפעול של מדינה כזאת. מלבד אחת: ב-1940 פירסם זאב ז'בוטינסקי תכנית מפורטת, שאותה התכוון להגיש לוועידת-השלום שתתקיים אחרי המלחמה (ועידה כזאת לא התכנסה מעולם.) הוא הציע, לדוגמה, שאם נשיא המדינה יהיה יהודי. ראש-הממשלה יהיה ערבי, וכן הלאה. כעבור חודשים אחדים נפטר ז'בוטינסקי, ואיתו מתה גם התכנית.

הציונים באו לארץ כדי לחיות במדינה יהודית. זה היה המניע הדומיננטי שלהם. הם אפילו לא יכולים להעלות על דעתם לחיות כאן שוב כמיעוט יהודי. במצב כזה, הם יהגרו בהדרגה מהארץ, כפי שהיגרו רוב הלבנים מדרום-אפריקה. כבר עתה מתקיימת הגירה שקטה מהארץ לגרמניה ולארצות-הברית, מתחת לראדאר.

הציונות הייתה תנועה חד-סטרית בכיוון אחד: לארץ-ישראל. היא יכולה להיות גם תנועה חד-סטרית בכיוון ההפוך.

האמת היא שאין שום ברירה.

הפיתרון היחידי הוא פיתרון "שתי מדינות לשני עמים". משמיצים את התוכנית הזאת, טוענים שוב ושוב שהיא כבר מתה. אבל בלעדיה צפויים שני העמים לאבדון.

אז איך מתמודדים הישראלים עם המציאות? הם עושים זאת בדרך ישראלית טיפוסית: הם פשוט לא מתמודדים עם המציאות. חיים מיום ליום, מתעלמים, בתקווה שהבעייה פשוט תסתלק מעצמה.

ואולי בכל זאת המשיח יופיע.