נפוליון הגיע לעיר גרמנית ולא התקבל במטחי-התותחים המקובלים.

בזעמו קרא לראש-העיר ודרש הסבר.

הגרמני שלף מגילה ארוכה ואמר: "יש לי רשימה של 99 סיבות. סעיף ראשון: אין לנו תותחים..."

"זה מספיק," שיסה אותו נפוליון. "אתה יכול ללכת הביתה."

נזכרתי בסיפור זה לפני שבועיים, כאשר קראתי את תכנית-השלום בת עשרת הסעיפים של יצחק הרצוג.

הרצוג הוא אדם ישר ואינטליגנטי. הומטרו עליו הרבה השמצות כאשר היה נדמה שהוא זוחל על גחונו לעבר הקואליציה של בנימין נתניהו. ההשמצות האלה הופרכו עכשיו, כאשר נודע על יוזמת-השלום של עקבה.

מסתבר שבעיר-הקייט הזאת, שבה נפגשות שלוש המדינות, התכנסו בחשאי שליטי מצריים, ירדן וישראל, ודיברו על שלום. הם ביקשו מהרצוג להצטרף לקואליציה של נתניהו, כדי לאפשר לו ללכת בדרך זו. הרצוג נפל לפח של נתניהו והסכים. למרות שהומטר עליו גשם של השמצות, הוא שתק. זה מראה שהוא אדם הגון ואחראי.

אין ספק, הרצוג יכול היה להיות ראש-ממשלה טוב באירלנד, שם כיהן סבו כרב ראשי. הוא יכול היה לכהן כראש-ממשלה מוצלח בשווייץ. אבל לא בישראל.

ישראל זקוקה למנהיג חזק, עם הרבה כריזמה וגם עם הבנה עמוקה של הסכסוך ההיסטורי. הרצוג לא בנוי מהחומר הזה.

חזרה לנפוליון .

לפני שבועיים הציג הרצוג בגאווה רבה את תכנית-השלום שלו, ובה 10 נקודות.

הנקודה הראשונה היא חזרה ריטואלית על עיקרון שתי-המדינות. הנקודה השנייה אומרת שהמשא-והמתן לשלום יתחיל בעוד 10 שנים. וזו הנקודה המכרעת.

פה היה נפוליון אומר: "זה מספיק. לך הביתה."

הרעיון שניתן לדחות את המשא-והמתן לשלום בעשר שנים הוא רעיון מטורף. העם הפלסטיני חי תחת כיבוש ברוטאלי, והוא לא יישב בשקט במשך עשר שנים נוספות. אבל לפי התכנית (נקודה 6) על הפלסטינים לפעול נגד "טרור והסתה". אין זכר לסיום ההסתה מהצד היהודי.

אחרי עשר שנים - "בהנחה כי בשנים הללו לא תהיה אלימות באזור" - ייפתח המשא-והמתן המובטח.

באזור שלנו, עשר שנים הן נצח. ברגע זה ממש מתרחשות באזור כמה מלחמות. אצלנו, במציאות של הכיבוש, עלולה אינתיפאדה חדשה לפרוץ בכל רגע.

לפי התוכנית, במשך עשר השנים האלה ימשיכו היהודים להתנחל בשטחים הכבושים בששון ובשמחה. אמנם, רק ב"גושי ההתיישבות". אבל הגושים הדמיוניים האלה לא הוגדרו מעולם, וגם הרצוג אינו טורח להגדיר אותם. אין מפות של הגושים. אין הסכם על מספרם, ובוודאי לא על גבולותיהם.

בעיני ערבי, "גושי ההתיישבות" הם פשוט טכסיס של היהודים להמשיך להתנחל, ולהעמיד פנים שלא. כפי שאמר פעם אחד הערבים: "אנחנו מנהלים משא-ומתן על פיצה, ובינתיים אתם אוכלים את הפיצה."

יש טענה שכל השטח ממזרח לירושלים הוא גוש-התנחלות ויש לספחו מיד. אם דבר כזה היה קורה, זה היה מבתר כמעט את המדינה הפלסטינית העתידית לשני חלקים, כאשר רק רצועה צרה של חול ליד יריחו היה נשאר לחבר ביניהם.

אה, ירושלים. ירושלים אינה קיימת בתכניתו של הרצוג. זה נראה די מוזר – אבל זה לא. זה מראה שתוכניתו של הרצוג אינה מתכוונת לחולל שינוי כלשהו במצב הנוכחי של "ירושלים המאוחדת, בירת-הנצח של ישראל".

כאן היה מגע שוב נפוליון. תכנית שאינה כוללת פיתרון לבעיית ירושלים היא עיר בלי מטחי תותחים.

כל מי שיש לו ולו המושג הקלוש ביותר על הרגישויות של הערבים וכל המוסלמים יודע שאין ערבי או מוסלמי בעולם שיחתום על שלום המשאיר את ירושלים המזרחית וקודשי האיסלאם בידיים לא-מוסלמיות. יש כמה וכמה פיתרונות אפשריים לבעיית ירושלים – חלוקה, ריבונות משותפת ועוד – אך תכנית שאינה מציעה שום פיתרון היא פשוט חסרת-ערך. היא מגלה בורות תהומית לגבי העולם הערבי.

מה עוד לא מופיע בתכנית? בעיית הפליטים, כמובן.

במלחמת תש"ח ברחו או גורשו מבתיהם יותר ממחצית בני העם הפלסטיני . (במאמר שכתבתי לא מכבר ניסיתי לתאר איך זה קרה באמת.) רבים מהפליטים האלה וצאצאיהם חיים עכשיו בגדה המערבית וברצועת-עזה. רבים אחרים חיים בארצות הערביות השכנות ומפוזרים בעולם כולו.

שום ערבי אינו יכול לחתום על חוזה-שלום שאינו מספק לפחות תשובה לכאורה.

בינתיים יש כבר הסכמה אילמת על כך שדרוש פיתרון "צודק ומוסכם". פירוש הדבר, לדעתי, שיבה של מספר מוגבל של פליטים לישראל ותשלום פיצויים ליישוב השאר מחוץ לגבולות ישראל.

אבל בעיני ישראלים רבים, שיבתו אף של פליט פלסטיני אחד מהווה סכנת-מוות לישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

כאשר אין מזכירים את בעיית השיבה, מלבד רמז מעורפל על "סוגיות ליבה" כלשהן – הופכת התוכנית למגוחכת.

יש עוד בעיה שאינה מוזכרת.

התוכנית דורשת אחדות פלסטינית בגדה המערבית וברצועת-עזה כתנאי להסכם. יופי. אך האם זה נוגע לנו?

נוגע, ועוד איך!

בהסכם-אוסלו התחייבה ישראל לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין הגדה והרצועה, מרחק של כ-40 קילומטרים. לא נאמר בו מה יהיה אופי המעברים – כבישים אכסטרא-טריטוריאליים, קו רכבת או משהו אחר. למעשה לא נפתח מעולם שום מעבר, ולו ליום אחד. אמנם הוצבו בתחילה שלטי-דרכים מיריחו לעזה, אבל הם סולקו כעבור זמן-מה. זוהי הפרה גסה של ההסכם.

התוצאה הבלתי-נמנעת (ר' פאקיסטן) היא היפרדות לשתי ישויות: הגדה תחת שלטון אש"ף והרצועה תחת שלטון חמאס. ממשלת ישראל, כך נדמה, מאושרת מהמצב הזה.

מי שחפץ באיחוד השטחים הפלסטיניים צריך לדרוש את פתיחת המעברים. אין לזה זכר בתוכנית הרצוג.

בסך הכל נראית תכנית זו כמו גבינה שווייצית - יותר חורים מאשר גבינה.

השתתפתי בחיי בניסוח תכניות-שלום רבות. בספטמבר 1958 חיברנו, ידידיי ואני, את "המנשר העברי", מסמך בן 82 סעיפים ובו תוכנית-שלום שלמה. לפיכך אני יכול להיחשב, לפחות בעיני עצמי, למומחה לעשיית-תוכניות (אך לא, למרבה הצער, לעשיית-שלום).

לתכנית הרצוג אין כל קשר לעשיית שלום. אין בכוונתה לרכוש את לב הערבים. זהו מבנה מילולי רעוע שנועד לרכוש את לב היהודים.

ישראלי אינטליגנטי יודע כבר שלפנינו בחירה הרת-גורל בין פיתרון שתי-המדינות, פיתרון מדינת-האפרטהייד ופיתרון המדינה האחת, שבה יהיה רוב ערבי. ישראלים רבים אינם רוצים אף באחד מהפיתרונות האלה.

כל מי שמבקש להנהיג את ישראל צריך להציג פיתרון. תכנית זו מהווה את הפיתרון של הרצוג. היא נועדה אך ורק לעיניים ישראליות-יהודיות. היא לא נועדה לערבים.

ככזאת, אין היא טובה יותר או רעה יותר מתכניות-שלום רבות אחרות.

עוד תרגיל של לא-כלום.