אז איך, לעזאזל, כל זה התחיל?

בשבוע האחרון ניסיתי לתאר את מלחמת תש"ח, שהחל ביריה על אוטובוס יהודי למחרת ההחלטה של האו"ם על חלוקת הארץ. מספר קוראים פסלו את העיתוי הזה. הם מתעקשים על כך שהמלחמה התחילה ב-15 במאי, למחרת ההכרזה על הקמתה של מדינת-ישראל, כאשר הצבאות של המדינות הערביות השכנות חדרו לארץ.

ראיתי תגובות כאלה פעמים רבות. כל ויכוח רציני על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעורר את השאלה: "מתי זה התחיל?" לכל צד יש תאריך משלו, המוכיח בעליל שהצד השני הוא-הוא שהתחיל.

הערבים התחילו, טוענים הציונים. הסכסוך החל עם "פלישת" הצבאות הערביים במאי 1948. ("פלישה" במרכאות, מפני שהצבאות נכנסו לשטחים שלפי החלטת האו"ם היו צריכים להיות שייכים למדינה הערבית – אם כי מטרתם המוצהרת של הערבים הייתה לחנוק את המדינה היהודית החדשה בעודה באיבה.)

היהודים התחילו, טוענים הערבים. הם התחילו לגרש את הערבים, דבר שהוביל ל"נכבה" ("האסון").

הערבים התחילו, משיבים הציונים. מדוע היה עלינו לגרש את הערבים? מפני שהם ירו על היישובים שלנו אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947.

היהודים התחילו, משיבים הערבים בלהט. הכל התחיל באותה החלטה אומללה. האו"ם היה מורכב אז בעיקר ממדינות מערביות וקומוניסטיות. האירגון נתן את הארץ, שלא הייתה שייכות לו, ליהודים, שלא היו שייכים לארץ.

כן, אומרים היהודים, אבל זה התחיל באמת בספר הלבן, שפרסמו הבריטים במאי 1939. מיסמך זה סגר למעשה את שערי הארץ בפני היהודים, בדיוק בזמן שהנאצים התחילו לתכנן את השואה.

לא הייתה לנו ברירה, פורצים הבריטים לוויכוח. הערבים התחילו ב-1936 במרד הערבי ("המאורעות" בלשון היהודים) שבו נהרגו הרבה יהודים וחיילים שלנו.

אבל מדוע היינו נאלצים לעשות זאת? קוראים הערבים. מפני שהמוני יהודים גרמנים באו לארץ אחרי שאדולף היטלר הגיע לשלטון ב-1933. היה עלינו לעצור את זה, גם בשיטות אלימות, כדי למנוע את הפיכת הארץ למושבה יהודית.

באמת? עונים היהודים, אבל אתם התחלתם הרבה לפני זה, כאשר ביצעתם ב-1929 מאורעות קטלניים והרגתם יהודים בכל רחבי הארץ.

לא הייתה לנו ברירה, מתעקשים הערבים. השלטון הבריטי תמך ביהודים ואיפשר להם להתיישב בכל מקום.

זאת הייתה זכותנו, אומרים היהודים. זה כלול במנדט שמסר חבר-הלאומים לבריטים.

מי נתן לחבר-הלאומים את הזכות למסור את המנדט לבריטים? שואלים הערבים. הארץ הייתה שייכת לתושביה, שכמעט כולם היו ערבים. כך זה התחיל.

אבל הערבים תקפו את היהודים כבר ב-1919, וזה מוכיח עד כמה שהבריטים היו נחוצים.

לבריטים לא הייתה שום זכות להיות כאן, משיבים הערבים. כל התוהו-ובוהו התחיל בעצם ב-1917, כאשר פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור, שהבטיחה להקים בארץ בית לאומי ליהודים – וזאת בשעה שהארץ הייתה שייכת לממלכה העות'מאנית המוסלמית.

הממלכה העות'מאנית גססה, אומרים היהודים, והתנועה הציונית, שנוסדה רשמית ב-1896, כבר הכריזה על זכותה על הארץ.

אבל באותה עת עצמה קמה התנועה הלאומית הערבית המודרנית, שזכותה על הארץ ועל שאר הארצות הערביות אינה ניתנת לוויכוח.

אלוהים הבטיח ...

אללה קבע ...

וכן הלאה וכן הלאה.

יש לי תיאוריה משלי לגבי התחלת הסכסוך.

בנימין זאב הרצל, האב-המייסד של התנועה הציונית, נפטר ב-1904. הרצל לא אהב כל-כך את הארץ. אחד מרעיונותיו הראשונים היה הקמת מדינה יהודית בפטגוניה, מחוז ארגנטיני שתושביו דוכאו זה עתה.

הרצל לא אהב את התורכים ואת הערבים, אבל הניסיון לימד אותו שהיהודים לא יתנחלו בשום מקום חוץ מארץ-ישראל. בספרו "מדינת היהודים", התנ"ך הציוני, הוא הכריז שהיהודים ישרתו בארץ כחיל-החלוץ של התרבות המערבית נגד הברברים של אסיה – כלומר, נגד הערבים.

אפשר לטעון שהסכסוך התחיל באמת באותה עת – לגמרי בהתחלת הרעיון הציוני. אבל לי יש בראש מועד מדויק אחר.

מספר שנים לפני מלחמת-העולם הראשונה היו סימנים לכך שהממלכה העות'מאנית עומדת להתמוטט. בתורכיה קמה תנועה לאומית מודרנית, בהנהגת קצינים שאחדים מהם שירתו קודם לכן בארץ. הם קראו לעצמם "התורכים הצעירים". ב-1908 הם תפסו את השלטון באיסטנבול.

גם בקרב האוכלוסייה הערבית של הממלכה קמו תאים מהפכניים. הם לא העזו עדיין לדבר על עצמאות, אך הציגו תוכנית של "ביזור" – פירוק המבנה הריכוזי של הממלכה והענקת אוטונומיה לעמים החיים ברחבה.

קבוצה של ערבים מירושלים, חברי הפרלמנט התורכי, בהנהגת רוחי אל-חלידי (משפחה שהיא גם עכשיו חשובה מאוד בירושלים) העלתה רעיון מדהים: למה לא להתקרב לציונים ולהציע להם ברית נגד התורכים, כדי להיאבק ביחד למען רעיון זה?

הנציג הציוני בירושלים מיהר להציג את הרעיון הזה למקס נורדאו, הנשיא החדש של ההסתדרות הציונית. נורדאו ירש את מקומו של הרצל אחרי מותו.

זה היה רגע היסטורי, אחד מאותם רגעים שבהם עוצרת ההיסטוריה את נשימתה. אופק חדש לגמרי נפתח: ברית בין הערבים והיהודים! תנועת-שיחרור משותפת!

נורדאו, אינטלקטואל יהודי-גרמני מפורסם, לא חלם לקבל את ההצעה הזאת. מן הסתם חשב שזה רעיון משוגע. הרי התורכים שלטו בארץ. הם יכלו למסור את הארץ ליהודים. ניתן היה לשחד אותם. לערבים לא היה שום כוח. הם לא יכלו לתת לנו דבר!

בזה תם הסיפור. נורדאו דיווח על הרעיון לקונגרס הציוני, שהתכנס בהמבורג. אך איש לא התיחס לרעיון ברצינות.

מעטים יודעים כיום על האפיזודה הזאת. אהרון ("אהרונצ'יק) כהן תיאר אותה בספרו החשוב, "ישראל והעולם הערבי".

האפשרות הזאת הייתה קיימת רק בתיאוריה. ההיסטוריה נוצרת בידי בני-אדם חיים, בשר ודם, שההכרה שלהם עוצבה על-ידי המציאות של זמנם. בעיני אירופים בראשית המאה ה-20, עצם הרעיון של יצירת ברית עם ילידים נגד מעצמה אימפריאלית נראתה מן הסתם כרעיון תמהוני.

במבט לאחור, הרעיון הזה יכול היה לשנות את ההיסטוריה. היינו נולדים לתוך מציאות שונה לגמרי.

בסתיו 1947, שבועות מעטים לפני מלחמת-העצמאות, כשמלאו לי בקושי 24 שנים, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי".

הייתה בה חזרה כמעט מילולית על הרעיון שהוצע לנורדאו (דבר שלא הייתי מודע לו אז).

החוברת נפתחה במילים הבאות:

"כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים:

"הם יכלו להופיע בקדמת אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו כראש-גשר לגזע ה'לבן' ואדון ל'ילידים', דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתו הצלבנים בארץ-ישראל.

"הדרך השניה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו, הרואה עצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, והמוכן להדריך את עמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הניצול האירופי."

חוץ מהמינוח, השייך לתקופתו, אני חותם על כל מילה גם היום, אחרי כמעט 70 שנה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל כאשר המתנחלים היהודים הראשונים, אנשי ביל"ו, הגיעו לארץ ב-1882, עוד לפני היווסדה הרשמי של התנועה הציונית.

הסכסוך התחיל כהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות גדולות, שלא ידעו דבר וחצי דבר זו על זו. הבורות ההדדית הזאת נמשכת, במידה רבה, גם כיום.

אי-אפשר לשנות את העבר.

אבל אולי, אולי, אנו יכולים ללמוד ממנו ולהסיק מסקנות.