בעקבות מאמרי האחרון, שבו הזכרתי שהערבים פתחו במלחמת תש"ח אחרי החלטת החלוקה של האו"ם, קיבלתי שורה של מסרים נרגזים.

הכותבים (אני מניח שנולדו אחרי האירועים) האשימו את הציונים בפתיחת המלחמה כדי לגרש את האוכלוסייה הפלסטינית.

מכיוון שהשתתפתי באירועים – באותה עת הייתי בן 24 – אני חש שחובתי לתאר את אשר קרה באמת - עד כמה שאפשר. כתבתי שני ספרים על המלחמה: אחד במהלך המלחמה עצמה ("בשדות פלשת 1948") ואחד מיד אחריה ("הצד השני של המטבע").

כדי לתאר את האווירה בארץ מיד לפני המלחמה, אזכיר את אחת החוויות הגדולות בחיי.

בסוף קיץ 1947 נערך הפסטיבל השנתי לריקודי-עם באמפיתאטרון הטבעי בהרי הכרמל. נכחו כ-40 אלף צעירים וצעירות, מספר גדול מאוד בהתחשב בעובדה שהיישוב העברי כולו מנה אז כ-635 אלף נפש.

באותה עת סיירה בארץ ועדת-חקירה של האו"ם, שהוטל עליה למצוא פיתרון לסכסוך העברי-ערבי.

צפינו בלהקות-המחול – ביניהן להקה מיישוב ערבי סמוך, שרקדה את הדבקה בהתלהבות כזאת שלא הייתה כמעט אפשרות להורידה מהבמה – כאשר הוכרז ברמקולים שחברי הוועדה של האו"ם באו לבקר אותנו.

באופן ספונטני קמו כל האלפים ופרצו בשירת "התקווה" בהתלהבות כל-כך רבה, שהשיר הידהד מן הגבעות מסביב.

זאת הייתה הפעם האחרונה שבה התאספו בני דורנו. אלפים מן הנוכחים כבר לא היו בחיים כעבור שנה.

בעקבות ההמלצות של ועדת האו"ם, החליטה העצרת כללית ב-29 בנובמבר, 1947, לחלק את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. ירושלים הייתה אמורה להישאר יחידה נפרדת תחת שלטון האו"ם.

אף שהשטח שנועד למדינה היהודית היה די קטן, הבינו היהודים שהעצמאות חשובה יותר מכל. זה היה אחד הלקחים של השואה, שהסתיימה רק שלוש שנים לפני-כן.

לעומת זאת, העולם הערבי כולו התנגד לפיתרון זה. מדוע, הוא שאל, ישלמו בני פלסטין עבור השואה שביצעו עמי אירופה?

כמה ימים אחרי קבלת ההחלטה באו"ם נורו יריות על אוטובוס יהודי. כך החל שלב א' של המלחמה.

כדי להבין את האירועים, יש לתאר את המצב. שתי האוכלוסיות בארץ היו משולבות זו בזו מבחינה גיאוגרפית. בירושלים, בחיפה וביפו-תל-אביב חיו השכונות היהודיות והערביות זו לצד זו, בטווח מגע.

כמעט כל כפר יהודי היה מוקף בכפרים ערביים. קיומם היה תלוי בכבישים, שהיו בשליטת הכפרים הערבים. אחרי החלטת האו"ם פרצו יריות בכל רחבי הארץ. אמנם, מבחינה רשמית עדיין שלטו הבריטים בארץ, אבל הם השתדלו כמעט לא להתערב.

ארגון ההגנה, שהיה עדיין מחתרתי, היה אחראי לקיום התנועה העברית בכבישים. התנועה התנהלה בשיירות, שעליהן הופקדו הבחורים והבחורות של הארגון. הבחורות היו חשובות במיוחד, מפני שהן יכלו להסתיר את הנשק מתחת לבגדיהן.

בצד הערבי לא היה פיקוד מאוחד. את ההתקפות ביצעו הכפריים, שלרבים מהם היו בבית רובים ישנים. מכיוון שחלק מהכפריים האלה היו פרימיטיביים מאוד, אירעו מעשי-זוועה. הצד שלנו הגיב באותו המטבע. כך הפך המאבק לאכזרי יותר ויותר.

קבוצה של לוחמי ההגנה, סטודנטים של האוניברסיטה העברית, חשה להצלת גוש עציון ונכנסה למארב. הם נהרגו עד האחרון שבהם. ראינו צילומים של ראשיהם הכרותים שנישאו בתהלוכה בעיר העתיקה בירושלים.

האסטרטגיה הבלתי-נמנעת של הצד היהודי הייתה לגרש את הכפרים הערבים מקירבת הכבישים. לעומת זאת ניתנה ליישובים העבריים פקודה נחרצת שלא לזוז ממקומם, יהיה המחיר כפי שיהיה. רק קומץ קטן של ישובים מנותקים פונו.

בפברואר 1948 פינו הבריטים את איזור תל-אביב , וזו הפכה לגרעין המדינה העברית. באותה עת נטשו הבריטים גם איזורים ערביים.

בסוף חודש מארס כבר סבלו שני הצדדים אבידות קשות.

באחד באפריל קיבלנו פקודה לחוש לנמל הארעי של תל-אביב כדי לקבל משלוח גדול של נשק סובייטי. שנה לפני כן החל הגוש הסובייטי, בתפנית מדהימה, לתמוך בצד הציוני של הסכסוך. סטאלין, שהיה אנטי-ציוני קיצוני, החליט כנראה שמדינה יהודית בארץ-ישראל טובה מבסיס בריטי-אמריקאי.

בילינו את היום בניקוי הגריז מהרובים והמקלעים, שייוצרו על-ידי המפעלים הצ'כיים למען הצבא של היטלר (אבל איחרו להגיע למלחמת-העולם השניה). כך החל שלב ב' של המלחמה שלנו.

השכונות היהודיות בירושלים היו מנותקות משאר היישוב על-ידי הכפרים הערביים ששלטו על הכביש. מבצע "נחשון", המבצע הגדול הראשון של המלחמה, היה אמור לפתוח את הדרך.

לאורך מספר קילומטרים עבר הכביש לירושלים במשעול צר בין גבעות תלולות. באב-אל-ואד ("שער הגיא") הטיל מורא על כל החיילים שלנו. כאשר ירו בנו מלמעלה, היה עלינו לצאת מהמכוניות, לטפס על ההר תחת אש ולהילחם למעלה. ממש לא רעיון מלבב. (כיום עובר הכביש בתוואי שונה.)

נאספה שיירה ענקית של 135 משאיות ומכוניות, ותפקידנו היה להביא אותה לירושלים. הכיתה שלי קיבלה משאית עמוסה בארגזי גבינה, והשתדלנו למצוא מחסה ביניהם. למזלנו, לא הותקפנו. נכנסנו לירושלים בצהרי יום שבת, והמוני יהודים דתיים נטשו את בתי-הכנסת כדי לקבל את פנינו בהתלהבות עצומה. זה הזכיר את הכניסה של שארל דה-גול לפאריס במלחמת-העולם. (במקרה צולמתי באותה עת.)

חזרנו לשפלה בלי בעיות. אבל השיירה שלנו הייתה האחרונה שהצליחה להגיע לירושלים בשלום. השיירה הבאה הותקפה ונאלצה לחזור על עקבותיה. נכשלנו בקרבות הבאים שנועדו לפתוח את הכביש, והיו לנו אבידות קשות, בייחוד בלטרון. הקטע הזה של הכביש נתפס על-ידי כוחות ערביים בלתי-סדירים שחדרו מחו"ל.

הכביש הזה נשאר סתום. אנשי הפלמ"ח גילו נתיב אלטרנטיבי שקראנו לו "דרך בורמה", על שם הדרך שבה הגיעו הבריטים מהודו לסין במלחמת-העולם השניה.

בזמן ההוא כבר היה ברור שהצבאות הסדירים של המדינות הערביות שמסביבנו עומדים להצטרף למלחמה. זה שינה לגמרי את אופי הלחימה.

כהכנה לקרבות הצפויים "טיהר" הצבא היהודי שטחים נרחבים מן האוכלוסייה הערבית, כדי לא להשאיר ריכוזים של תושבים ערביים מאחורי הקווים לשלנו. ניתן היה להצדיק זאת בצרכים טקטיים.

אחרוני הבריטים עזבו את הארץ ב-14 במאי, ולמחרת היום הצטרפו למלחמה הצבאות של חמש מדינות ערביות – מצריים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון, עם עזרה מסוימת של ערב הסעודית. היו אלה צבאות סדירים, שהודרכו על-ידי אדוניהם הקודמים, הבריטים והצרפתים, שגם סיפקו להם מטוסים ותותחים. לנו לא היו כאלה.

על גבי הנייר נהנה הצד הערבי מיתרון עצום – הן בנשק, הן באימונים והן במספרים (לגבי המספרים אינני בטוח לגמרי). אבל לנו היו שלושה יתרונות גדולים. ראשית, ידענו שאנחנו לוחמים על חיינו ועל חיי משפחותינו, פשוטו כמשמעו, כשגבנו אל הקיר. שנית, היה לנו פיקוד מאוחד, בעוד שהצבאות הערביים התחרו זה בזה. ושלישית: הערבים רחשו לנו בוז עמוק. מי שמע אי-פעם על יהודים לוחמים? וחוץ מזה, מבחינה טקטית, אנחנו נהנינו מיתרון "הקווים הפנימיים" ויכולנו להזיז במהירות כוחות מחזית אחת לאחרת.

בשבועות הבאים – שלב ג' – התרחשו הקרבות הנואשים ביותר של המלחמה. קרבות אחדים מהם דמו למלחמת-העולם הראשונה. בקב על עיבדיס, ליד נגבה, ראיתי שכמעט כל הלוחמים היו מתים או פצועים, ורק מקלע כבד אחד עוד ירה. היו שעות שבהן היה נדמה שהכול אבוד.

אבל אז, אט-אט, מזל המלחמה התחיל להשתנות. בסוף השלב הזה עדיין עמדנו על רגלינו.

שלב ד' ראה גם הוא קרבות קשים, אפילו קרב בכידונים. אבל הרחנו ריח של ניצחון. בשלב הזה אירע הגירוש ההמוני של האוכלוסיה הערבית מהערים ומהכפרים. היה ברור שזו מדיניות מודעת של ההנהגה היהודית. בנקודה זו נפצעתי קשה ופרשתי מהחזית.

כאשר שני הצדדים כבר היו תשושים לגמרי, הסתיימה המלחמה בשורה של הסכמי שביתת-נשק, ונוצר "הקו הירוק" המגדיר בפועל את גבולות-ישראל.

בגבולות האלה נותרו רק ערבים מעטים. אבל עובדה נשכחת היא שלא נותר ולו יהודי אחד בשטחים שנכבשו על-ידי הצד הערבי. למזלנו, שטחים אלה היו קטנים, בהשוואה לשטחים שנכבשו על-די הצד שלנו. שני הצדדים הפעילו "טיהור אתני", שנים לפני שהומצא המושג הזה.

אלה הן העובדות. כל אדם יכול לבנות עליהן תילי-תלים של פירושים ואידיאולוגיות, ככל העולה על רוחו.

אבל, אנא, בלי "עובדות אלטרנטיביות" ברוח טראמפ.