ואולי הוא בכלל משקר כל הזמן?

אולי הוא משקר כשהוא מציג את עצמו כשקרן?

אולי הוא מרמה כשהוא מעמיד פנים של רמאי?

אולי הוא העמיד פנים כשהוא מעמיד פנים?

אולי הוא פשוט עסקן ערמומי מאוד, שגרם לכולנו להאמין שהוא שוטה בעל שיגעון-גדלות?

נו טוב, היום הוא היום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בתפקיד.

"הנשיא דונלד טראמפ" – אנחנו צריכים להתרגל לצירוף-המילים.

הדבר היחיד שניתן להגיד בביטחון מלא הוא ששום דבר אינו בטוח. שהאיש הזה הוא בלתי-צפוי לגמרי. שצפויות לנו ארבע שנים של אי-ביטחון. שבכל בוקר נתעורר ונתהה מה הוא יעולל היום.

הוא יהיה הנשיא-הבדרן, כפי שהיה המועמד-הבדרן. אני מודה שכאשר נטלתי בכל בוקר את העיתון לידי, הדבר הראשון שחיפשתי היה הסיפור האחרון על טראמפ. מה הוא עשה? מה הוא אמר? זה תמיד היה מבדר.

השאלה היא: האם אנחנו רוצים באמת שהאדם החשוב ביותר בעולם יהיה בדרן? או אדם הלוקה בשיגעון-הגדלות? או נרקיסיסט השקוע כל-כולו בעצמו? אדם שאינו יודע דבר, והמאמין שהוא מסוגל לפתור כל בעיה?

העולם מסוכן. החל מהיום, הוא יהיה עוד יותר מסוכן.

בואו נחשוב לרגע על הכפתור האדום.

יש כמה וכמה כפתורים אדומים בעולם, ועל כל אחד מהם מרחפת האצבע של מישהו (כולל ראש-ממשלתנו). כשאני חושב על האצבע של טראמפ, אני נתקף בפחד.

אחדות מן המלחמות הנוראות ביותר בהיסטוריה פרצו בגלל שוטים.

אפשר לחשוב על מלחמת-העולם הראשונה, על מיליוני הרוגיה, שפרצה בגלל אפס-אפסים סרבי.

או על מלחמת-העולם בשניה, על עשרות מיליוני הרוגיה, שנגרמה על-ידי אדולף היטלר, אדם פרימיטיבי. כאשר הוא חצה את הגבול לפולין, לא עלה כלל על דעתו שהוא פותח במלחמת-עולם. עד הרגע האחרון ממש הוא לא האמין שבריטניה, מדינה "ארית" שהיטלר העריץ, תכריז על גרמניה מלחמה.

הנשיא טראמפ אינו יודע דבר וחצי-דבר על ההיסטוריה. וגם לא על הרבה דברים אחרים. טראמפ מתמצא בנדל"ן ובאיך מרוויחים כסף. נראה גם שאינו מקשיב ממש לאחרים, כאשר הוא מקבל החלטות. ואו.

לפני כ-45 שנים קראתי ספר של סופר פולני-אמריקאי בשם יז'י קושינסקי, שנקרא במקור "להיות שם". גיבורו היה גנן הלוקה בשכלו, שהבוס העשיר שלו מת ומשאיר אותו לבדו. כל הידע שלו מצומצם בגננות ובמה שראה בטלוויזיה.

בעקבות מקרה כלשהו הוא מעורב בפוליטיקה. תשובותיו הפשטניות נשמעות כדברי חוכמה עמוקים. דברים כמו "צריך להשקות את השורשים אם רוצים שיהיה פרי מתוק".

הוא עלה בסולם הפוליטי והפך ליועץ הנשיא. אינני זוכר אם הגיע לכס הנשיאות ממש. טראמפ הגיע.

למרבה הפלא אני זוכר גם סרט גרמני שראיתי כשהייתי בן 9. זה לא היה סרט חשוב או מתוחכם. ובכל זאת, הנה אני זוכר אותו אחרי 84 שנים.

הגיבור הוא צעיר, בן למשפחה מיוחסת, שמתאהב בבתו של נגר. משפחתו מסרבת בהחלט להרשות לו להתחתן עם בת של בעל-מלאכה פשוט.

בערב יושב הנגר הזקן בבית-המרזח ומגלה זבוב בבירה שלו. הוא דופק על השולחן באגרופו הענק וקורא בזעם: "צריך לשים סוף לחזירות הזאת!"

לרגע משתררת דממה באולם, ואז באות מכל הפינות קריאות של "בראוו!"

החתן הצעיר תופס את ההזדמנות ומייסד מפלגה חדשה. הוא כורת בריתות, מתמודד בבחירות ובסוף נבחר הנגר הזקן לנשיא. (זה היה, כמובן, לפני היטלר.)

מובן שעכשיו מסכימה משפחת הצעיר לחתונה, אבל האב מסרב בתוקף. "מי אתה שתתחתן עם בת הנשיא?" הוא קורא.

החתן המסורב נוקם את נקמתו. אחד מתפקידיו הוא לכתוב את נאומי הנשיא. כאשר עומד הנשיא ברייכסטאג ונושא את דברו, החתן מחליף את העמודים, וכך אומר הנשיא: "אני כישלון גמור, אני טיפש..."

אינני זוכר איך זה נגמר.

מי הצעיר שניהל את מערכת-הבחירות של טראמפ? חתנו היהודי, כמובן, יארד קושנר.

כמו טראמפ, קושנר הוא סוחר של נדל"ן. כמו טראמפ, הוא נולד עשיר. כמו טראמפ, הוא בילה את חייו במאמץ להיות עוד יותר עשיר. עכשיו הוא היועץ הפוליטי הבכיר של חותנו.

קושנר הוא גם ציוני נלהב. כלומר, הוא לא חולם על עלייה, חלילה, אך במקום זה הוא תומך ביסודות הקנאים ביותר בישראל.

נראה שזה חוק: ככל שיהודי רחוק משדות-הקרב של מלחמות ישראל, כן גדולה קנאותו הציונית. וקושנר רחוק מאוד.

אחת העצות שלו הייתה למנות יהודי אמריקאי עשיר אחר, דיוויד פרידמן, לשגריר ארצו בישראל. פרידמן זה הוא ציוני כל-כך קנאי ונלהב, שהוא קשור כלכלית באחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר בגדה, בית-אל.

קוריוז דיפלומטי: שגריר ישראל בארצות-הברית, רון דרמר, והשגריר החדש של ארצות-הברית בישראל, פרידמן, הם שניהם יהודים אמריקאים וציונים ימנים קיצוניים. אילו היו מתחלפים, איש לא היה שם לב.

בואו נזכור מה טיבן של התנחלויות אלה.

כאשר כבש צה"ל ב-1967 את הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת-עזה, מחוזות אלה היו מיושבים ככל ארץ אחרת. רוב האדמות היו שייכות לחקלאים ולאזרחים פרטיים. השאר היו "אדמות מדינה".

מה הן "אדמות מדינה"? בימי השלטון העות'מני היו עתודות-הקרקע של הכפרים והעיירות רשומות על שם הסולטן. את הסולטן ירש הנציב העליון הבריטי, שאותו ירש המלך הירדני, שאותו ירש המושל הצבאי הישראלי.

עכשיו באים המתנחלים הישראליים ולוקחים לעצמם את האדמות האלה – הן הפרטיות והן ה"ממשלתיות" – כאילו היו שלהם. הם לא משלמים. זהו שוד לאור היום.

והנה, פרידמן, קושנר ודומיהם מעודדים את השוד הזה ואף תורמים מכספם כדי להרחיבו.

ההיסטוריה אומרת שמצב כזה לא יכול להימשך לנצח. בשלב כלשהו זה מסתיים במרחץ-דמים. אבל אז פרידמן וקושנר יהיו רחוקים, רחוקים.

אז מדוע אני כותב עכשיו על טראמפ?

קודם כל, מפני שזה יום היסטורי. אני לא אוהב ימים היסטוריים. אני זוכר את אחד הימים ההיסטוריים, כאשר צעירים צעדו ברחובות ברלין כשהם נושאים לפידים.

אבל יש גם סיבה אחרת שבגללה אני לא רוצה לכתוב על ישראל בדיוק עכשיו.

אנחנו באמצע השערוריה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. ראש-הממשלה ובעל העיתון הנפוץ ביותר (?) נחקרים במשטרה על עסקי שוחד, וכך גם טייקונים זרים שסיפקו לבנימין נתניהו במשך שנים רבות את הסיגריות היקרות בעולם, ולאשתו את השמפניה הוורודה היקרה בעולם. (ה"וורוד" חשוב, מפני שהוא מוסיף טעם לרכילות.)

לא, לא בא לי לכתוב על זה עכשיו. מצטער.