מי ינצח בבחירות האמריקאיות בעוד שלושה ימים?

אני יודע בביטחון. אין צורך לשאול את סקרי דעת-הקהל. הם מדוייקים כמו הבדיקות במעי החיות שערכו כוהני-הדת ברומא העתיקה או מפות הכוכבים של האסטרולוגים בימינו.

המנצחת תהיה מפלגת הרעב"ם – מפלגת הרע במיעוטו. או, במקרה הזה, מועמד הרע במיעוטו. לא מצביעים בעד המועמד הטוב ביותר, אלא נגד המועמד הרע ביותר.

זוהי תופעה עולמית. כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות, הרע במיעוטו הוא המנצח.

ואצלנו, מה המצב? מאז קום המדינה היו בישראל 20 מערכות-בחירות לכנסת, שבעקבותיהן בחרה הכנסת בממשלה.

בחמש מן המערכות האלה בחרתי בעצמי. בשלוש מהם בחרתי ברשימה שעמדתי בראשה. באחת בחרתי במפלגה שבה נמניתי עם השלישיה הפותחת שלה (של"י) ובאחת בחרתי ברשימה שהעמידה אותו במקום-הכבוד ה-120 שלה ("הרשימה המתקדמת לשלום", רשימת יהודית-ערבית).

בכל 15 המערכות האחרות בחרתי ברשימת הרעב"ם – מפלגת הרע במיעוטו.

לא בחרתי במפלגה שאני אהבתי, לא במפלגה שהערצתי, לא במפלגה שחשבתי שהיא טובה. פשוט לא הייתה כזאת. בחרתי במפלגה שחשבתי שתגרום לנזק המועט ביותר למדינה ולמטרה הלאומית שהיא החשובה ביותר בעיניי: השלום עם העם הפלסטיני ועם העולם הערבי כולו.

שיטת הבחירה פשוטה מאוד: שמים על השולחן את שמות של הרשימות, בדרך כלל בין 10 ל-20. מסלקים את המפלגה הגרועה ביותר. וכן הלאה, עד שנשארת מפלגה אחת בלבד.

נכון, זאת לא שיטה משובבת-לב. אינני יוצא מהקלפי ורוקד ברחוב. אבל לפחות אני ממלא את חובתי האזרחית בדרך הגיונית. אני אזרח אחראי.

אפשר, כמובן, להחליט שלא להצביע. אתם אומרים לעצמכם: כולם אותו הדבר, אדם הגון כמוני אינו יכול להצביע בעד אחד מהם.

אבל למעשה זוהי החלטה גרועה מאוד. אם אתם לא מצביעים בעד הרע במיעוטו, אתם מצביעים בפועל בעד הרע במירבו.

זה נכון גם לגבי השיטה האמריקאית. ההצבעה בעד מועמד של מפלגה שלישית, מימין או משמאל, שאין לו סיכוי לנצח, היא הצבעה רעה . היא יכולה לתת לכם הרגשה טובה. אבל בפועל פירושה לזרוק את הקול היקר. זהו – אם תרשו לי – מעשה אונן.

ואשר לשיטות. תמיד הייתי תומך נלהב בשיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל. האזרחים מצביעים בעד רשימות מפלגתיות. אף קול אחד אינו הולך לאיבוד, חוץ מקולות הניתנים לרשימות קיקיוניות. עלי להודות שנהניתי משיטה זו, מכיוון שאף רשימה אחת שהקמתי לא זכתה ביותר מ-2%. אחוז-החסימה היה אז 1%.

אולם, כאשר אני מסתכל היום בתוצאות השיטה הזאת, תוקפים אותי הירהורי חרטה. שיטה זו ממלאה את הכנסת באפסים דוחים. המנהיג המפלגתי הוא הממנה את המועמדים, והוא ממלא את הרשימה באנשים עלובים שהוא יכול לסמוך עליהם ללא-תנאי.

המנהיג העושה זאת בצורה היעילה ביותר הוא אביגדור ליברמן. בכל מערכת-בחירות הוא בועט החוצה את רוב חברי-הכנסת של מפלגתו וממלא את הרשימה במועמדים חדשים, התלויים רק בו.

אמנם, במפלגות הגדולות יש בחירות מקדימות, אך התוצאות הן כמעט אותן התוצאות.

שיטה זו מנוונת ללא תקנה.

בפועל מצביעים האזרחים בעד מנהיג המפלגה בלבד. שאר הח"כים מבלים את זמנם במאמצים קדחתניים למשוך את תשומת-הלב של הציבור ב"יוזמות" שהולכות ונעשות מפלצתיות יותר מיום ליום. הח"כים לא אחראים בפני איש, זולת מנהיג מפלגתם.

כיום אני מעדיף את השיטה הבריטית. שם מחולקת הארץ למחוזות-בחירה, וכל מחוז שולח אדם אחד בלבד לפרלמנט. חבר-הפרלמנט הנבחר נשאר אחראי בפני בוחרי המחוז שלו. אם הוא רוצה להיבחר מחדש, מוטב שיממש את הציפיות שלהם.

נכון, יש לשיטה זו חיסרון ענק: "המנצח לוקח את הכל". כל הקולות הניתנים למועמדים האחרים אובדים. 45% מהבוחרים ואף יותר עלולים להישאר ללא ייצוג. השיטה הגרמנית מנסה לתקן ליקוי זה.

חזרה לארצות-הברית. שיטת-הבחירות שם שונה לגמרי.

הבוחרים קובעים מי יהיה הנשיא, אדם בעל סמכויות עצומות. למעשה הנשיא הוא היורש של המלך הבריטי הכל-יכול ששלט בארץ לפני כינון הרפובליקה. שאר הנשיאים וראשי-הממשלה בעולם הדמוקרטי יכולים רק לקנא בנשיא האמריקאי.

בבחירות אלה יש רק שני מועמדים ריאליים. על הבוחרים האמריקאים לבחור ביניהם. השאר הוא קישקוש.

בבחירות הנוכחיות, אף אחד/אחת משני המועמדים אינו מושך במיוחד. בימים עברו יכלו האמריקאים להעריץ את אברהם לינקולן, להעריך את פרנקלין דלאנו רוזוולט, לאהוב את ג'ון קנדי ואשתו. הילרי קלינטון ודונלד טראמפ אינם מעוררים רגשות כאלה.

על כן, בעיני רוב הבוחרים הסבירים זוהי שאלה של הרע במיעוטו. אם שניהם רעים, מי רע יותר?

בשבילי, כאזרח מדינה אחרת, אין בכלל שאלה.

קודם כל, לפני שדנים בשאלת האופי, יש שאלה של ניסיון. תמהני אם היה אי-פעם מועמד לנשיאות האמריקאית שמעולם, מעולם לא מילא תפקיד ציבורי כלשהו. לא כסגן-הנשיא, לא כמושל מדינה, לא כסנטור, שום כלום.

הפוליטיקה היא מקצוע. לא המקצוע הכי יפה, אבל זה מקצוע. לומדים את הדרך איך לעשות דברים, איך להשיג מטרות, איך להשתמש בשיטה כדי להגשים אידיאלים. אין אדם יכול לקפוץ בקפיצה נחשונית אחת ממציאות של אזרח פשוט למציאות של המדינאי החשוב ביותר בעולם. זה רעיון מבעית.

גם ניסיון רע טוב מחוסר-ניסיון בכלל. להיפך, מניסיון רע אפשר ללמוד, להסיק מסקנות. מלא-כלום אפשר ללמוד לא-כלום.

אחרי שהבהרנו נקודות אלה, אפשר לגשת לניתוח המועמדים.

האישיות של הילארי קלינטון ממש אינה מקסימה. אינני בטוח שהייתי משתדל לשבת לידה בארוחת-ערב. אבל היא בעלת-יכולת. יש לה הרבה יותר ניסיון מכפי שהיה לרוב המועמדים בהיסטוריה של ארצות-הברית. קלינטון דומה לפוליטיקאי נורמלי, פחות או יותר.

הפרשה המסעירה כעת את אמריקה, פרשת המיילים, נראית לי מוגזמת מאוד. ברור שזו הייתה שטות. אבל אין כל סיכוי שקלינטון תחזור עליה. האובססיה של האמריקאים בפרשה זו מוזרה בעיניי. לעומת זאת אני מבין את התנהגות ראש האף-בי-איי. אנשים כאלה שייכים בדרך כלל לימין הקיצוני.

מאז ומעולם שאלו היהודים את עצמם: "האם זה טוב ליהודים?" כיום שואלים הישראלים: "מי מהם טוב לישראל?"

מובן שזה תלוי בשאלה מה "טוב לישראל". תמיכה בלתי-מסויגת בממשלה ישראלית המובילה אותנו להתאבדות לאומית או תמיכה בשלום ישראלי-פלסטיני?

אם נכונה התשובה הראשונה, שני המועמדים בסדר. על פי שיטת-הבחירות האמריקאית - שיטה מושחתת בצורה שכמעט לא-תיאמן - שני המועמדים זקוקים לסכומי-כסף ענקיים כדי לממן את המערכה שלהם. בגלל סיבה כלשהי, המיליארדרים היהודים תורמים הרבה יותר כסף מאשר כל האחרים.

דונלד טראמפ מקבל תרומות גדולות מאיל-ההימורים, שלדון אדלסון, שרכושו כולל את בנימין נתניהו והעיתון הגדול ביותר בישראל, חינמון המסור לנתניהו אישית.

גם חמשת התורמים בגדולים ביותר של הילארי קלינטון הם יהודים. היא תמשיך בלי ספק במדיניותו המזרח-תיכונית של ברק אובמה, שפעולתו מורכבת (עד כה, לפחות) מחוסר-פעולה. כלומר, תמיכה מוחלטת וללא-תנאי בממשלת-ישראל.

אם זה נשמע קצת אנטי-שמי, זה אכן כך. לא מכבר הסברתי לאדם זר את התלות המוחלטת של הקונגרס האמריקאי בממשלת-ישראל, והאיש קרא: "אבל זה נשמע כמו הפרוטוקולים של זקני-ציון!"

וזה אכן נכון. המיסמך המתועב ההוא, זיוף שהומצא על-ידי המשטרה החשאית של הצאר הרוסי לפני יותר ממאה שנה, מתאר קונספירציה יהודית אפלה החותרת להשתלטות על העולם באמצעות הכסף. עכשיו שולטים מיליארדרים יהודים בשני המועמדים לנשיאות המעצמה החשובה ביותר בעולם.

משום-מה תומכים כל המיליארדרים האלה במדיניות הישראלית הנוכחית, המובילה אותנו לאסון. כך שמבחינה זו אין הבדל גדול ביניהם.

בסך הכל, הילארי קלינטון היא המועמדת הקבילה והסבירה יותר, גם אם אינה מועמדת אידיאלית.

לא כן דונלד טראמפ. אילמלא היה קיים במציאות, אי-אפר היה להמציא אותו.

אנחנו יודעים כבר שהוא גזען, שונא שחורים והיספאנים, שונא-נשים, שונא להב"טים.

נראה שאין לו השקפת-עולם סדורה או מערכת-ערכים כלשהי. איש לא צפוי.

הוא בדרן טבעי. אני מודה שמזה שבועות, כשאני לוקח בידי עיתון, הדבר הראשון שאני מחפש בו הוא התעלול האחרון של טראמפ.

יתכן שהוא איש-עסקים מצטיין. אמנם, טוענים נגדי שהוא פשט פעמיים את הרגל. אבל זאת יכולה להיות תחבולה עיסקית ממזרית. (בדיחה יהודית מספרת על שני יהודים, שחתמו על הסכם-שותפות. אחד מהם דרש להוסיף סעיף: "במקרה של פשיטת-רגל, מחלקים את הרווח שווה בשווה.")

ניהול עסק שונה מאוד מניהול מדינה. קל וחומר מדינה כזאת. עסק אינו מנהל מלחמות. לעסק אין פצצה גרעינית.

יתכן שטראפ דווקא יכול היה להיות נשיא מצוין, חדשן פרגמטי. אולי. אבל הסיכון הוא אדיר. מי שבוחר בטראמפ עלול לגרום לשואה עולמית, שתגרוף גם אותנו..

לכן, אם אתם אזרחים אמריקאיים, אנא בחרו ברע במיעוטו.

וברגע האחרון: גם אם כל הסיבות האלה לא היו קיימות, יש בשבילי נימוק אחד, העולה על כולן:

קול.

קול שאני נושא באוזניי מאז ילדותי בגרמניה. קול הרודף אותי כל חיי.

הקול של המונים היסטריים הצורחים מרוב התלהבות אחרי כל משפט של המנהיג.

לעולם לא עוד!