מה יעשה דונלד טראמפ אם יפסיד בבחירות בעוד שבוע וחצי, כפי שמנבאים כמעט כל הסקרים?

הוא כבר הודיע: הוא יכיר בתוצאות - אבל רק אם ינצח.

זה נשמע כמו בדיחה. אבל זה רחוק מאוד מלהיות בדיחה.

טראמפ הכריז כבר שהבחירות מזויפות, שהמתים מצביעים (וכל המתים תומכים בהילרי קלינטון), שוועדות-הקלפי משוחדות ושמכונות-ההצבעה מזייפות.

לא, זאת לא בדיחה. לגמרי לא.

זאת לא בדיחה, מפני שטראמפ מייצג עשרות מיליוני אמריקאים, בני השכבות הנמוכות של הציבור הלבן, שהאליטה הלבנה קוראת להםWHITE TRASH - "אשפה לבנה". בלשון יותר מנומסת קוראים להם "אנשי הצווארון הכחול". כלומר: פועלים פשוטים, בניגוד לאנשי "הצווארון הלבן", שהם אנשי המשרדים.

אם עשרות המיליונים של בעלי הצווארון הכחול יסרבו להכיר בתוצאות הבחירות, הדמוקרטיה האמריקאית תהיה בצרות. ארצות-הברית עלולה להפוך ל"רפובליקת בננות", כדוגמת אחדות משכנותיה מדרום, מגדלות הבננות, שמעולם לא הכירו דמוקרטיה יציבה.

בכל מדינות-הלאום המודרניות, שיש בהן מיעוטים לאומיים, קיימת הבעייה הזאת. המעמד התחתון של העם השליט שונא את המיעוטים. בני-המיעוטים דוחקים אותם ממקומות-העבודה הירודים. וחשוב יותר: למעמד התחתון של העם השליט אין דבר להתגאות בו זולת השתייכותו לעם השליט.

מחוסרי-העבודה הגרמנים הצביעו בעד אדולף היטלר, שהעלה אותם למעמד של "עם אדונים" ו"גזע ארי". הם העלו אותו לשלטון, וגרמניה נהרסה עד היסוד.

וינסטון צ'רצ'יל האחד והיחיד אמר, כידוע: "הדמוקרטיה היא שיטה רעה. אבל כל שאר המשטרים שנוסו רעים יותר."

בכל הנוגע לדמוקרטיה, ארצות-הברית שימשה דוגמה לעולם. כבר בשנותיה הראשונות היא משכה את שוחרי-החופש בעולם כולו. לפני כמעט מאתיים שנה כתב איש-רוח צרפתי, אלכסיס דה-טורקוויל, ספר קלאסי מלא-הערצה בשם "הדמוקרטיה באמריקה".

הדור שלי גדל כמעריץ של הדמוקרטיה האמריקאית. ראינו איך הדמוקרטיה האירופית קורסת ושוקעת בבוץ הפאשיזם. הערכנו את אמריקה הצעירה, החזקה, שהצילה את אירופה בשתי מלחמות-עולם, ובכל פעם מתוך אידיאליזם טהור. אמריקה הדמוקרטית ניצחה את הנאציזם ואת המיליטריזם היפאני, ואחר-כך את ברית-המועצות הבולשביקית.

היחס הילדותי הזה שלנו פינה את מקומו להערכה יותר מפוכחת. למדנו על השמדת האינדיאנים ועל העבדות. ראינו שמדי פעם נתקפת אמריקה במעין התקף של שיגעון, כמו רדיפת המכשפות בסאלם וכמו התופעה של ג'ו מקארתי, האיש שגילה קומוניסטים מתחת לכל מיטה. השתתפתי בוושינגטון בהפגת-חצי-המיליון נגד מלחמת-הזוועה בווייטנאם.

אבל ראינו גם את מרטין לותר קינג, ראינו את הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, ועכשיו אנחנו עומדים כנראה לחזות בנשיאה-האישה הראשונה, הילרי קלינטון. הכל תודות לפלא הזה: הדמוקרטיה האמריקאית.

והנה בא האיש הזה, דונלד טראמפ, ומנסה לקרוע את החיבורים העדינים המחזיקים את הדמוקרטיה הזאת כדמוקרטיה חיה ומתפקדת. טראמפ מסית גברים נגד נשים, לבנים נגד שחורים והיספאנים, עשירים-כקורח נגד אוכלי לחם-חסד. טראמפ זורע שנאה הדדית על כל צעד ושעל, מסית ציבור נגד ציבור.

יתכן שהעם האמריקאי ייפטר מהצרה הזאת וישלח את טראמפ חזרה למאורה שממנה הגיח, מאורת הטלוויזיה. יתכן שטראמפ ייעלם כחלום רע, כפי שנעלמו מקארתי וקודמיו.

הלוואי. אבל יש גם אפשרות הפוכה - שטראמפ יגרום לארצות-הברית נזק שכמוהו איש לא הצליח לגרום בעבר. קריסת הדמוקרטיה, שבירת האחדות הלאומית, התרסקות למאות רסיסים.

האם יש לנו בישראל תופעה שניתן להשוותה לעליית טראמפ האמריקאי? האם ישנו טראמפ ישראלי?

אכן, יש ויש. אבל טראמפ הישראלי הוא טראמפית.

קוראים לה מירי רגב.

היא דומה לטראמפ המקורי מבחינות רבות. היא קוראת תגר על "האליטות הישנות" בתל-אביב כשם שטראפ מטיף נגד האליטות בוושינגטון. היא משסה יהודים נגד ערבים, מזרחים נגד אשכנזים, חסרי-תרבות נגד בעלי-תרבות, עניים נגד כל השאר. היא קורעת ופורמת את החיבורים העדינים בין מגזרי הציבור הישראלי.

היא לא היחידה, כמובן, אך היא עולה על כל האחרים.

בתום הבחירות לכנסת ה-20, שנערכו במארס 2015, כאשר קמה הממשלה החדשה, הסתערה על המדינה חבורה של פוליטיקאים ימניים, כחבורה של זאבים רעבים. אנשים ונשים בלי חן והדר, אכולי התשוקה להתבלט בכל מחיר, דואגים לעצמם ולעצמם בלבד. הם מתחרים זה בזה בציד כותרות וביצירת פרובוקציות.

בקו הזינוק היו כולם שווים - שאפתנים, מבעיתים, חסרי-מעצורים. אבל בהדרגה גוברת מירי רגב על כולם. כל מה שהם עושים, היא עושה יותר. על כל כותרת של עמיתיה, היא משיגה חמש. על כל גינוי שלהם בתקשורת, היא משיגה עשרה.

בנימין נתניהו הוא גמד, אבל בהשוואה לכל אלה הוא ענק. כדי להישאר כזה, הוא דאג להקיף את עצמו באפסים ולתת לכל אחד מהם את התפקיד הבלתי-מתאים לו ביותר. למירי רגב, אישה גסת-רוח, וולגארית ופרימיטיבית, הוא העניק את משרד-התרבות-והספורט.

רגב, בת 51, היא אישה יפת-תואר, בת לעולים מצפון-אפריקה. היא נולדה בשם מירי סיבוני בקרית-גת - מקום שיש לי אליו קשר מיוחד. במלחמת תש"ח נפצעתי קשה במקום זה, שנקרא אז עיראק-אל-מנשיה. אחד מארבעת החיילים שהצילו את חיי נקרא סיבוני.

מהיום הראשון בתפקיד זה היא מספקת לתקשורת זרם בלתי-פוסק של סקנדלים ופרובוקציות, וכך היא מאפילה בהדרגה על עמיתיה, שאינם יכולים להתחרות במרץ ובכושר-ההמצאה שלה. היא הכריזה בגאווה שהיא רואה את תפקידה בחיסול מתנגדי הימין בחיי התרבות, ואף הוסיפה שהליכוד נבחר למען מטרה זו.

בכל העולם תומכת הממשלה במוסדות התרבות ובאנשי התרבות, מתוך אמונה שחיי התרבות הם נכס לאומי שלא יסולא בפז. מספרים על שארל דה-גול, הנשיא הלאומני של צרפת, שאנשי-המודיעין באו אליו וביקשו לאסור את הפילוסוף הדגול ז'ן-פול סארטר, שהעניק תמיכה רוחנית ומעשית ללוחמי-השיחרור האלג'יריים. דה-גול סירב ואמר: "גם סארטר הוא צרפת!"

איפה דה-גול ואיפה מירי רגב. היא איימה לשלול תמיכה ממשלתית מכל מוסד ואדם המתנגדים למדיניות הממשלה הימנית-קיצונית. היא דרשה לאסור הופעה של אמן ערבי שקרא משירי מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הנערץ של האזרחים הערבים ושל כל העולם הערבי. היא דורשת מכל מוסדות התרבות לערוך הופעות בשטחים הכבושים, אחרת יפסידו את המימון הממשלתי החיוני.

השבוע נודע שאחד המבצרים של התרבות הישראלית נפל: "הבימה", התיאטרון הלאומי, נכנע והסכים להופיע בהתנחלות קריית-ארבע, קן הפאשיזם הישראלי. אין יום שבו אין בתקשורת ידיעה על מעללים חדשים של מירי רגב. עמיתיה מתפוצצים מקנאה.

בסיס הטראמפיזם הישראלי, ובסיס הקריירה של מירי רגב, הוא עולם הרגשות של הציבור המזרחי - רגשות של שנאה וקנאה כלפי הציבור האשכנזי, שהפלה את המזרחים לרעה והתייחס אליהם כאל "ישראל השנייה".

מאז שאותם טירונים יוצאי-מרוקו הצילו את חיי במקום-הולדתה של מירי רגב, כתבתי הרבה רבבות מילים על טרגדיה זו, שהייתי עד לה מיומה הראשון. הרבה עוולות עשה היישוב הוותיק לעולים החדשים, לרוב בלי כוונה. אך על העוול העיקרי כמעט ולא מדברים.

כל ציבור זקוק לגאווה עצמית, שמקורה בהישגיו בעבר. הגאווה הזו נשללה מהציבור המזרחי, שהגיע לארץ אחרי מלחמת תש"ח. התייחסו אליו כאל אנשים חסרי-תרבות, חסרי עבר, "שוכני מערות בהרי האטלס".

היחס הזה היה חלק מהבוז לתרבות הערבית, בוז המושרש עמוק בתנועה הציונית. זאב ז'בוטינסקי, אבי-אבותיו של הליכוד, כתב מאמר של בוז תהומי לתרבות המזרחית, היהודית והאסלאמית. הוא ראה בגישתה הדתית מחסום לקידמה האנושית והלאומית. מאמר זה נשכח והושכח.

העולים מהמזרח הגיעו למדינה שהייתה חילונית קיצונית, מערבית קיצונית. המדינה הייתה גם אנטי-ערבית ואנטי-איסלאמית קיצונית. העולים החדשים הבינו חיש מהר שעליהם להיפטר מתרבותם הדתית-מסורתית, כתנאי לקבלתם לחברה הישראלית. הם למדו שעליהם להתרחק מכל דבר ערבי, מהמבטא שלהם, מהשירים שלהם, אם הם רוצים להיקלט בעם שקם בארץ.

לפני לידת הציונות - תנועה אירופית בכל רמ"ח אבריה - לא שנאו היהודים בארצות-המזרח את שכניהם המוסלמים. רחוק מזה. כאשר גורשו היהודים מספרד הקתולית, לפני כ-600 שנה, רק מיעוט קטן היגר לאירופה. הרוב העצום היגר לארצות האסלאם, והתקבל בזרועות פתוחות בכל רחבי הממלכה העות'מאנית.

לשיא הפריחה הגיעו יהודי המזרח בספרד המוסלמית, שם השתלבו בכל שדרות החברה והשלטון. גדולי אנשי-הרוח של "תור הזהב" דיברו ערבית. רבים מהם זכו בהערצת המוסלמים לא פחות מכפי שזכו להערצת היהודים. הרמב"ם, הנחשב לגדול אנשי-הרוח של היהדות המזרחית, דיבר ערבית והיה רופאו האישי של גדול המצביאים המוסלמים, צלאח-אל-דין, שניצח את הצלבנים. לפני כן, כאשר כבשו הצלבנים את ירושלים ואת הארץ כולה, הם שחטו את המוסלמים ואת היהודים ביחד. סעדיה גאון, מגדולי יהדות בבל, תרגם את התורה לערבית. אפשר להמשיך ברשימה עוד ועוד.

טבעי היה למזרחים להתגאות בעבר מפואר זה, כשם שיהודי גרמניה התגאו בהיינריך היינה ויהודי צרפת במרסל פרוסט. אולם האקלים בארץ חייב אותם לוותר על כל מורשתם, להתכחש לתרבותם, ולהעמיד פנים כאילו הם מעריצים את תרבות המערב. רק לזמרים המזרחיים הייתה עדנה, תחילה כזמרי חתונות ואחר-כך ככוכבי התקשורת. ליתר ביטחון הם קוראים ליצירותיהם "שירי הים התיכון".

אילו הייתה מירי רגב אשת-תרבות, ולא רק שרת-תרבות, היא הייתה משקיעה את כל המרץ העצום שלה בהחייאת התרבות הזאת ובהחזרת הגאווה לציבור המזרחי. אבל זה לא מעניין אותה. ויש, כמובן, גם סיבה אחרת למחדל זה.

התרבות המזרחית הזאת קשורה בכל נימי נפשה לתרבות הערבית-איסלאמית. אי-אפשר להחיות תרבות זו מבלי להצביע על הקשר ההדוק בין יהדות-המזרח והעולם הערבי במשך מאות רבות של שנים, שבהן עמלו מוסלמים ויהודים, זה לצד זה, להעשיר את התרבות האנושית, הרבה לפני שהעולם שמע על שייקספיר וגתה.

תמיד האמנתי שזהו תפקידו של דור חדש של שוחרי-שלום, שיקום בקרב הציבור המזרחי. באחרונה הגיעו צעירים מבני הציבור המזרחי לתפקידי-מפתח במחנה השלום.

אני תולה בהם הרבה תקוות.

הם יצטרכו להאבק בשרת התרבות המזרחית - שרת-תרבות שאין לה דבר עם תרבות, ואישה מזרחית שאין לה שורשים מזרחיים אמיתיים.

אני מייחל לתקומה יהודית-מזרחית בארץ מפני שהיא יכולה לקדם את השלום הישראלי-ערבי ומפני שהיא יכולה לחזק מחדש את החוטים המתרופפים בין המחנות השונים במדינה.

כאדם לא-דתי, אני מעדיף את הדתיות המזרחית, שהייתה תמיד מתונה וסובלנית, על פני הקנאות הציונית-דתית, שהייתה תמיד אשכנזית. תמיד העדפתי את הרב עובדיה יוסף על פני הרבנים קוק, האב והבן, כשם שאני מעדיף את אריה דרעי על פני נפתלי בנט.

אני מתעב את דונלד טראמפ והטראמפיזם, ואני סולד ממירי רגב וה"תרבות" שלה.