ישבנו בסלון דירתי, המשקיף על אחד הרחובות הראשיים של תל-אביב. העיר הייתה שקטה לגמרי. לא היו מכוניות. לא הייתה תנועה מכל סוג שהוא.ילדים אחדים רכבו על האופניים שלהם, דבר המותר ביום-כיפור. בדיוק כמו עכשיו.

רחל אשתי, אני ואורחנו, פרופסור הנס קרייטלר, היינו שקועים בשיחה. הפרופסור, פסיכולוג בעל-שם, גר בקרבת-מקום והגיע ברגל.

ואז הצפירה קרעה את השקט. לרגע חשבנו שזו טעות, ואז נשמעה צפירה שניה, שלישית, ועוד ועוד. ניגשנו לחלון וראינו למטה המולה. הרחוב, שהיה שקט לגמרי לפני כמה דקות, החל מתמלא במכוניות – צבאיות ואזרחיות.

לפתע חזר לחיים גם הרדיו, שהיה דומם. פרצה מלחמה.

לפני ימים אחדים שאלו אותי אם אני מוכן לדבר בטלוויזיה על חלקו של הנרי קיסינג'ר באותה מלחמה. הסכמתי, אך ברגע האחרון בוטלה התוכנית, מפני שהערוץ היה צריך להקדיש את זמנו ל"סליחות" בכותל המערבי. בימים אלה, ימי בנימין נתניהו, אלוהים קודם לכל.

אם כן, במקום לדבר בערוץ הטלוויזיה, ארשום כאן את מחשבותי על נושא זה.

הנרי קיסינגר סיקרן אותי תמיד. פעם הזמינה אותי ידידתי יעל דיין, בתו של משה דיין, להסתכל בספריית אביה, ולבחור לי ספר כמתנה. הספריה הגדולה הייתה מלאה בספרים שאיש לא קרא אותם. דיין-האב שהה , כמובן, בחו"ל. בחרתי באחד מספריו של הנרי קיסינג'ר, והתרשמתי מאוד.

כמו שמעון פרס וכמוני, קיסינג'ר נולד ב-1923. הוא מבוגר בחודשים אחדים משנינו. משפחתו עזבה את גרמניה הנאצית חמש שנים אחרי משפחתי ועברה תחילה לאנגליה, ואחר-כך לארצות-הברית. שנינו נאלצנו לעבוד בגיל צעיר, אך הוא המשיך בלימודים והפך לפרופסור, בעוד שאני המסכן לא סיימתי את בית-הספר היסודי.

התרשמתי מאוד מתבונת כתביו של קיסינג'ר. הוא השקיף על ההיסטוריה ללא רגשות, והתעכב במיוחד על הקונגרס של וינה, אחרי נפילת נפוליון. באותה התוועדות היסטורית התכנסה קבוצה של מדינאים כדי להניח את היסוד לאירופה שמרנית חדשה. קיסינג'ר הדגיש את חשיבות החלטתם להזמין גם את נציג צרפת המובסת (טליראן). הם הבינו שצרפת צריכה להיות חלק מהמערכת החדשה. הם סברו שכדי להבטיח את השלום, אסור שאף צד חשוב אחד לא יישאר מחוץ להסדר החדש.

לרוע המזל, כאשר הגיע קיסינג'ר המדינאי לשלטון, הוא התעלם לגמרי מחוכמתו של קיסינג'ר הפרופסור. הוא השאיר את הפלסטינים בחוץ, ומהתוצאות אנחנו סובלים יום-יום.

העניין שעליו היה עליי לדבר בטלוויזיה הוא נושא המסקרן את ההיסטוריונים מאז יום-כיפור ההוא, הרה-הגורל: האם ידע קיסינגר מראש על ההתקפה המצרית-סורית העומדת להתרחש? האם הוא נמנע בכוונה תחילה מלמסור את המידע לישראל, כדי לקדם את כוונותיו הנסתרות? שאלות מטרידות.

אחרי המלחמה נקרעה ישראל על-ידי שאלה אחרת: שאלת ה"מחדל". האם התעלמו ראשת-הממשלה, גולדה מאיר, ושר-הביטחון שלה, משה דיין, מכל הסימנים של ההתקפה הממשמשת ובאה? מדוע לא גייסו את המילואים? מדוע לא קרבו את הטנקים לקו המעוזים שלאורך תעלת-הסואץ?

כאשר תקפו המצרים היה קו זה מוחזק בידי קומץ של חיילים, בעלי כושר ירוד. רוב החיילים הקרביים נשלחו הבייתה לחג. המעוזים נכבשו בקלות.

ראש אמ"ן ידע כמובן על התנועה המאסיבית של הכוחות המצריים לעבר התעלה. הוא התעלם מכך מתוך מחשבה שזהו ניסיון-סרק להפחיד את ישראל.

כדי להבין זאת, יש לזכור שרק שש שנים לפני כן נחלה ישראל ניצחון מופלא על צבאות כל שכנותיה תוך שישה ימים. הצבא שלנו רחש בוז תהומי לצבא המצרי. האפשרות שהצבא המצרי יעז לבצע פעולה כל-כך מדהימה כמו חציית התעלה נראתה ממש מגוחכת.

יש להוסיף לכך את הבוז שהכל רחשו לאנוור אל-סאדאת, הנשיא המצרי שירש את השלטון רק שנים מעטות לפני כן מידי גמאל עבד-א-נאצר האגדי. בקרב "הקצינים החופשים", שחוללו ב-1952 את ההפיכה שהדיחה את המלך פארוק ללא שפיכות דמים, סאדאת נחשב לחסר כישורים. לכן הסכימו כולם למנות אותו לסגנו של נאצר.

במצריים, ארץ המלאה בבדיחות, התהלכה בדיחה גם על זה. לסאדאת היה כתם חום בולט במרכז המצח. לפי הבדיחה, בכל פעם שעלתה במועצת הקצינים החופשים בעייה חשובה לדיון, והקצינים קמו בזה אחר זה כדי להביע את דעתם, היה סאדאת האחרון שקם. נאצר היה שם את אצבעו על מצחו, דוחף אותו בעדינות ואומר: "שב, אנוור, שב!"

במהלך שש השנים בין שתי המלחמות – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור – העביר סאדאת כמה פעמים מסרים לגולדה, על כך שהוא מוכן לנהל משא-ומתן לשלום המבוסס על החזרת כל סיני למצריים. גולדה סירבה בזילזול. (למעשה העביר גם נאצר עצמו, בימים האחרונים של חייו, מסר דומה לישראל. היה לי חלק קטן בהעברת מסר זה לידיעת ממשלת-ישראל, שהתעלמה ממנו.)

בחזרה ל-1973: כמעט ברגע האחרון קיבלה ממשלת-ישראל אזהרה מידי מרגל רם-מעלה – חתנו של נאצר. המסר ציין את היום הנכון של ההתקפה הצפויה, אבל ציין שעה לא-נכונה. במקום לגלות שההתקפה תתחיל בשעה 2 בצהריים, נאמר במסר שהמלחמה תתחיל רק לפנות ערב. זה היה הבדל של שעות אחדות, הרות-גורל. בישראל פרץ לאחר מכן ויכוח סוער על השאלה אם היה האיש סוכן כפול ואם מסר בכוונה שעה מוטעית. את האיש עצמו אי-אפשר היה לשאול– הוא נהרג בנסיבות מסתוריות.

כאשר הודיעה גולדה לקיסינג'ר על הפעולה המצרית העומדת להתבצע, הוא הזהיר אותה שלא לפתוח במכה מונעת, מפני שזה היה הופך את ישראל לתוקפנית. גולדה, שהאמינה לקיסינג'ר, צייתה - בניגוד לדעת הרמטכ"ל דויד אלעזר (שהכל קראו לו דדו).

קיסינג'ר גם עיכב בשעתיים גורליות את מסירת המידע לנשיא ריצ'רד ניקסון.

אז מה היה המשחק של קיסינג'ר?

מבחינתו הייתה המטרה העיקרית של ארצות-הברית לסלק את הסובייטים מהעולם הערבי, כך שארצות-הברית תהיה המעצמה הבלעדית במרחב.

כאיש ה"ריאל-פוליטיק", הייתה זאת בעיניו המטרה החשובה היחידה. כל שאר הכלים, כולל ישראל, היו רק פיונים על לוח השחמט הענק.

הוא ראה במלחמה גדולה, אך מבוקרת, אמצעי טוב כדי להפוך את כל הגורמים בשטח תלויים לחלוטין בארצות-הברית.

כאשר ההתקפה המקורית בחזית המצרית והסורית נחלה הצלחה, פרצה בהלה בישראל. דיין גילה במשבר זה את אפסותו האמיתית, וקונן על "חורבן בית שלישי". המטכ"ל, ובראשו דדו, שמר על קור-רוח ותיכנן את ההתקפה הנגדית במקצועיות הראויה לציון.

אבל התחמושת אזלה במהירות, וגולדה פנתה בייאוש לקיסינג'ר. הוא הפעיל "גשר אווירי" לאספקת האמצעים שאיפשרו לישראל להחזיק מעמד – אבל לא יותר.

לברית-המועצות לא הייתה אפשרות להתערב. קיסינג'ר שלט במצב.

בכישרון רב (ובעזרת הנשק שסיפק קיסינג'ר) הצליח צה"ל להפוך את היוצרות ולדחוף את הצבא הסורי לעבר דמשק, מעבר לנקודת-הזינוק שממנה יצא למלחמה. בחזית הדרום חצה צה"ל את תעלת-סואץ ויכול היה לפתוח בהתקפה על קהיר.

התמונה הייתה מסובכת: גייס מצרי היה ממוקם עדיין ממזרח לתעלה. הוא היה מכותר אך מסוגל להגן על עצמו. ואילו כוחות צה"ל פעלו בעורף המצרים, ממערב לתעלה, גם הם במצב מסוכן, מפני שהמצרים יכלו לנתק אותו. בסך הכל, זה היה מצב קלאסי של "קרב בחזיתות הפוכות".

המלחמה התקרבה לסיומה. צה"ל יכול היה להגיע לשערי דמשק וקהיר, ואז היו הצבאות של סוריה ומצריים מתחננים להפסקת-אש בתנאים של ישראל.

ואז נכנס קיסינג'ר לעניין.

על פי פקודת קיסינג'ר נעצרה ההתקדמות הישראלית 101 קילומטרים מקהיר. הוקם שם אוהל ובו החל המשא-ומתן להספקת-אש קבועה.

את מצריים יצג קצין בכיר בשם עבד-אל-ע'אני גמאסי, שהתחבב במהרה על העיתונאים הישראליים. הנציג הישראלי היה אהרון יריב, לשעבר ראש אמ"ן, שר בממשלה ואלוף במילואים. יריב הוחזר במהרה לתפקידו בירושלים. במקומו התמנה אלוף אחר, ישראל טל, שכינויו היה "טליק". היינו מיודדים.

טליק היה איש-שלום. לא פעם הפצרתי בו להתפטר מהצבא ולהעמיד את עצמו בראש מחנה-השלום. הוא סירב, מפני שהשאיפה המרכזית בחייו הייתה לפתח את טנק ה"מרכבה", טנק ישראלי מקורי המעניק בטיחות מירבית לצוות שלו.

מיד אחרי שוך הקרבות נפגשתי עם טליק באופן קבוע לארוחת-צהריים במסעדת "אולימפיה", שהייתה חביבה על הקצונה הבכירה. עוברים-ושבים בוודאי תמהו על שניים אלה – אלוף הטנקים המפורסם והעיתונאי השנוא על כל המימסד – שישבו ושוחחו בידידות.

טליק סיפר לי – בינינו לבין עצמנו – על מה שקרה: באחד הימים משך אותו גמאסי הצידה וגילה לו שקיבל הוראות חדשות מסאדאת: במקום לדבר על הפסקת-אש הוטל עליו לדבר על שלום ישראלי-מצרי.

טליק התרגש מאוד וטס מיד לתל-אביב כדי למסור את הידיעה המרעישה לגולדה. אבל גולדה נשארה קרירה. היא הורתה לטליק להפסיק מיד את כל הדיבורים על שלום. כשראתה שטליק נדהם, הסבירה לו שהבטיחה לקיסינג'ר שכל דיבור על שלום צריך להתנהל תחת חסות אמריקאית.

וזה מה שקרה. נחתם הסכם הפסקת-אש וכונסה ועידת-שלום בז'נבה, לכאורה תחת הניהול המשותף של קיסינגר ועמיתו הסובייטי, אנדרייי גרומיקו.

טסתי לז'נבה כדי להיות נוכח באירוע. קיסינג'ר הגיע כדי להכתיב את תנאיו, אך אנדריי גרומיקו היה אגוז קשה. אחרי נאומים אחדים וחסרי-משמעות, התפזרה הועידה ללא תוצאות. (בשבילי זה היה דווקא מאורע חשוב, מפני שפגשתי בו עיתונאי בריטי בכיר, אדוורד מורטימר, שסידר פגישה ביני ובין נציג אש"ף בלונדון, סעיד חמאמי. כך החל המגע הראשון בין ישראלי לבין נציג אש"ף. אך זה סיפור אחר.)

מלחמת יום-הכיפורים עלתה בחיי אלפים רבים של ישראלים, מצרים וסורים. קיסינג'ר השיג את מטרתו. הסובייטים איבדו את העולם הערבי, שעבר כולו לצד האמריקאי.

עד שהופיע ולדימיר פוטין.