צעיר פלסטיני בן 17 חודר להתנחלות, נכנס לבית הקרוב ביותר ודוקר למוות ילדה בת 13 בשנתה.

שלושה גברים ישראליים חוטפים נער פלסטיני בן 13, גוררים אותו לשדה פתוח ושורפים אותו בעודו בחיים.

שלושה צעירים פלסטיניים מעיירה ליד חברון נכנסים לישראל באופן בלתי-חוקי, שותים קפה בשרונה ופותחים באש כל על הסובבים. הם הופכים לגיבורים לאומיים.

חייל ישראלי רואה מפגע פלסטיני פצוע אנוש שרוע על הארץ, מתקרב ויורה בראשו מטווח אפס. רוב הישראלים מוחאים לו כפיים.

אלה אינם מעשים "נורמליים" גם במלחמת גרילה. הם מבטאים שנאה ללא-גבול, שנאה כל-כך נוראה, שהיא מכבה כל ניצוץ של אנושיות.

זה לא היה תמיד כך. מספר ימים אחרי מלחמת ששת-הימים, שבה כבשה ישראל את ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורצועת-עזה, נסעתי לבדי בשטח הכבוש. כמעט בכל מקום קיבלו אותי בסבר פנים יפות. החנוונים שמחו למכור לי את סחורתם ולספר לי את סיפורם. הם היו סקרנים לגבי הישראלים, כפי שאנחנו היינו סקרנים לגביהם.

באותה עת לא חלמו הפלסטינים על כיבוש נצחי. הם שנאו את השלטון הירדני, ושמחו על כי גירשנו אותו. הם חשבו שנעזוב בקרוב ונניח להם סוף-סוף לשלוט בעצמם.

בישראל דיברו הכל על "כיבוש נאור". המושל הצבאי הראשון היה אדם אנושי, חיים הרצוג, מי שהיה לימים נשיא המדינה, אביו של יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת-העבודה.

תוך מספר שנים כל זה השתנה. הפלסטינים הבינו שישראל אינה מתכוונת לעזוב, אלא להיפך, הם מתכוננים לגנוב את אדמתם, ולהקים עליה התנחלויות.

(דבר די דומה קרה כעבור 15 שנה בדרום-לבנון. האוכלוסייה השיעית קיבלה את חיילי צה"ל בפרחים ובאורז, מפני שהאמינו שהישראלים יגרשו את הפלסטינים השנואים ויסתלקו. כשזה לא קרה, הם הפכו ללוחמי-גרילה נחושים, ולימים הקימו את חיזבאללה.)

עכשיו השנאה מצוייה בכל מקום. ישראלים ופלסטינים נוסעים בכבישים נפרדים, אבל זה גרוע ממשטר האפארטהייד בדרום-אפריקה בשעתו, מכיוון שללבנים שם לא היה עניין בגירוש השחורים. זה גרוע גם מרוב צורות הקולוניאליזם, מפני שהשלטונות האימפריאליים לא משכו את הקרקע מתחת לרגלי הילידים כדי להתנחל שם.

עכשיו השינאה שולטת בכיפה. שנאה אפורה כשק, כפי שכתב נתן אלתרמן. המתנחלים מתעללים בשכניהם הפלסטינים. נערים ערביים זורקים אבנים ופצצות-תבערה מאולתרות במכוניות יהודיות חולפות. לא מכבר הומטרו אבנים על מכוניתו של קצין-צבא. הוא יצא ממכוניתו, רדף אחרי נער ערבי בורח, ירה בגבו והרגו – הפרה גסה של פקודות הפתיחה באש.

כיום, כ-120 שנה אחרי תחילה המפעל הציוני, השינאה בין שני העמים היא תהומית. הסכסוך שולט בחיינו. יותר ממחצית החדשות בכלי-התקשורת שלנו נובעות מהסכסוך.

אילו מייסד התנועה הציונית, "חוזה המדינה" בנימין זאב הרצל, היה מתעורר היום לחיים, הוא היה נדהם לחלוטין. ברומאן העתידני שכתב, "אלטנוילנד" ("ארץ נושנה-חדשה") הוא תיאר בפירוט רב את חיי היומיום במדינת-היהודים העתידה לקום. תושביה הערביים מתוארים כאזרחים מאושרים ונאמנים, אסירי תודה על היתרונות הרבים שהביאו להם הציונים.

בראשית העלייה היהודית, הערבים באמת השלימו עימה. אולי האמינו שהציונים הם גירסה חדשה של המהגרים הגרמנים הדתיים שהגיעו לארץ מספר עשורים לפני כן ואכן הביאו לארץ ברכה וקידמה. לגרמנים האלה, שקראו לעצמם "טמפלרים" (אך לא היה להם שום קשר למסדר הטמפלרים שנוסד בימי מסעי-הצלב) כלל לא היו שאיפות פוליטיות. הם הקימו כפרים ושכונות לדוגמה וחיו שם בעושר ובאושר, עד שנדבקו בנאציזם. בפרוץ מלחמת-העולם השניה גירשו אותם הבריטים לאוסטרליה הרחוקה.

הכפר-לדוגמה שהקימו הטמפלרים בקירבת יפו, שרונה, היא כעת שכונת-שעשועים בתל-אביב – המקום שבו אירע הפיגוע הזוועתי האחרון.

כאשר הבינו הערבים שהעליה הציונית לא הייתה גירסה חדשה של הטמפלרים, אלא התנחלות תוקפנית וקולוניאלית, הסכסוך הפך לבלתי-נמנע. הוא הולך ורע משנה לשנה. השינאה בין שני העמים מגיעה בכל שנה לרמה גבוהה עוד יותר.

כעת נדמה כאילו שני העמים חיים בעולמות שונים. כפר ערבי בן מאות שנים וההתנחלות הישראלית החדשה, השוכנים במרחק של קילומטר אחד זה מזה, יכולים היו לחיות בשני כוכבי-לכת שונים.

מיום לידתם שומעים הילדים בשני הצדדים מפי הוריהם סיפורים שונים לחלוטין. זה נמשך בבית-הספר. כאשר הם בוגרים, אין כמעט דבר משותף בתפיסותיהם.

בעיני פלסטיני צעיר, הסיפור פשוט לגמרי. פלסטין הייתה ארץ ערבית מזה 1400 שנים, חלק מהתרבות הערבית. לחלק מהערבים, העבר שלהם משתרע 5000 שנים אחורה, מכיוון שהכובשים המוסלמים לא גירשו את האוכלוסייה הנוצרית הקיימת בארץ, וזו קיבלה במשך הזמן את האיסלאם. באותה עת הייתה דת האסלאם המתקדמת בעולם, והאוכלוסייה הנוצרית קיבלה אותה במשך הזמן.

לדעת הפלסטינים, היהודים שלטו בפלסטין בימי קדם רק במשך תקופה קצרה. טענת היהודים לשלטון על הארץ מתבססת על הבטחה שקיבלו מהאל הפרטי שלהם, ואין היא אלא תחבולה קולוניאלית. הציונים באו לארץ בראשית המאה ה-20 כבעלי-הברית של הקולוניאליזם הבריטי. לא הייתה להם שום זכות עליה.

רוב הפלסטינים מוכנים עכשיו לעשות שלום ולחיות במדינה פלסטינית בעלת ממדים מצומצמים לצד ישראל, אך ממשלת ישראל דוחה אותם. היא רוצה לשמור בידיה את "ארץ-ישראל השלמה" כדי להתנחל בה, ולהשאיר בידי הפלסטינים רק מובלעות אחדות המנותקות זו מזו.

ערבי פלסטיני המאמין שזוהי האמת המובנת מאליה יכול לחיות במרחק של כמה מאות מטרים מיהודי ישראלי, המאמין שזהו אוסף של שקרים, המצאה של אנטישמים ערבים (מושג הסותר את עצמו), שמטרתה היא להצדיק את השלכת היהודים לים.

כל ילד יהודי בישראל יודע מהגיל הרך שאלוהים נתן את הארץ ליהודים, ושיהודים שלטו בה במשך מאות רבות, עד שהם הרגיזו את אלוהים והוגלו, כעונש זמני. עכשיו חזרו היהודים לארצם, שנתפסה בינתיים על-ידי עם אחר, עם זר שבא מחצי-האי ערב. לאלה יש עכשיו החוצפה לטעון שזו ארצם.

מכיוון שזה כך, הגירסה הישראלית הרשמית אומרת שאין פיתרון לסכסוך. עלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו לנצח נצחים. השלום הוא אשלייה מסוכנת.

החזון הנאיבי של הרצל התנגש עם תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי. זה קבע – לגמרי בצדק – שאין דוגמה לכך שעם יליד ויתר מרצונו על ארצו לטובת מתנחלים זרים. על כן, אמר, עלינו להקים "קיר ברזל", כדי להגן על ההתנחלות שלנו בארץ אבותינו.

ז'בוטינסקי, שהיה סטודנט באיטליה אחרי שזו השתחררה, היה בעל השקפת-עולם ליברלית. יורשיו בימינו, בנימין נתניהו והליכוד, הם ההפך הגמור.

הם היו מוחאים כפיים אילו היה אלוקים גורם לפלסטינים להיעלם מהארץ שלנו. הם אפילו מוכנים לעזור לאלוהים במלאכה זו.

אכן, תפקיד הקדוש-ברוך-הוא בסכסוך שלנו הולך וגדל כל הזמן.

בהתחלה היה תפקידו של אלוהים בסכסוך ממש קטן. כמעט כל בני הדור הציוני הראשון – ובכללם גם הרצל וגם ז'בוטינסקי – היו אתיאיסטים גמורים. נאמר אז שהציונים אינם מאמינים באלוהים, אך מאמינים שאלוהים נתן לנו את הארץ.

יחס זה השתנה לגמרי – ובשני הצדדים.

בראשית הסכסוך, בהתחלת המאה שעברה, כל העולם הערבי נדבק בלאומיות נוסח-אירופה. האסלאם היה קיים שם תמיד, אך לא הוא היה הכוח הדוחף. גיבורים לאומיים ערביים, כמו גמאל עבד-אל-נאצר, היו לאומנים נחושים, שהבטיחו לאחד את העולם הערבי ולהפכו למעצמה עולמית.

הלאומיות הערבית הזאת נכשלה באופן מחפיר. הקומוניזם לא השתרש במרחב הערבי מעולם. האסלאם הפוליטי, שניצח את הסובייטים באפגניסטן, כובש עכשיו את לב הערבים בכל מקום.

באופן די מוזר, במקביל קרה דבר דומה בישראל. מאז מלחמת ששת-הימים ב-1967, שבה השלימה ישראל את כיבוש ארץ-הקודש, ובמיוחד את כיבוש הר-הבית והכותל המערבי, הציונות החילונית הולכת ונסוגה. מקומה נתפס על-ידי ציונות דתית אלימה.

בתרבות השמית לא השתרש מעולם העיקרון של הפרדת המדינה מהדת. זהו מושג אירופי. באיסלאם וגם ביהדות הדת והמדינה הן אחת.

בישראל נתון עכשיו השלטון בידי ממשלה שבה שולטת האידיאולוגיה הקיצונית של הימין הדתי, ואילו השמאל ה"חילוני" הולך ונעלם.

בעם הערבי קורה אותו הדבר – רק בעוצמה רבה יותר. ארגון אל-קעידה, דאעש ודומיהם מתחזקים בכל מקום. יש ארצות ערביות, כמו מצריים, שבהן מנסות רודנויות צבאיות לעצור את התהליך, אך היסודות שלהן רעועים.

אחדים מאיתנו, האתיאיסטים הישראלים, מזהירים מזה עשרות שנים מפני סכנה זו. אמרנו שמדינות לאומיות יכולות להגיע לידי פשרה ולעשות שלום, דבר שהוא כמעט בלתי-אפשרי לתנועות דתיות.

אני משוכנע שהאינטרס הקיומי של ישראל הוא לעשות שלום עם העם הפלסטיני, ועם כל הארצות הערביות, לפני שהגל המסוכן הזה יציף את כל העולם הערבי והמוסלמי.

מנהיגי העם הפלסטיני, גם בגדה המערבית וגם ברצועת-עזה, הם עדיין אנשים מתונים יחסית. זה נכון אפילו לגבי חמאס, שהיא תנועה דתית.

הייתי אומר שגם לעולם המערבי כולו יש אינטרס עליון לשלום באזורנו. התהפוכות העוברות עכשיו על הארצות הערביות אינן מבשרות טובות גם להן.

כשקראתי השבוע את הדו"ח של ה"קוורטט" (ארצות-הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) על המזרח התיכון נדהמתי מהציניות המשתקפת בו. זוהי ציניות של הרס עצמי. המסמך המגוחך הזה מקפיד לשמור על "איזון" ומטיל אשמה שווה על הכובש והנכבש, על המדכא והמדוכא, תוך התעלמות גמורה מעצם קיום הכיבוש. אכן, מלאכת-מחשבת של צביעות, הקרויה גם דיפלומטיה.

ללא סיכויים לפתיחת תהליך-שלום רציני, השנאה תצמח עוד ועוד, עד שהגל העכור יציף את כולנו.

אלא אם כן נפעל כדי לעצור אותו בעוד מועד.