"לטובים בחברה אין כל אמונה, בעוד שהרעים בחברה מלאים בלהט קנאי!"

מלים אלה נכתבו לפני כמעט מאה שנה על-ידי המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס.

האם יש תיאור מדויק יותר למה שקורה עכשיו בישראל?

ייטס כתב את השיר הזה זמן קצר אחרי ההרג וההרס של מלחמת-העולם הראשונה. הוא האמין שהעולם מתקרב לסופו וציפה לבואו של ישוע המשיח בפעם השניה.

כחלק מן התוהו ובוהו, הוא צפה באותו שיר ש"המרכז אינו יכול להחזיק מעמד". אני חושב שהוא שאל את המטאפורה הזאת משדות-הקרב של ימים עברו, כאשר הצבאות נערכו זה מול זה בקווים ארוכים, כשהכוח העיקרי רוכז במרכז, ושני האגפים מגינים עליו.

בקרב הקלאסי ניסה כל צד לחסל את אחד משני האגפים של האויב כדי לאגוף את המרכז ולתקוף אותו. כל עוד המרכז החזיק מעמד לא הוכרע הקרב.

בישראל, כמו בדמוקרטיות מודרניות אחרות, המרכז מורכב משתי מפלגות ממוסדות, מימין ומשמאל. השמאלית הייתה מפלגת-העבודה הקלאסית, המסתתרת עכשיו מאחורי השם "המחנה הציוני" (שם המוציא מראש את המיעוט הערבי, המונה כ-20% מאזרחי ישראל). בצד הימני היה הליכוד, ההתגלמות האחרונה של המפלגה הרוויזיוניסטית הישנה, שהוקמה לפני כמעט מאה שנה על-ידי זאב ז'בוטינסקי, לאומן ליברלי.

שתי מפלגות אלה היוו את המרכז הישראלי, בתוספת כמה מפלגות שקמו ונוספו מפעם לפעם.

מרכז זה שלט במדינה מאז הקמתה. אחת משתי המפלגות הייתה בשלטון, האחרת שימשה כאופוזיציה נאמנה. מדי פעם הן התחלפו בתפקידים, כראוי לדמוקרטיה הגונה.

ב"אגף" השמאלי היו המפלגות הערביות ומפלגת מרצ הקטנה, בעלת העקרונות, ובאגף הימני מספר מפלגות דתיות וכמעט-פאשיסטיות.

זאת הייתה מערכת "נורמלית", כמו בדמוקרטיות רבות אחרות.

לא עוד.

במרכז-שמאל שוררת עכשיו אווירה של יאוש ותבוסתנות. המפלגה הוותיקה נפלה בידי חבורה של גמדים פוליטיים, שהקטטות בינם לבין עצמם מבטלות את כל שאר הפעילויות והמשימות.

המנהיג הנוכחי, יצחק הרצוג, בנה של משפחה מכובדת, נושא על פי חוק בתואר "מנהיג האופוזיציה", אך אין לו מושג מהי אופוזיציה. יש הקוראים למפלגתו "ליכוד ב'". המפלגה אילמת בכל הנושאים החיוניים, כמו השלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי, צדק חברתי, זכויות-אדם, דמוקרטיה, ההפרדה בין דת ומדינה, שחיתות. מכל בחינה מעשית המפלגה גוססת, ואולי כבר מתה.

"לטובים חסרה כל אמונה," כפי שקונן ייטס. היסודות הטובים ביותר בחברה הישראלית מיואשים, מובסים, אילמים.

במרכז-ימין המצב גרוע אף יותר, והרבה יותר מסוכן. הליכוד, שהיה פעם מפלגה ימנית ליברלית ודמוקרטית, נפל קורבן לתפיסה עוינת. האגף הקיצוני שלו דחף את כל השאר החוצה, ושולט עכשיו במפלגה ללא מצרים. ברוח אותה מטאפורה, אפשר לומר שהאגף הימני חיסל את המרכז.

"הרעים מלאים בלהט קנאי". הימנים הקיצוניים עורכים עכשיו מתקפה כללית. הם מחוקקים חוקים איומים בכנסת. הם מגבים ומעודדים מעשי-זוועה של חיילים ושוטרים. הם מנסים לחתור תחת בית-המשפט העליון ותחת המטכ"ל. מנוי וגמור עימם לבנות יותר ויותר התנחלויות. הברברים המסוכנים האלה הם אכן "מלאים בלהט קנאי".

צירוף אביגדור ליברמן לממשלה משלים את התמונה המפחידה. ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק הודיע בפומבי שיש בממשלה הזאת יסודות פאשיסטיים.

מדוע זה קורה? מה הסיבה העמוקה?

התשובה הרגילה היא ש"הציבור זז ימינה". אך זה אינו מסביר דבר. מדוע הוא זז ימינה?

יש המחפשים את התשובה בשסע הדמוגרפי בקרב הציבור הישראלי-היהודי. יהודים שמוצאם מארצות האסלאם ("המזרחים") נוטים לבחור בליכוד. יהודים שמוצאם מאירופה ("האשכנזים") נוטים בדרך כלל שמאלה.

אך אין בכך הסבר לתופעה ששמה ליברמן, שמפלגתו מורכבת מעולים מברית-המועצות לשעבר, כמיליון וחצי נפש, אלה שקוראים להם "הרוסים". מדוע כה רבים מהם הם אנשי-ימין, גזענים ושונאי-ערבים?

יש עוד פלג: השמאלנים הצעירים, המסרבים לתמוך בשום מפלגה. הם מקימים כל העת עמותות חדשות למען זכויות-האדם, הצדק והשלום. הם תומכים בפלסטינים בשטחים הכבושים, נאבקים למען "טוהר הנשק".

יש הרבה עשרות, ואולי מאות עמותות כאלה. רבות מהן נתמכות על-ידי קרנות ממדינות זרות. הן עושות עבודה מצוינת. אך חבריהן בוחלים בזירה הפוליטית. הם מסרבים להצטרף למפלגה כלשהי. הם גם מסרבים להתאחד כדי להקים בעצמם כוח ממשי.

אני סבור שהתופעה הזאת עשויה להסביר את המגמה העולמית כולה. יותר ויותר בני-אדם, ובעיקר הצעירים, מפנים גב ל"פוליטיקה" - הכוונה היא לפוליטיקה מפלגתית – מתוך אמונה שלמפלגות הפוליטיות חסרים יושרה ועקרונות. הם לא רוצים שום עסק איתן.

למרבה הצער, הם לא מבינים המפלגות הפוליטיות הן המכשיר היחיד להשגת שינוי במשטר הדמוקרטי. הפעילים האלה רואים במפלגות קבוצות של אינטרסנטים צבועים, נוכלים בזויים, ואינם רוצים להיראות בחברתן.

כך אנחנו מגיעים לעובדה מפתיעה: ההתפתחויות בישראל דומות להפליא לתהליכים בארצות אחרות, למרות שלבעיות שלהן אין שום דימיון לבעיות שלנו.

לפני ימים אחדים היו בחירות לנשיאות באוסטריה. עד כה הייתה הנשיאות שם, כמו אצלנו, משרה ייצוגית שעברה באופן שיגרתי בין שתי המפלגות הגדולות. הפעם קרה משהו חסר-תקדים: שני המועמדים הסופיים באו מהאגפים הקיצוניים. הבוחרים פשוט חיסלו את כל המועמדים של הממסד המרכזי. גרוע מזה, המועמד הפאשיסטי הפסיד בסוף רק בהפרש זעיר.

אוסטריה? הארץ שבה התקבל אדולף היטלר (האוסטרי) לפני 80 שנה בהתלהבות רועשת, וששילמה על כך את המחיר המלא?

ההסבר היחיד הוא שהאוסטרים, כמו הישראלים, מואסים במפלגות המימסד. לשתי המדינות, שהן בעלות ממדים דומים, אין שום דבר משותף אחר.

בצרפת עולה לגדולה מארין לה-פן, פאשיסטית אנטי-ממסדית. האנטי-מימסדיות חוגגת גם בספרד, בהולנד ובארצות סקנדינביות.

בבריטניה, אם הדמוקרטיה, הציבור עומד להצביע במשאל-עם בעד או נגד היציאה מהאיחוד האירופי. ההישארות מזוהה עם המימסד. היציאה מהאיחוד נראית (לפחות לי) כמעשה אי-רציונלי לחלוטין. אך יש סיכוי רב שזה אכן יקרה.

אך למה לדבר על מדינות קטנות ובינוניות? מה קורה במעצמת-העל היחידה בעולם, ארצות-הברית של אמריקה?

מזה חודשים עוקב העולם כולו בנשימה עצורה אחר עלייתו המדהימה של דונלד טראמפ. הדרמה, שהתחילה כקומדיה, מפחידה יותר מיום ליום.

מה, לכל הרוחות, קרה לאומה הגדולה הזאת? איך יכולים מיליונים על גבי מיליונים לנהור אל דגלו של המועמד הזה, בעל הפה הגדול, הוולגארי והבור, שמעלתו הגדולה – ואולי גם היחידה – היא התנגדותו לממסד? איך הוא הצליח להתגבר על הנהגתה של מפלגה גדולה, שהיא חלק מההיסטוריה של ארצות-הברית?

במפלגה השניה נמצא ברני סנדרס, טיפוס הרבה יותר מושך, שגם הוא מתועב בעיני המפלגה שלו, ושמטרותיו רחוקות מדעת רוב האמריקאים.

יש רק דבר אחד המשותף לשני המועמדים האלה, טראמפ וסנדרס: הם מתעבים את מפלגותיהם, ומפלגותיהם מתעבות אותם.

אם לוקחים בחשבון שזה קורה בו-זמנית בארצות רבות, גדולות וקטנות, שאין להן שום דבר משותף – הבעיות שונות, הנושאים שונים, המצבים שונים לגמרי – זה ממש מדהים.

בעיניי זאת חידה. תופעה מסוג זה חוזרת על עצמה כל מספר עשורים: צץ רעיון חדש ומדבק חלק גדול מהאנושות. דמוקרטיה, ליברליזם, אנרכיזם, סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם, פאשיזם, שוב דמוקרטיה, ועכשיו התוהו-ובוהו הזה, הימני ברובו. אלה הן מגמות כלל-עולמיות.

אני בטוח שלאנשים רבים, כמו המרקסיסטים, למשל, יש הסבר מוכן. אני לא השתכנעתי מהם. אני נבוך.

וחזרה אלינו, הישראלים המסכנים. זה עתה פרסמתי ב"הארץ" תוכנית מעשית לעצירת הצונאמי העכור, ולהדיפתו. אהיה מאושר אם תתממש.

אני עדיין מחוייב לאופטימיות.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2953981