כאשר קרא דויד בן-גוריון את מגילת העצמאות ב-14 במאי 1948, הייתי בקיבוץ חולדה.

הפלוגה שלי קיבלה פקודה לתקוף בלילה את הכפר אל-קובאב, מזרחית לרמלה. ציפינו לקרב קשה. הייתי עסוק בסידור הציוד ובניקוי הרובה הצ'כי שלי, כאשר מישהו בא בריצה והודיע שברדיו של חדר-האוכל נשמע נאום של בן-גוריון.

לא הייתי ממש מעוניין. כולנו היינו משוכנעים שאין שום חשיבות לבירבורים של הפוליטיקאים בתל-אביב, ושעתידנו יוכרע בשדה-הקרב. הצבאות הסדירים של המדינות הערביות השכנות עמדו להיכנס למלחמה, יהיו קרבות קשים, והתוצאות יקבעו את גורלנו. פשוטו כמשמעו.

ואולם, היה פרט אחד שעורר את סקרנותנו. מה יהיה שם המדינה החדשה? באוויר ריחפו מספר אפשרויות. רצינו לדעת.

לכן הלכתי לחדר-האוכל של הקיבוץ – שאסור היה לנו, החיילים, להיכנס אליו בימים רגילים – ואכן, שמעתי את קולו הגבוה של בן-גוריון, שקרא את המיסמך. כאשר הגיע לקטע "...אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל" – יצאתי.

אני זוכר שמחוץ לאולם נתקלתי באיסר ברסקי, אחיה של ידידתי שרה, שאמור היה להתקיף בלילה כפר אחר. החלפנו כמה מילים. לא ראיתי אותו שוב. הוא נהרג בקרב על גבעה 69.

כל זה עבר במוחי כאשר התבקשתי להשתתף ביום הרביעי האחרון בטכס באותו האולם שבו קרא בן-גוריון את המגילה המקורית. הייתי אחד האנשים שנבחרו לקרוא את המגילה ביום-השנה ה-68.

לקראת הזדמנות זו קראתי לראשונה בעיון את הנוסח המלא של המסמך. הוא ממש לא הרשים אותי.

הטכסט המקורי חובר על-ידי מספר פקידים, ואחר-כך שוכתב על-ידי משה שרת (שהפך באותו יום לשר-החוץ של המדינה החדשה). הוא הקפיד על דיוק השפה, ועל כן המסמך כתוב בעברית טובה. בן-גורון לקח את המסמך ושיכתב את כולו. לכן בולט בנוסח הסופי הסגנון המיוחד שלו. (הייתה לו גם החוצפה לשים את שמו בראש החותמים, שהופיעו אחריו לפי סדר האל"ף-בי"ת.

ברור שכותבי המגילה קראו את מגילת-העצמאות האמריקאית לפני שניסחו את המסמך שלנו. הם העתיקו את המבנה הכללי. הוא לא כתוב בלשון המרוממת-לב של מסמך היסטורי, אלא כמסמך שהייתה לו משימה מיידית : לשכנע את אומות העולם להכיר במדינה.

ההקדמה היא מיחזור של סיסמאות ציוניות. היא מתיימרת לפרט את העובדות ההיסטוריות, שהן מפוקפקות ביותר.

למשל, המסמך פותח במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית."

ובכן, לא בדיוק. הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לאברהם את הארץ כאשר שהה בארם-נהריים. עשר הדיברות ניתנו לעם ישראל בהר-סיני, מחוץ לגבולות הארץ. ספר התלמוד החשוב נכתב בבבל. נכון, התנ"ך חובר בארץ, אך רוב הכתבים הדתיים של היהדות חוברו ב"גלות".

"(היהודים) חתרו בכל דור להאחז במולדתם העתיקה..." שטויות. ממש לא. לדוגמה, כאשר גורשו היהודים מספרד הנוצרית בשנת 1492, רובם המכריע השתקע בעולם המוסלמי, אך רק קומץ זעיר הגיע לארץ-ישראל.

התנועה הציונית, שביקשה להקים אומה יהודית בארץ-ישראל, נוסדה רק בסוף המאה ה-19, כאשר האנטישמיות גברה בכל רחבי היבשת האירופית, והמייסדים צפו מראש את האסון המתקרב.

המגילה שמה, כמובן, את הדגש על ההיסטוריה הקרובה. "ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל..."

זה סילוף מובהק. האו"ם קרא להקמת ש ת י מדינות: אחת ערבית ואחת יהודית (ואזור נפרד בירושלים). השמטת המדינה הערבית משנה את כל האופי של המסמך.

זה נעשה, כמובן, בכוונה. בן-גוריון כבר ניהל מגעים חשאיים עם עבדאללה, מלך עבר-הירדן, שהשתוקק לספח את הגדה המערבית לממלכתו. בן-גוריון הסכים.

אחת המטרת העיקריות של בן-גוריון הייתה לחסל כל זכר לקיומו של עם ערבי פלסטיני נפרד. עוד לפני שהחייל הירדני הראשון נכנס לארץ, כביכול כדי להציל את הערבים מפני המדינה היהודית, בן-גוריון כבר העניק הסכמה אילמת לסיפוח הגדה המערבית לממלכת עבדאללה.

כאן המקום להתמודד עם שתי המילים "מדינה יהודית".

לפני קום ישראל, כאשר דיברנו על המדינה העתידית שלנו, השתמשנו כולנו במלים "מדינה עברית". פעמים אין-ספור צעקנו בהפגנות "עליה חופשית – מדינה עברית!" כך נכתב בעיתונים, כך נאמר בנאומים: "מדינה עברית".

זאת לא הייתה החלטה אידיאולוגית. נכון, הייתה קבוצה זעירה של אמנים וסופרים, שהדביקו לה את התואר "כנענים", ושהכריזה על לידת אומה "עברית" חדשה. הם לא רצו שום קשר עם היהודים בפזורה. קמו גם מספר קבוצות אחרות (וביניהן קבוצה שהקמתי אני) שביטאו רעיונות דומים, מבלי להגיע למסקנה אבסורדית כזאת.

אך גם בדיבור ברחוב הבחינו האנשים בבירור בין "עברי" (דברים השייכים לארץ, כגון שפה עברית, חקלאות עברית, הגנה עברית) לבין "יהודי" (כמו דת יהודית, מסורת יהודית, גלות יהודית, וכדומה.)

אם כן, מדוע כתוב במגילה "מדינה יהודית"? פשוט: בעיני הממשל הבריטי התחלקה אוכלוסיית הארץ בין יהודים ובין ערבים. תוכנית-החלוקה של האו"ם דיברה על מדינה יהודית ומדינה ערבית. מגילת העצמאות הקפידה מאוד להדגיש שאנחנו ממלאים את החלטת האו"ם. מכאן: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל."

(אגב, כדאי לשים לב: "מדינה יהודית" ולא "המדינה היהודית".)

המון פעמים צוטטו המילים הפשוטות האלה כדי להצדיק את הטענה שב"מדינה יהודית" זו יש ליהודים מעמד וזכויות מיוחדים. כיום זה מקובל כדבר מובן מאליו.

ואולם, מתעלמים מהעובדה שבאחד הסעיפים מתבקשות "המדינות השכנות" (לא "הערביות", חלילה) לשתף פעולה עם "העם העברי הריבוני". (התרגומים הרשמיים מסלפים מלים אלה, ומדברים על "העם היהודי הריבוני".) גם המשפט המכריע אומר: "אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי..."

יש להודות לבן-גוריון על כך שאלוהים נעדר מהמגילה בכלל. אחרי מאבק קשה עם הסיעה הדתית-לאומית, מוזכר "צור ישראל" – כינוי מטושטש, המאפשר פירושים שונים.

אחד הנעלמים הבולטים מהמגילה הוא איזכור הגבולות של המדינה החדשה.

החלטת האו"ם קבעה גבולות ברורים לשתי המדינות. במהלך המלחמה כבשנו שטחים נרחבים נוספים, ובסוף נוצר "הקו הירוק".

מגילת העצמאות אינה מזכירה שום גבול. עד היום נותרה ישראל כמדינה ללא גבולות, היחידה בעולם.

בכך, כמו כמעט בכל העניינים האחרים, בן-גוריון הניח את היסודות שעליהם מתנהלת המדינה עד עצם היום הזה.