האיש נתפס על-ידי השכנות האמיצות שלי ונעצר. הסתבר שהמניע שלו לא היה פוליטי. הוא התרגז עלי מפני ששתלתי מכשיר-האזנה בראשו.

בבית-החולים קיבלתי טלפון מנציג אש"ף בלונדון. הוא מסר לי איחולי-החלמה מטעם יאסר ערפאת.

דקות אחדות לאחר מכן היה לי אורח: האלוף רחבעם זאבי, שהיה ידוע בשם גנדי. איש הימין הקיצוני בא לבקר אותי. עובדי בית-החולים היו המומים.

"איזה אקדח יש לך?" הוא שאל. אמרתי לו שיש בידי אקדח מסוג "ובלי", אקדח-השרות הבריטי.

"רע מאוד!" הוא פסק. "הפטיש בולט מדי. איפה אתה נושא אותו?" אמרתי שאני נושא אותו בחגורה.

"עוד יותר רע," העיר. "לפני שאתה מצליח למשוך אותו, אתה מת."

הוא הראה לי את האקדח שלו. זה היה כלי מיוחד לשומרי-ראש – "קולט" בעל פטיש שקוע בגוף האקדח, כך שניתן לשאת אותו כשהוא דרוך, מבלי להסתכן ביריה מקרית. "אתה צריך לשאת אותו כל הזמן ביד ממש," פסק בתוקף.

וכך עשיתי. במשך 15 השנים הבאות היה לי האקדח ממש ביד בכל עת, חוץ מאשר בבית ובמשרד. פיתחתי שיטה מיוחדת להסתרתו בשעה שהאצבע שלי הייתה על ההדק. איש לא חשד מעולם.

אחרי 15 שנה, כאשר נסגר "העולם הזה", הלכתי לתחנת-משטרה ומסרתי את שני האקדחים במתנה.

בשבוע שעבר נזכרתי בסיפור זה בעקבות תוכנית "עובדה" בטלוויזיה, שגילתה כי גנדי היה רוצח שבויים, אנס סידרתי, חברם של אנשי העולם התחתון, ועוד.

זה מביך מאוד, מפני שלפני שנים אחדות חוקקה הכנסת חוק מיוחד להנצחת "מורשתו" של רחבעם זאבי.

למה, למען השם? ובכן, גנדי היה איש הימין הקיצוני. כאשר יהודי רצח את יצחק רבין, איש השמאל המתון, נחקק חוק להנצחת מורשתו. אנשי הימין רצו שגם להם יהיה קדוש רצוח, מונצח מורשת. הם בחרו בגנדי, שנרצח לפני 15 שנים על-ידי ערבים.

גילויי "עובדה" יוצרים עכשיו כאב-ראש. מה לעשות? להמשיך ולהנציח רוצח שבויים, שהיה גם אנס סידרתי? לבטל את החוק? אף אחד לא יודע.

תוכנית "עובדה" לא חידשה לי כמעט דבר. היחסים בין גנדי לביני התנהלו תמיד ברמות שונות. מבחינה פוליטית, היינו קטבים מנוגדים. מבחינה אישית, השתייכנו לאותה הקבוצה, קבוצת לוחמי תש"ח.

היחסים בינינו התחילו ב-1953, כאשר קבוצה של צעירים התנפלו עלי אחרי חצות ברחוב שלפני מערכת "העולם הזה". הספקתי להיכנס לג'יפ המכוסה שלי, כאשר הם תקפו אותי בידיות של טוריות. התוקפים לא הצליחו לגרור אותי מהג'יפ, אבל שברו את אצבעות שתי ידיי.

(דווקא הייתה לזה תוצאה חיובית. מכיוון שלא הייתי מסוגל להשתמש בשתי ידיי, צעירה מיוחדת, שהיכרתי רק באופן שטחי, התנדבה להיכנס לגור איתי למשך שבוע-שבועיים כדי לעזור לי. שמה היה רחל, והיא נשארה איתי עד יום מותה, כעבור 58 שנים.)

השאלה הייתה: מי שלח את התוקפים? הניחוש הראשון שלי היה שזה אריאל שרון, שביצע ימים אחדים לפני כן את הטבח הנורא בכפר הערבי קיביה. "העולם הזה" גינה את הפעולה.

ניחוש אחר שלי שזה היה השין-בית, שמפקדו, איסר הראל ("איסר הקטן"), רחש לי שינאה פתולוגית.

אבל אז קיבלתי מסר סודי מגנדי. הוא מסר לי שמשה דיין הוא האחראי להתנפלות. הוא יעץ לי להיזהר. גנדי היה גיסו של אורי סלע, שהיה אז איש מרכזי במערכת שלי. דיין היה כבר אז אוייבי בנפש.

רחבעם זאבי היה איש בן-זמנו. גם כינויו היה טיפוסי. באחד החגים בבית-הספר התיכון הוא התעטף בסדין, וכך היה דומה לגנדי, המנהיג ההודי הנערץ. הכינוי נדבק. זאבי, איש אלים בהא הידיעה, היה, כמובן, ההיפך המוחלט של גנדי ההודי.

בגיל צעיר הצטרף זאבי לפלמ"ח. במלחמת תש"ח היה לוחם. הוא נודע בשל אומץ-הלב הפיזי שלו, אך זה היה הכל. אחרי המלחמה, ב-1951, כאשר היה מג"ד, גנדי השתתף בקרב תל-מוטילה נגד הסורים, קרב שהיה אסון. מאז לא פיקד על לוחמים, אך עלה בהתמדה בסולם הפיקוד. נדמה לי שזה היה בגלל הכישרון הארגוני המעולה שלו.

זאבי נחשב לקצין בלתי-ממושמע, שקשה היה לסמוך עליו. פעם תפסו אותו על הגבול כאשר ניסה לחדור לירדן, כדי לחטוף שם קצינים ולהחליף אותם בחייל ישראלי שנשבה שם.

גנדי היה חבר במטכ"ל המצטיין של יצחק רבין, שנחל את הניצחון המדהים במלחמת ששת-הימים. הוא לא פקד על גייסות. אך אחרי המלחמה התמנה לאלוף פיקוד המרכז והשתתף במסעי-הציד.

ציד-אדם הפך אז כמעט לספורט. ערבים מהגדה המערבית, שברחו מבתיהם וחצו את הירדן בזמן המלחמה, ניסו לחזור הביתה בחסות החשיכה. רבים נתפסו על-ידי המארבים של צה"ל. אלוף-הפיקוד לא היה אמור להיות שם, אבל גנדי כל-כך נהנה מזה שאי-אפשר היה למנוע ממנו להשתתף. הוא גם הזמין את ידידיו האזרחיים, שחקנים, פזמונאים ואנשי-בוהימה למיניהם, להצטרף אליו למרדפים במסוק האישי שלו. הערבים שנתפסו נהרגו במקום.

כאשר חיילים מזועזעים דיווחו לי על המתרחש, כתבתי לרבין, שהיה עדיין הרמטכ"ל. היו בינינו חילופים של מכתבים סודיים, ורבין הבטיח להתערב.

הייתי אז חבר-כנסת. כאשר הגיע אלי מידע ממשי על רצח של שבוי בידי גנדי, הגשתי הצעה-לסדר-היום. כנהוג בכנסת לגבי פרשות סודיות, ההצעה לא נידונה במליאה אלא הועברה ישר לדיון סודי בוועדה. במהלך הדיון קיבלתי מסר מחיים בר-לב, הרמטכ"ל החדש, שנחשב לאדם ישר והגון. הוא הודיע לי שלא גנדי היה הרוצח במקרה זה, אלא קצין בכיר אחד, שכבר נהרג.

תודות לכישרונו המיוחד לפרסום עצמי הפך גנדי ל"סלב". באותה "תקופת השוטים", כפי שקראתי לזמן שבין מלחמת ששת-הימים, שהסתיימה בניצחון מזהיר, לבין מלחמת יום-הכיפורים, שהחלה באסון, הציבור התייחס לאלופי צה"ל כאל אלים. התעלולים של גנדי היו מפורסמים. למשל, הוא החזיק במפקדתו לביאה חיה, כדי להרשים את אורחיו.

בימים ההם נודע על היחסים שלו עם החיילות ששירתו במפקדתו, וזה לא עורר תשומת-לב מיוחדת. נשים אלה מילאו תפקיד מרכזי בתוכנית "עובדה". הנשים העידו בתוכנית שגנדי הטריד מינית עשרות חיילות, אם לא יותר, רובן צעירות ששירתו תחת פקודתו. אחדות נאנסו באופן אכזרי.

היחס לאונס השתנה בישראל במרוצת השנים. באמצע המאה הקודמת התייחסו גברים רבים לאונס כאל בדיחה. "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" אמר שיר פופולרי. ההשקפה הכללית בקרב הגברים הייתה שהן "רוצות את זה" אבל מעמידות פנים כאילו הן מתנגדות, למען הרושם.

בדרך כלל היה מקובל בצה"ל שקצינים זכאים לקיים יחסים עם החיילות הצעירות. זאת הייתה אחת הפריבילגיות של הדרגה. בימי-הביניים, האצילים נהנו מ"זכות הלילה הראשון", ויכלו לקיים יחסי-מין עם פשוטות-העם בליל כלולותיהן. (יש המפקפקים באמיתות סיפור זה.)

קצינים רבים האמינו שיש להם זכות כזאת. מפקד חיל-האוויר, עזר וייצמן, טבע את הסיסמה: "הטובים לטייס, הטובות לטייסים".

כשהייתי בצבא, שמתי לב למספר הרב של חיילות שהסתובבו שם בלי תפקיד מועיל כלשהו, חוץ מהכנת קפה לקצינים. כאשר הפכתי לעורך "העולם הזה", הקדשתי את אחד ממאמריי הראשונים לדרישה לבטל את גיוס-החובה של הנשים. תנו להם משכורת מתאימה ומדים יפים, כתבתי, ומספר מספיק של בחורות תתנדבנה לתפקידים שהיו באמת חשובים.

כאשר שלחתי את המאמר הזה לצנזורה הצבאית, טילפן לי דובר צה"ל בשם הרמטכ"ל, ייגאל ידין. הוא איים עלי שאם אפרסם מאמר זה, צה"ל ינתק את כל הקשרים עם "העולם הזה". מובן שפרסמתי, ובמשך 40 השנים הבאות צה"ל לא רכש ולו גליון אחד של "העולם הזה". (אבל "העולם הזה" נשאר העיתון הכי פופולרי בצבא.)

האווירה הכללית אז בצה"ל מסבירה מדוע יכול היה גנדי לעולל את הדברים שנחשפו בתוכנית "עובדה", מהם מעשים מבחילים ממש. בזמן אמת הנשים חששו או התביישו לדווח עליהם.

לגנדי לא היה כל סיכוי להגיע למשרת הרמטכ"ל, ולכן פרש מהצבא. הוא הקדיש את עצמו לאהבה הגדולה השנייה שלו: אהבת הארץ.

בדרך כלל, "אהבת הארץ" היא מליצה ריקה. בשימוש הציוני, זהו מונח לאומני מופשט. אבל אצל גנדי זה היה דבר מוחשי לגמרי, אהבת הארץ הממשית, אהבת כל פינה מפינותיה, בהיסטוריה ובהווה.

בנקודה זו נפגשו השקפותינו. אני מאמין שהאהבה המשותפת לארץ, פלסטין או ארץ-ישראל, יכולה ליצור קשר חזק בין ישראלים ופלסטינים. לשם כך צריכים שני הצדדים ללמוד מגיל צעיר לראות את ההיסטוריה של הארץ בשלמותה, ברצף של כל התקופות – כנענים, פלשתים, בני-ישראל, שומרונים, יהודים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, עות'מאנים, פלסטינים, ציונים, בריטים, ישראלים, וכל מי שהיו באמצע.

היה לי שותף בגישה זו: גנדי. הוא התמנה למנהל מוסד קטן, "מוזיאון הארץ", ובכישרון הארגוני המעולה שלו הפך אותו למוסד חשוב. תוך כדי כך שינה את שמו ל"מוזיאון ארץ-ישראל". הוא מוקדש לכל שלבי ההיסטוריה של הארץ.

גנדי גם כתב מספר ספרים מצויינים על חלקים שונים של הארץ. עם הופעת כל ספר חדש שלח לי עותק עם הקדשה חמה.

צד שונה לגמרי של אופיו המורכב היה החיבור והזיקה שלו אל העולם התחתון.

בשנות ה-70 החלו המשטרה והתקשורת לדבר על "פשע מאורגן" בארץ. היה מדובר בעיקר בסוחרי סמים קשים. אחדים מראשי הפשע היו חביבי הבוהמה. גנדי התיידד איתם.

באחד הימים נרצחו שניים מאנשי העולם התחתון בידי יריביהם. המשטרה, שהאזינה בקביעות לשיחותיהם בטלפון, גילתה שאחד מן החשודים ברצח טילפן באותו ערב לגנדי וביקש ממנו לבוא אליו מיד. גנדי נענה לו.

החל ויכוח סוער על תפקידו של גנדי בפרשה. "העולם הזה" עמד לפרסם על כך כתבה, כאשר קיבלתי שיחה בהולה מגנדי. הוא ביקש להיפגש איתי מייד. הזמנתי אותו לדירתי.

"האמת היא שבאותו ערב קבעתי עם בחורה ורציתי לשכב איתה," גילה לי. "השתמשתי בידידיי כבאליבי. אבל אם תפרסם את זה, אשתי תתגרש ממני."

לא האמנתי אפילו לא למילה.

לבסוף פנה גנדי לפוליטיקה. סיסמתו הייתה "טרנספר ברצון". משמע: באחד הימים יעזבו מיליוני הערבים את שטחיים הכבושים, ואולי גם את ישראל עצמה. הם יהגרו לחו"ל תמורת פיצויים הוגנים. מכיוון שאיש אינו מאמין ברצינות שזה יקרה, היה ברור לכול שהכוונה היא לגירוש בכוח.

לפני כן הציע מאיר כהנא משהו דומה, ובית-המשפט העליון מנע את כניסתו מחדש לכנסת. אבל כהנא היה עולה חדש מאמריקה, אדם זר, שעורר תיעוב כללי. גנדי, לעומת זאת, היה ישראל אותנטי. רעיונותיו הפשיסטיים התקבלו בסלחנות.

גנדי כיהן בכנסת במשך 12 שנים ואף היה שר-התיירות. באותה עת בחר לגור במלון במזרח ירושלים. כגבר-גבר, ובניגוד לשאר חברי-הממשלה, הוא ויתר על שומרי-ראש. באחד הימים רצחו אותו העובדים הערבים במלון.

גנדי היה נער נצחי, גירסה ישראלית של אדם שלא התבגר. מכיוון שהרכיב משקפיים, הוא ונראה יותר כסטודנט מאשר כחייל.

פעם דיברתי עליו עם יצחק רבין, מפקדו לשעבר. רבין התייחס אליו בזלזול, אך קיבל אותו כ"אחד משלנו".

החוק הפך את גנדי לגיבור לאומי וקבע יום מיוחד לזכרו, שבו התלמידים בכל הארץ אמורים ללמוד את "מורשתו".

מהרע הראשון זה היה רעיון מצחיק. עכשיו זה ממש לא.