לא קל להיות ערבי בישראל.

לא קל להיות אישה בחברה הערבית.

לא קל להיות ערבי בפוליטיקה הישראלית.

ואפילו עוד פחות קל להיות אישה ערביה בכנסת.

חנין זועבי היא כל אלה ביחד. אולי זוהי הסיבה לחיוך הנצחי שלה – חיוכו של אישה שהצליחה, למרות הכול.

החיוך הזה יכול להיות מרגיז. מרגיז ופרובוקטיבי.

בימים האלה נחלה זועבי הישג ששום אישה ערביה בישראל עד כה לא יכלה אף לחלום עליו: כל הארץ מדברת עליה. לא במשך שעה, לא במשך יום, אלא במשך שבועות.

רוב היהודים שונאים אותה בלב ובנפש. החיוך של זועבי שופע תחושת-ניצחון.

חנין זועבי שייכת לחמולה גדולה, השולטת במספר כפרים ליד נצרת. שניים מבני משפחת זועבי היו חברי-כנסת בשנים הראשונות של המדינה – אחד היה משרת של מפא"י הציונית והשני היה חבר מפ"ם הציונית, וטבע את המשפט האלמותי: "המדינה שלי לוחמת בעם שלי!"

חנין זועבי היא חברת בל"ד ("מולדת" וגם ראשי-התיבות של "ברית לאומית דמוקרטית"), מפלגה ערבית לאומנית שהוקמה על-ידי עזמי בישארה, אינטלקטואל ערבי-ישראלי שהעריץ את גמאל עבד-אל-נאצר ואת חזונו הכול-ערבי. כאשר השב"כ רצה לעצור אותו מסיבה זו או אחרת, עזמי ברח לחו"ל והסביר שהוא סובל ממחלת-כליות קשה, והישיבה בבית-הסוהר עלולה להרוג אותו.

הוא השאיר מאחוריו סיעה בת שלושה מושבים בכנסת, אחת משלוש סיעות ערביות קטנות, בעלות גודל דומה. כולן הרגיזו את חבריהן היהודים, אך המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. היהודים חוקקו חוק ששלל את החברות בכנסת מכל סיעה שלא תגיע לארבעה מושבים. (ארבעה ולא חמישה, שמא תיפגע הרשימה החרדית.)

ההיגיון היה פשוט: שלוש הסיעות הערביות הקטנות שנאו זו את זו שנאת-מוות. אחת הייתה קומוניסטית (שכללה גם חבר יהודי), אחת אסלאמית ואחת לאומית-חילונית (בל"ד).

אבל ראה זה פלא, מול איום של חידלון מסוגלים אפילו ערבים להתאחד. שלוש הסיעות התאחדו ויצרו את "הרשימה המשותפת" ("משותפת" ולא "מאוחדת") וזכו ביחד ב-13 מנדטים – שלושה יותר מכפי שהיו קודם לכן לכול שלוש הסיעות ביחד. רשימה זו היא עכשיו השלישית בגודלה בכנסת, מיד אחרי הליכוד והעבודה ("המחנה הציוני"). ממש "בור כרה ויחפרהו".

זה הרקע של השערורייה האחרונה.

בחודשים האחרונים משתוללת בארץ מעין מיני-אינתיפאדה. בשתי האינתיפאדות הקודמות, ה"מחבלים" פעלו בקבוצות והשתייכו לאחד הארגונים הגדולים, וקל היה לשב"כ הסתנן לתוכן. עכשיו פועלים אנשים יחידים, לבד, או יחד עם בן-דוד שניתן לסמוך עליו, וללא כל סימן מקדים. לכוחות הביטחון (הצבא, המשטרה, השב"כ) אין כל ידיעה מראש, ולכן אינם יכולים למנוע את הפיגועים.

יתר על כן, רבים מה"מחבלים" הם הפעם ילדים וילדות, המחליטים באופן ספונטני לעשות מעשה. הם לוקחים סכין מהמטבח של אמא, רצים החוצה ותוקפים את הישראלי הראשון שהם נתקלים בו. יש בהם בני 13 ו-14. אחדות מן הבנות מניפות מספריים. כולם יודעים שקרוב לוודאי שהם ייהרגו במקום על-ידי חיילים או עוברי-אורח חמושים.

הקורבנות המועדפים הם חיילים ומתנחלים, אך כשאין כאלה בסביבה, הדוקרים מתנפלים על כל ישראלי, גבר או אישה.

שרותי-הביטחון האדירים שלנו מודים שאין להם תרופה נגד סוג זה של "אינפנטיפאדה" (כפי שקורא לה ידידי, ראובן וימר.) במצוקתם עושים שרותי-הביטחון מה שהם תמיד עושים במצבים כאלה: הם משתמשים בשיטות שכבר נכשלו בעבר פעמים רבות.

חוץ מהוצאות-להורג במקום (מוצדקות ולא-מוצדקות) כוללות שיטות אלה הרס בית המשפחה, מאסר ההורים ובני-המשפחה.

למען האמת, אני מתעב אמצעים אלה. הם מזכירים לי מילה נאצית, ששמעתי בילדותי: SIPPENHAFT, אחריות משפחתית. זה מעשה ברברי וגם חסר-תועלת. ילד המבקש להקריב את חייו למען עמו אינו נרתע מאמצעים אלה. מעולם לא הובאה ראיה כלשהי המוכיחה את ההפך. ההיגיון אומר שמעשים ברבריים כאלה מגדילים את השנאה ויוצרים מוטיבציה לפיגועים רבים יותר.

לטעמי, האמצעי הכי זוועתי והכי מטופש הוא הסירוב להחזיר את גופות המפגעים. אני ממש מתבייש להזכיר זאת.

כמעט אחרי כל פיגוע נלקחת גופת ה"מחבל" – מבוגר או ילד – על-ידי כוחות-הביטחון. על פי הדין המוסלמי, יש לקבור אדם ביום מותו או לכל המאוחר למחרת היום. אי-מסירת הגופות היא מעשה של אכזריות קיצונית. שרותי-הביטחון מאמינים שזה אמצעי של הרתעה. בעיני מוסלמים, זהו שיא אל חילול-הקודש.

זה הרקע לשערורייה האחרונה. שלושת חברי-הכנסת של בל"ד ערכו ביקור אצל המשפחות של שלושת ה"מחבלים" שביצעו פיגוע חמור, ושגופותיהם לא הוחזרו. על פי גרסת הח"כים, הם באו לדון בצעדים הדרושים כדי להשיג את החזרת הגופות. שרותי-הביטחון טוענים שהם באו לבטא את השתתפותם בצער המשפחות, ושהם גם עמדו דום לזכר ה"מחבלים".

הכנסת, מקיר יהודי אל קיר יהודי, נרעשה. איך הם מעזים? להעלות על נס את ה"מחבלים"? להשתתף בצער המשפחות?

חוץ מחנין זועבי כוללת סיעת בל"ד את באסל גטאס וג'מאל זחלקה. מעולם לא פגשתי את גטאס. הוא בן 60, ערבי נוצרי, מהנדס בעל תואר דוקטור ואיש-עסקים. במשך זמן רב היה גטאס חבר המפלגה הקומוניסטית, אך גורש כאשר דרש את הזכות למתוח ביקורת על ברית-המועצות. (הוא בן-דודו של עזמי בישארה). הופעותיו בטלוויזיה מעוררות אהדה.

אני מגדיר את עצמי כידיד אישי של ג'מאל זחלקה. פעם השתתפנו יחד בוועידה בינלאומית באיטליה. בהפסקות טיילנו בסביבה, יחד עם נשותינו. אני ממש מחבב אותו.

שלושת חברי בל"ד הושעו מישיבות הכנסת למשך מספר חודשים, מלבד זכותם להשתתף בהצבעות (זכות שאינה ניתנת לשלילה). עכשיו הוגשה הצעת-חוק, המאפשרת ל-90 חברי-כנסת לגרש מהכנסת חברים שאינם מוצאים חן בעיניהם.

פירוש הדבר הוא שאם בית-המשפט העליון לא יכריז שהצעת-החוק היא בלתי-חוקתית, הכנסת תהיה בקרוב ערבער-ריין, טהורה מערבים. כנסת יהודית טהורה במדינה יהודית טהורה.

זה יהיה אסון למדינת-ישראל.

כל ישראלי חמישי הוא ערבי. המיעוט הערבי בישראל הוא אחד המיעוטים הלאומיים הגדולים ביותר בעולם, ביחס לגודל האוכלוסייה. סילוק מיעוט כזה אל מחוץ למערכת הפוליטית יחליש את מיבנה המדינה.

כאשר הוקמה המדינה, אנחנו האמנו שאחרי דור או שניים ייעלם המרחק בין שתי הקהילות, כולו או בחלקו הגדול. קרה ההפך.

בימים הראשונים אכן היה שיתוף-פעולה פוליטי בין יהודים וערבים במחנה-שלום משותף. הימים ההם חלפו מזמן. עכשיו הפער הולך ומתרחב.

אמנם, יש גם נטייה הפוכה. ערבים רבים משולבים כיום במקצועות חשובים, כמו ברפואה. בפעם האחרונה שאושפזתי בבית-חולים לא יכולתי לנחש אם ראש-המחלקה הוא יהודי או ערבי. נאלצתי לשאול את האח (הערבי) שטיפל בי, והוא אישר שהרופא אכן ערבי.

גם במקצועות אחדים הערבים משולבים, פחות או יותר. אך הנטייה הכללית היא הפוכה. במקומות שבהם היו פעם יחסים ידידותיים בין שכונות או בין ארגונים פוליטיים, היחסים התרופפו או נעלמו בכלל.

היו זמנים שבהם ביקרנו, ידידיי ואני, בעיירות ובכפרים ערבים כמעט בכל שבוע. לא עוד.

זה איננו תהליך שכולו חד-צדדי. האזרחים הערבים, שנעלבו והושפלו במשך זמן כה רב, איבדו את החשק לשיתוף-פעולה. אחדים מהם הפכו לאסלאמיים קיצונים. ההתרחשויות בשטחים הכבושים פוגעות בהם מאוד. דור שלישי ורביעי של אזרחים ערבים הוא יותר זקוף-קומה, וסומך יותר על עצמו. הם מאוכזבים מהכישלונות של תנועות-השלום היהודיות.

לסלק את הח"כים הערביים מן הכנסת הוא מעשה שעליו אמר פעם מדינאי צרפתי: "זה גרוע מפשע, זו שגיאה!"

מעשה כזה היה מנתק את הקשרים בין המדינה הישראלית לבין יותר מ-20% מאזרחיה. יש ישראלים החולמים על גירוש כל הערבים מהארץ – כל ששת מיליוני התושבים הערבים במדינת-ישראל עצמה, בגדה המערבית וברצועת עזה. אך זהו חלום באספמיא. העולם שבו זה היה אפשרי אינו קיים עוד.

מה שאפשרי – ואכן כבר קיים – הוא אפרטהייד זוחל. מציאות כזאת כבר קיימת בגדה המערבית ובירושלים המזרחית – וכפי שמוכיחה הפרשה הנוכחית, זה הופך למציאות גם בישראל עצמה.

ההיסטריה שהציפה את הארץ אחרי "ביקור התנחומים במשפחות המחבלים" פשטה גם במפלגת-העבודה, ואפילו במרצ.

אני שם את המלים "מחבלים" ו"טרוריסטים" במרכאות, מכיוון שהמפגעים הם טרוריסטים בעיני היהודים בלבד. בעיני הערבים הם גיבורים, שהידים, מוסלמים המקריבים את חייהם כדי "להעיד" על גדולתו של אללה.

השאלה העיקרית היא, כמובן, מהי משימתו של ח"כ ערבי. להרגיז את היהודים או לצמצם את הפער ולשכנע את הישראלים ששלום ישראלי-פלסטיני הוא אפשרי ורצוי?

חוששני שהחיוך של חנין זועבי אינו תורם למטרה השנייה.

אם בכלל, הפרשה הזאת מחזקת את הטענות למען "פיתרון שתי המדינות". הלוואי ולכול אחת משתי המדינות יהיה פרלמנט משלה, שבו יוכלו החברים לעשות את כל השטויות העולות על דעתם. בתנאי שתקום מועצת-תיאום משותפת, ישראלית-פלסטינית, שבה אפשר יהיה לקבל את ההחלטות הרציניות.