זה היה נהדר.

בפעם הראשונה מאז הניתוח שעברתי לפני שלושה שבועות הלכתי לים. הליכה של חמש דקות מדירתי.

הים היה שקט, שטוח. שמש עדינה התקרבה לאופק, לא חמה מדי, לא קרה מדי, בדיוק כמו שאני אוהב. רוח קרירה, לא קרה מדי, נשבה.

לגמתי ספל קפה "אמריקנו", וחשבתי שהכול טוב בעולם הכי טוב שיכול להיות.

אך למעשה היה הכול רע בעולם הכי רע.

אמנם, מעבר לים הכחול, בפאריס הרחוקה, התכנסה האסיפה הגדולה-ביותר-אי-פעם של מנהיגי העולם, שטיכסו עצה איך להציל את כדור-הארץ משואה אקלימית. בנימין נתניהו שלנו היה שם, בראש משלחת ענקית, אף כי רוב הישראלים, ובכללם נתניהו עצמו, רוחשים בוז עמוק לעניין הזה. הם סבורים שזהו עניין שולי, שעשוע למדינות שאין להן צרות אחרות. לנו, ברוך השם, יש צרות בשפע.

נתניהו טס לשם רק כדי ללחוץ ידיים לעיני המצלמות. הוא לחץ את ידי כל המנהיגים החשובים בעולם, ובכללם מנהיגים ערביים. זה מוכיח שאין ממש בדברי המקוננים על הבידוד הגובר של ישראל, הלא כן?

אך הכול היה מזויף. ישראל נתונה בסכנה חמורה. ולא סכנה אחת, אלא שלוש.

הסתכלתי בים וחשבתי על הסכנות החמורות האלה. גם בבית-החולים לא הצלחתי לשכוח אותן.

ראשית, קיימת סכנה שנהפוך למדינת אפרטהייד (כבר עכשיו ישראל היא כזאת בשטחים הפלסטיניים הכבושים.)

במוקדם או במאוחר, הגבול המדומיין בין ישראל ו"השטחים" ייעלם לגמרי. הוא עדיין קיים מבחינה חוקית. אבל לכמה זמן עוד?

בין הים התיכון ונהר הירדן חיים כיום כ-6.5 מיליון יהודים ישראליים וכ-6.5 מיליון ערבים פלסטינים. זאת תהיה מדינת אפרטהייד במובן הרע ביותר של המילה.

יתכן שבסופו של דבר תיאלץ ישראל להעניק לתושבים הערביים זכויות שוות, ובכללן את זכות הבחירה. כיום מצב כזה עדיין נראה כאפשרות לעתיד הרחוק ביותר. מדינה דו-לאומית כזאת תהיה מדינה של מלחמת-אזרחים מתמדת. לשני העמים האלה אין שום דבר משותף – מבחינה חברתית, תרבותית, דתית, כלכלית. הדבר היחיד המאחד אותם הוא השנאה ההדדית.

הסכנה השנייה לובשת את דמותה של דאעש. עלול לבוא יום שבו תתאחדנה כל הארצות השכנות תחת הדגל השחור של אללה, וכולן יפנו נגדנו. דבר כזה קרה לפני 900 שנה, כאשר צלאח-אד-דין הגדול איחד את הערבים נגד הצלבנים וזרק אותם לים. (צלאח-אד-דין עצמו לא היה ערבי, אלא כורדי מצפון עיראק.)

בעודה ממתינה לאפשרות כזאת תישאר מדינת-ישראל חמושה מכף רגל עד ראש, עם שפע פצצות גרעיניות - מדינת צבא, דמוית ספרטה, מדינה קנאית דתית, תמונת-ראי יהודית של דאעש המוסלמית.

יתכן שהסכנה השלישית היא המסוכנת ביותר: שמספר גדל והולך של צעירים מוכשרים יהגרו לארצות-הברית ולגרמניה, וישאירו מאחוריהם את האוכלוסייה הפחות מוכשרת, היותר פרימיטיבית, הפחות יצרנית. זה כבר קורה. כמעט לכל ידידיי יש בנים ובנות החיים בחו"ל.

אגב,נראה שהפטריוטיזם גדל עם המרחק. נתניהו עובד קשה כדי לחוקק חוק שיעניק את זכות-הבחירה לישראלים החיים באופן קבוע בחו"ל. הוא מאמין שרובם יצביעו בעד הימין הקיצוני.

ומה ביחס לעתיד כדור-הארץ? שיילך לעזאזל.

מעטים האנשים המדברים על שלוש סכנות אלה. רוב הישראלים מסכימים ביניהם, הסכמה שבשתיקה, ש"אין פיתרון". אז למה לשבור את הראש?

יש סכנה אחרת, שכולם דווקא מדברים עליה עד בלי די: התפוררות החברה הישראלית.

כשהייתי צעיר, לפני שנולדה מדינת-ישראל, היה מנוי וגמור איתנו ליצור חברה חדשה, אפילו אומה חדשה, אומה עברית. התרחקנו מהמונח "יהודית", מפני שהיינו שונים מהיהודים בעולם. בניגוד להם, אנחנו קשורים לאדמה, אנחנו מקומיים, אנחנו לאומיים.

העלינו על נס את טיפוס ה"צבר". בעינינו היה הצבר צמח מקומי, ארצישראלי (למרות שצמח הצבר דווקא עלה ממקסיקו). האדם הצבר נחשב לטיפוס מעשי, ענייני, רחוק מהפלפול היהודי. מבלי להיות מודעים לכך, הנחנו שהטיפוס החדש הזה הוא אשכנזי, בעל עיניים כחולות, ממוצא אירופי.

תחת דגל זה יצרנו תרבות עברית חדשה. תרבות חדשה שלא הייתה מורכבת רק מספרות, שירה, מוסיקה וכדומה, אלא כללה גם את אופי הצבא והחברה. הכול.

הייתה בזה הרבה שחצנות, אך היינו גאים ביצירת משהו חדש לגמרי, יש מאין. זה עזר לנו לעמוד על רגלינו, לנצח (בקושי) במלחמת תש"ח ולהקים את המדינה.

למחרת המלחמה הבאנו ארצה גל אדיר של עולים חדשים, וכך החלו הצרות. כאשר "פרצה המדינה" (כפי שקראנו לזה בצחוק) היינו בארץ כ-650 אלף איש ואישה. תוך זמן קצר הבאנו ארצה יותר ממיליון עולים חדשים – לא רק שארית הפליטה של השואה באירופה, אלא גם כמעט את כל היהודים מארצות האסלאם.

ליהודים שהיו להם היסוסים בקשר לעליה ארצה עזרנו להחליט. שליחים חשאיים שלנו הטמינו פצצות בבתי-כנסת בעיראק כדי לשכנע את היהודים לעזוב.

ציפינו איכשהו שהעולים החדשים יהיו כמונו, ואם לא מיד – אז בדור הבא. זה לא קרה. ה"מזרחיים" היו בעלי תרבות משלהם ומסורות משלהם. לא היה להם שום חשק להפוך ל"צברים".

אנשים כמו דויד בן-גוריון קיוו שהבעיה תיפתר מעצמה תוך שנים ספורות. זה לא קרה. להפך, עם הזמן גדלו המרירות והדחייה ההדדית. כיום, הדור השלישי והרביעי מודע לכך יותר מתמיד.

יש גם המחנה ה"דתי-לאומי", מחנה הכיפות הסרוגות.

כאשר פרצה המדינה, הכול האמינו שהדת עומדת למות מוות טבעי. הלאומיות העברית החילונית תפסה את מקומה. היינו בטוחים שהדת היהודית שייכת לפזורה ותיעלם יחד עם הזקנים, הדבקים בה עדיין. התייחסנו אליהם בזלזול טוב-לב.

במציאות קרה ההיפך. אחרי מלחמת ששת-הימים, שהביאה את חיילי צה"ל לאתרים התנ"כיים, הדת חזרה לחיים, ועוד איך. ההתעוררות הדתית יצרה את תנועת המתנחלים, השתלטה על המחנה הימני ומהווה עכשיו כוח דומיננטי בחיים ובפוליטיקה. הדת משתלטת בהדרגה גם על הצבא.

ה"סרוגים" שונים מהחרדים, שהם אוכלוסייה נפרדת החיה לה בשכונות סגורות והחובשת מגבעות שחורות. החרדים דוחים את הציונות מכל וכל, אך משתמשים בכוחם האלקטורלי כדי לאלץ את המדינה לתמוך באין-סוף צאצאים.

אחרי התמוטטות ברית-המועצות הגיע לארץ גל אדיר של עולים רוסיים. כל ישראלי חמישי בערך הוא עכשיו "רוסי" (מושג הכולל את כל הארצות שנכללו בברית-המועצות). רובם מואסים בכל דבר שיש לו ריח סוציאליסטי ושמאלי ונוטים לימין הקיצוני, הלאומי ואף הגזעני.

לכל אלה נוספים האזרחים הערביים, המהווים יותר מ-20% מהאוכלוסייה. הם שייכים ולא שייכים. למעשה הם משולבים בחיי המדינה יותר מכפי שנדמה להם. (מספיק להיכנס לבית-חולים ולראות את מספר מנהלי-המחלקות, הרופאים, האחים והאחיות הערבים.) אך רבים מהיהודים מתייחסים אליהם כאל אויבים. הקריאה "מוות לערבים!" היא סיסמת מגרשי הכדורגל.

בסך הכול: החזון של אומה עברית חדשה והומוגנית מת מזמן. ישראל היא עתה מדינה מפוצלת מאוד, מעין פדרציה של "מגזרים" שאינם מחבבים זה את זה: אשכנזים, מזרחים, דתיים-לאומיים, חרדים, "רוסים" וערבים. ויש גם הרבה מגזרי-משנה.

הדבר האחד המחבר את כולם הוא הצבא, שכולם (חוץ מהחרדים והערבים) משרתים בו.

וכמובן הגורם המאחד יותר מכול: המלחמה.