"אין לנו מפני מה לפחד אלא מהפחד עצמו!" אמר הנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא טעה.

הפחד הוא תנאי חשוב לקיום האנושי. רוב בעלי-החיים בטבע פוחדים. זה עוזר להם להגיב על סכנות, לחמוק מהן או להילחם בהן. בני-אדם ממשיכים להתקיים מפני שהם מלאי פחדים.

הפחד הוא גם אישי וגם קיבוצי. מאז ימי קדם, הגזע האנושי חי בקבוצות. זהו צורך קיומי וגם צורת-חיים מבוקשת. בימי-קדם חיו בני-אדם בשבטים. השבט שמר על שטחו מפני כל ה"זרים" – שבטים שכנים – כדי להגן על אספקת-המזון שלו ועל בטחונו. הפחד היה גורם מאחד, מלכד.

ההשתייכות לשבט (שאחרי תהפוכות רבות הפך לאומה מודרנית) הוא גם צורך נפשי. גם זה קשור בפחד – הפחד מפני שבטים אחרים, הפחד מפני אומות אחרות.

אבל הפחד עלול לצמוח ולהפוך למפלצת.

לא מכבר קיבלתי מאמר מעניין מאוד מידי מדען צעיר, יואב ליטווין [*], העוסק בתופעה זו.

הוא תיאר במונחים מדעיים את הקלות שבה ניתן לעורר פחדים. המחקר עסק במוח האנושי, על סמך ניסויי-מעבדה בבעלי-חיים, כגון עכברים ועכברושים.

אין קל מיצירת פחד. למשל, החוקרים נתנו לעכברים הלם חשמלי ובאותה עת ניגנו להם מנגינת רוק. אחרי זמן-מה היה די בנגינת מוסיקת הרוק, בלי ההלם החשמלי, כדי לעורר בעכברים גילויים של פחד קיצוני. די היה במוסיקה עצמה כדי ליצור פחד.

ניתן היה ללכת בדרך ההפוכה. במשך זמן רב ניגנו לעכברים את המנגינה בלי הכאב. לאט-לאט נמוג הפחד. אך לא לגמרי. גם אחרי שעבר זמן רב, כשניתן שוב הלם חשמלי, כל סימני הפחד הופיעו מייד מחדש. די היה בפעם אחת יחידה.

אם מעבירים לקח זה לאומות אנושיות, התוצאות הן אותן התוצאות.

היהודים הם חיית-מעבדה מושלמת. מאות שנים של רדיפות באירופה לימדו אותם עד כמה חשוב לפחד. הם הריחו את הסכנה מרחוק ולמדו להציל את עצמם בזמן – כרגיל בדרך של בריחה.

באירופה היו היהודים שונים ויוצאים מן הכלל, ועל כן הפכו בנקל לקרבנות. לפני כן, באימפריה הביזנטית, היהודים לא היו חריגים. בכל רחבי האימפריה, עמים מושרשים בקרקע הפכו לעדות דתיות-אתניות. יהודי באלכסנדריה המצרית יכול היה לשאת יהודיה באנטיוכיה, בסוריה של ימינו, אך לא את שכנתו בבית ממול, שהייתה נוצרייה בת העדה האורתודוכסית.

שיטה זו, שנקראה בתורכית "מילת", נמשכה לכל אורך חייה של האימפריה העות'מאנית והמנדט הבריטי, וממשיכה להתקיים באושר במדינת-ישראל. במדינה שלנו איש יהודי אינו יכול להתחתן כחוק עם אישה נוצרייה או מוסלמית.

זאת הייתה הסיבה להעדר האנטישמיות בעולם הערבי (חוץ מהעובדה הקטנה שהערבים עצמם הם "שמיים"). היהודים והנוצרים, "עמי הספר", נהנו ממעמד מיוחד במדינה האסלאמית (כמו באיראן של ימינו). בצורה מסוימת היו היהודים והנוצרים בעלי מעמד נחות, אך מבחינה אחרת היו בעלי זכויות-יתר (הם היו משוחררים משרות צבאי, למשל). עד להופעת הציונות, היהודים הערבים לא פחדו יותר מכל שאר בני-האדם.

באירופה היה המצב שונה לגמרי. הנצרות, שהתפלגה מהיהדות, רחשה כבר מההתחלה שנאה עזה ליהודים. יש ב"ברית החדשה" פרקים על צליבת ישו החדורים בשנאה ליהודים, וכל ילד נוצרי למד אותם בשחר נעוריו. העובדה שהיהודים היו העם היחיד באירופה (מלבד הצוענים) שלא הייתה לו מולדת, הגבירה את החשדות והחששות מפניהם.

הסבל הממושך של היהודים באירופה נטע בלב כל יהודי פחד עמוק. כל יהודי חי במצב של פחד תמידי – פחד מודע, בלתי-מודע או אף תת-מודע, גם בזמנים שבהם הם היו רחוקים מכל סכנה, כמו בגרמניה בימי נעורי הוריי.

אבי היה דוגמה מובהקת לסינדרום זה. הוא גדל במשפחה שחייתה בגרמניה מדורי-דורות. (אבי, שלמד לטינית, תמיד התעקש שמשפחתנו באו לגרמניה עם יוליוס קיסר.) אך כאשר הגיעו הנאצים לשלטון, לא היו דרושים לאבי אלא ימים מעטים כדי להחליט להימלט. כעבור חודשים אחדים כבר הגענו בשמחה ובאושר לחופי פלסטינה (א"י).

הערה אישית: הניסיון הפרטי שלי לגבי הפחד היה גם הוא מעניין. אותי, לפחות.

כאשר פרצה מלחמת תש"ח, התגייסתי כמובן ליחידה קרבית. לפני הקרב הראשון שלי הפחד ממש כירסם במעיי. במהלך הפעולה, שלמרבה המזל הייתה קלה, הפחד נטש אותי, ולא חזר. פשוט כך. נעלם.

לאחר מכן, בכ-50 היתקלויות באויב, מהם חצי תריסר קרבות קשים, לא חשתי בפחד.

הייתי מאוד גאה בכך, אבל זה היה טיפשי. קרוב לסוף המלחמה, כאשר כבר הייתי מפקד-כיתה, קיבלתי פקודה לתפוס עמדה שהייתה חשופה לאש האויב. הלכתי לסייר בה, והתקדמתי בקומה כמעט זקופה לאור היום. נפגעתי מכדור חודר-שריון. ארבעה מהחיילים שלי, מתנדבים ממרוקו, חילצו אותי באומץ-לב רב תחת אש, וכך הגעתי לבית-החולים הצבאי בדיוק בזמן כדי להציל את חיי.

גם זה לא החזיר לי את הפחד. גם עכשיו אינני חש בו, אף שאני יודע שזה טיפשי מאוד.

חזרה למדינה.

היישוב העברי החדש בארץ, שהוקם על-ידי פליטים מהפוגרומים במולדביה, פולין, אוקראינה ורוסיה, שאליהם נצטרפה לאחר מכן שארית הפליטה מהשואה, חיו בפחד מתמיד מפני שכניהם הערביים, שהתקוממו מפעם לפעם נגד ההגירה ("המאורעות").

היישוב התגאה מאוד בגבורת בניו, שהיו מסוגלים להגן על עצמם, על עריהם ועל כפריהם. נוצר פולחן שלם סביב ה"צבר", הצעיר העברי שנולד בארץ. בתום מלחמת תש"ח, מלחמה קשה וממשוכת שבה איבדנו כ-6500 צעירים מתוך יישוב של 650 אלף נפש, ניצחנו בקושי, והפחד הקולקטיבי הרציונאלי התחלף בגאווה קולקטיבית בלתי-רציונאלית.

כך היינו, אומה חדשה על אדמה חדשה, חזקים ובוטחים בעצמנו. יכולנו להרשות לעצמנו להיות חסרי-פחד. אבל לא היינו כאלה.

אנשים חסרי-פחד יכולים לעשות שלום, להשיג פשרה עם האויבים מאתמול, להושיט יד לדו-קיום, ואפילו לידידות. זה מה שקרה – פחות או יותר- באירופה אחרי מאות שנים של מלחמות בלתי-פוסקות.

כאן זה לא קרה. הפחד מפני "העולם הערבי" הפך למרכיב קבוע של חיינו הלאומיים. התמונה של "ישראל הקטנה המוקפת באויבים" הייתה בו-זמנית מצד אחד אמונה עמוקה ומהצד השני טכסיס של תעמולה. מלחמה רדפה מלחמה, וכל אחת מהן יצרה גלים חדשים של חרדה.

התערובת הזאת של גאווה, התנשאות ופחדים עמוקים, מנטאליות של כובשים וחרדה תמידית, היא המציינת את ישראל של היום. זרים חושדים לעתים קרובות שזוהי הצגה, אבל היא אמיתית לגמרי.

הפחד הוא גם כלי בידי השליטים. להפחיד ולמשול - זה היה הקו המנחה של מלכים ורודנים מאז ומעולם.

בישראל אין קל מזה. די בלהזכיר את השואה, והפחד נוזל מכל החורים של הגוף הלאומי.

יצירת זיכרונות מהשואה היא תעשיה לאומית. נערים ונערות נשלחים לאושוויץ, כטיול הראשון שלהם לחו"ל. שר-החינוך לשעבר, שי פירון, החליט להנהיג את לימודי-השואה כבר בגן-הילדים. יש יום-השואה – נוסף על הרבה חגים יהודיים, המזכירים רדיפות וניסיונות-השמדה בתקופות שונות, כגון פורים, פסח וחנוכה.

התמונה ההיסטורית הנוצרת במוחו של כל ילד וילדה יהודיים, בישראל ובחו"ל, מתומצתת בתפילה הנקראת בקול בכל משפחה יהודית בליל-הסדר: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם."

יש המתפלאים מהכישרון המיוחד המאפשר לבנימין נתניהו להיבחר שוב ושוב ולשלוט למעשה שלטון-יחיד, כשהוא מוקף בלהקה של אפסים רועשים.

האיש שהיטיב להכיר אותו טוב מכולם, אביו, חיווה פעם את דעתו ש"ביבי" יכול להיות שר-חוץ מצוין, אך בשום פנים ואופן לא ראש-ממשלה. ואכן, לנתניהו יש קול טוב וכישרון אמיתי להופיע בטלוויזיה, אך זה הכול. הוא אדם רדוד, שטחי, אין לו השקפת-עולם וגם לא חזון אמיתי לגבי מדינת-ישראל. הידע ההיסטורי שלו שואף לאפס.

אבל יש לו כישרון אחד אמיתי: יצירת פחד. אין כמוהו בתחום זה.

אין כמעט נאום חשוב אחד של נתניהו, בישראל ובעולם, שהשואה לא מוזכרת בו לפחות פעם אחת. אחרי זה בא הדימוי המעודכן האחרון המעורר פחדים.

פעם זה היה ה"טרור הבינלאומי". נתניהו הצעיר כתב על כך ספר וביסס את מעמדו כמומחה. בפועל זו שטות. אין דבר כזה, "טרור בינלאומי". הוא הומצא על-ידי שרלטנים, שבנו קריירה על שתי מלים אלה. פרופסורים ונוכלים אחרים.

מה זה טרוריזם? הריגת אזרחים? אם כך, מעשי-הטרור הנוראים ביותר בוצעו בדרזדן ובהירושימה. הריגת אזרחים על-ידי לוחמים שאינם משרתים מדינות? המבחר גדול. אני נוהג לומר: "לוחמי-שחרור" יש בצד שלי. "טרוריסטים" יש בצד שכנגד.

הפלסטינים, והערבים בכלל, הם, כמובן, טרוריסטים. הם שונאים אותנו ללא סיבה, חוץ מהעובדה שלקחנו מהם חלק מאדמותיהם. מובן שאינך יכול לעשות שלום עם אנשים מעוותים שכאלה. אפשר רק לפחד מפניהם ולהילחם בהם.

כאשר גברה הצפיפות בשדה של הלוחמים-בטרור, עבר נתניהו להילחם בפצצה האיראנית. הנה זה – האיום הממשי על עצם קיומנו! שואה שנייה!

בעיני, זה היה תמיד מגוחך. לאיראנים לא תהיה פצצה, ואם תהיה להם – הם לא ישתמשו בה, מפני שעצם קיומם הלאומי יימחק אז בביטחון מוחלט.

אבל אם ייקחו מנתניהו את הפצצה האיראנית, מה יישאר? לא פלא שהוא לחם בכל רמ"ח אבריו כדי לשמור עליה. אבל עכשיו, כשזה נגמר סופית, מה לעשות?

אין מה לדאוג. ביבי ימצא איום אחר, מקפיא-דם יותר מכל קודמיו.

נא לחכות ולרעוד מפחד.

---

[*] Trauma and Healing in Ethnic Conflicts; a Scientific Analysis of the Israeli-Palestinian Relationship