בישראל, שיעור הפופולריות של נתניהו רק עולה ועולה.

מפני שבארצנו, האמרה הישנה לובשת צורה חדשה: שום דבר לא מצליח כמו הכישלון.

ואיזה כישלון!

נתניהו הכריז למעשה מלחמה על הנשיא של ארצות-הברית, מנהיג העולם החופשי, המגן העליון של ישראל.

לפני זמן לא-רב דבר כזה היה נחשב לבלתי-אפשרי. אך כשזה נוגע לנתניהו, שום דבר אינו בלתי-אפשרי.

לטובת מי שהגיע זה עתה לביקור מהכוכב מאדים, הנה רשימה קצרה של התחומים שבהם תלויה ישראל בארצות-הברית: ישראל מקבלת ממנה כמעט את כל הנשק הכבד, חינם אין כסף, היא סומכת עליה שתטיל וטו על כל החלטה של מועצת-הביטחון המגנה אותה על מעשיה הטובים והרעים, ישראל מקבלת מארצות-הברית מיליארדי דולרים מדי שנה, למרות שהכלכלה הישראלית פורחת.

יש עוד הטבה, שאין מרבים לדבר עליה. מכיוון שהעולם האנטישמי מאמין ששני בתי הקונגרס האמריקאי משועבדים לחלוטין לישראל, ארצות רבות משלמות לישראל מס תמורת הגישה לקונגרס. מי שרוצה להיכנס צריך לשחד את שומר-הסף.

מנהיג ישראלי המכריז מלחמה על נשיא ארצות-הברית נראה כמטורף. ולא רק נראה כך – הוא באמת צריך להיות כזה.

אבל נתניהו אינו מטורף, אף כי מעשיו נראים כך. גם כסיל איננו.

אז מה, לכל הרוחות, הוא חושב שהוא עושה?

אני יכול לחשוב על מספר הסברים אפשריים.

הסבר אחד טמון בציבור הישראלי. הציונות הבטיחה ליצור "יהודי חדש", אבל בישראל של ימינו שולט היהודי הישן. היהודי הישן מאמין שכל העולם אנטישמי, וכל הוכחה חדשה לכך מעניקה לציבור סיפוק אדיר. אתם רואים? הגויים לא השתנו בכלל!

הרייטינג של נתניהו יעלה עם כל גינוי נוסף של ישראל בעולם. האמריקאים העמידו עד כה פנים כאילו הם ידידינו. אז אם גם הם מוכנים למכור אותנו לאיראנים הרשעים, אנחנו באמת זקוקים למנהיג חזק ואיתן. בקיצור: לבנימין נתניהו.

הסבר אפשרי אחר להתנהגות נתניהו טמון באמונתו שאין אף סנטור או חבר-קונגרס אמריקאי אחד שיעז להפר את פקודות איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית, מפני שמעשה כזה היה שם קץ לקאריירה הפוליטית שלו (או שלה). כמו הגרועים שבאנטישמים, מאמין גם נתניהו שהיהודים שולטים בעולם, או לפחות בקונגרס של ארצות-הברית. ברגע המכריע, הקונגרס יצביע בעד איפא"ק ונגד הנשיא האמריקאי.

הסבר אחר יכול להיות – באופן פרדוקסלי – האמונה ביושרה של אובמה. נתניהו סבור שהוא יכול להרביץ לו, לירוק בפניו ואף לבעוט באחוריו – מבלי שזה יזיק. אובמה יגיב בצורה קרירה ורציונלית וימשיך לתמוך בישראל בכל התחומים, מלבד העניין האיראני. אובמה ימשיך לשלוח נשק ודולרים, ימשיך להטיל וטו על החלטות מועצת-הביטחון וגם לקבל שיחות-טלפון מישראל באמצע הלילה.

אתם הרי מכירים את הפוליטיקאים האמריקאים. הם כנועים. בייחוד השחורים.

אך יתכן מאוד שיש הסבר אחר, הגובר על כל האחרים.

כאשר נתניהו משפיל את הנשיא האמריקאי, את ממשלתו ואת מפלגתו, הוא מהמר בעתיד מדינת-ישראל. הימור גורלי. וזה מביא אותנו לקיסר עולם ההימורים, מלך לאס וגאס, נסיך מאקאו: שלדון אדלסון.

אדלסון אינו מסתיר את תמיכתו בנתניהו האיש, במשפחתו ובמפלגתו. הוא מוציא סכומי-עתק על הוצאת החינמון "ישראל היום", המחולק לכל ישראלי, אם הוא רוצה בכך ואם לאו. עכשיו זה כבר העיתון הנפוץ ביותר במדינה, והוא מוקדש כול כולו לשירות נתניהו ואשתו. אין לו מטרה אחרת.

אך לאדלסון אין עניין אמיתי בישראל. הוא לא חי כאן, אפילו לא בחלק מזמנו. אז מה הוא מקבל בתמורה?

אדלסון קנה את נתניהו למען מטרה אחת ויחידה: להושיב את אחד ממשרתיו בבית הלבן. על מטרה כזאת שום מיליארדר אחר אינו מעז אף לחלום.

כדי להגשים מטרה זו, אדלסון צריך להשתמש בסולם - המפלגה הרפובליקאית. הוא צריך לבחור במועמד לנשיאות, לסלק את הילרי קלינטון מהדרך ולנצח בבחירות הכלליות. להשגת כל היעדים האלה הוא זקוק לעוצמה האדירה שיש לשדולה הפרו-ישראלית בשני בתי הקונגרס.

קודם כל על אדלסון להרוס את אובמה על-ידי שבירת ההסכם האיראני. נתניהו הוא רק בורג במכונה, אבל הוא בורג חשוב מאוד. הרי נתניהו שולט בקונגרס.

האם כל זה נראה כמו קאריקטורה של "דר שטירמר", העיתון האנטישמי הזכור לדראון, או, גרוע מזה, כמו דף מה"פרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף האנטישמי המפורסם? הרי זו התמונה האנטישמית הקלאסית: המלווה-בריבית היהודי המכוער חותר לשלטון עולמי.

בעיני ישראלי יש משהו מבחיל בתמונה הזאת. החזון הציוני נולד כדחייה מוחלטת של הקריקטורה הזאת. מטרת הציונות הייתה שהיהודי יפסיק לספסר במניות ולהלוות כסף בריבית קצוצה. היהודי יעבד את האדמה בזיעת אפו ויעסוק בעבודה גופנית יצרנית. הוא ימאס בכל סוגי הספסרות הטפילית. זה נראה כאידיאל כל-כך נאצל, שהוא מצדיק את גירוש האוכלוסייה המקומית.

ועכשיו יש לנו מדינה יהודית הרוקדת לפי חלילו של איל הימורים, העיסוק הפחות יצרני בתבל. עצוב.

האם יש בישראל אופוזיציה אמיצה שתילחם במציאות זו? אין. פשוט אין.

בכל חיי הארוכים בארץ לא חוויתי מעולם העדר כל כך מוחלט של אופוזיציה כפי שיש עכשיו.

נשמעים קולות אחדים בעיתון "הארץ", יש מספר אמירות בשוליים הקיצוניים של השמאל, וזהו זה.

חוץ מקולות אלה (ובכללם "גוש שלום") אין כלום. רק מחיאות-כפיים סוערות ומאמרי-הלל לנתניהו. והשאר - שקט של בית-קברות.

מה אומרת ה"אופוזיציה"? החוזה "רע". לא רק רע, אלא "הרה-אסון". ולא רק הרה-אסון, אלא "האסון הגדול ביותר בכל תולדות העם היהודי". כמעט "שואה שנייה".

הטענות השטחיות של נתניהו מתקבלות כאמת קדושה, כדברי שאר הנביאים היהודים הגדולים מימים ימימה. איש אינו טורח להעלות את השאלות המתבקשות. מדוע?

השמש זורחת בבוקר. הנהרות זורמים אל הים. איראן תבנה פצצה גרעינית ותטיל אותה עלינו, גם אם זה ימיט עליה אסון היסטורי. האיראנים הם נאצים. ההסכם הוא חוזה-מינכן חדש. אובמה הוא נוויל צ'מברלין במהדורה שחורה.

איש אינו טורח לבחון את הטענות האלה. הדברים מובנים מאליהם, כמו שהיום הוא יום והלילה לילה.

ראיתי בחיי מצבים אחדים, שבהם שררה בציבור אחדות-דעות, בייחוד בעיתות מלחמה. אך בכל חיי לא חוויתי מצב כמו זה שיש עכשיו: אחדות-דעות מוחלטת, העדר מוחלט של פקפוק או ספק.

יש לכך גם היבטים אבסורדיים. למשל: המנהיג העליון של איראן עומד מול אופוזיציה קיצונית, המאשימה אותו בכניעה לשטן האמריקאי. כדי לפייס אותה, עליו לטעון שההסכם מהווה ניצחון מדהים של הרפובליקה האסלאמית ומפלה ניצחת לארצות-הברית ולישראל. זה טבעי. אבל מכונת-התעמולה האדירה של נתניהו קולטת את הדברים האלה ומוכרת אותם כאמת צרופה. הכול יודעים שהאיראנים משקרים תמיד, אך הפעם הם דוברים אמת לאמיתה.

יאיר לפיד, מנהיג מפלגת "מרכז" מצומקת, נמצא עכשיו באופוזיציה (מפני שהחרדים לא הסכימו להכניס אותו לממשלה.) הוא מגנה את ההסכם כאסון היסטורי לעם היהודי. אם כן, שואל לפיד בקול רם, מדוע לא מכריחים את נתניהו להתפטר על שלא הצליח לסכל את ההסכם? מה גם שיש מנהיג הרבה יותר מוכשר המוכן לתפוס את מקומו ולהנהיג את המאבק, אדם בשם יאיר לפיד.

יש באמת פרדוקס במצבו של נתניהו: אם ההסכם הוא אסון היסטורי כזה, "אחד הנוראים ביותר בהיסטוריה היהודית", איך זה ממשיך נתניהו בתפקידו כאילו לא קרה כלום?

כדי להדיח ראש-ממשלה דרושה אופוזיציה שתתפוס את מקומו. למעשה זהו התפקיד העיקרי של אופוזיציה.

לא אצלנו.

"מנהיג האופוזיציה" מגנה את ההסכם במלים קשות לא פחות מנתניהו עצמו. הוא התנדב לטוס לארצות-הברית כדי לעזור לנתניהו להילחם בו. מתחרהו, אותו יאיר לפיד, בנו של לאומן קיצוני, עולה על אביו בקיצוניותו. מנהיג מפלגת-האופוזיציה השלישית הוא אביגדור ליברמן, שבהשוואה אליו נתניהו הוא שמאלן רכרוכי. יש, כמובן, גם מפלגת-אופוזיציה רביעית – הרשימה המשותפת הערבית – אך מי סופר אותה.

אפשר היה לחשוב שמול פני אסון היסטורי כזה, יתקיים אצלנו ויכוח סוער המרעיד את אמות הסיפים. אבל איך יכול להתקיים ויכוח, אם יש הסכמה מוחלטת בין כולם? לא שמעתי ולו ויכוח אמיתי אחד בטלוויזיה, ולא קראתי כזה בעיתונות הכתובה. פה ושם יש לחישות של ספק. אבל ויכוח? בשום מקום!

עיתונאים גדולים וקטנים, פרשנים נפוחים מחשיבות עצמית וכתבלבים מלקקי פינכה, כולם חוזרים כתוכים על סיסמאות התעמולה הרשמית.

האחידות היא כה רבה, עד שאפשר לחיות כעת בישראל במשך ימים ושבועות ולא לשמוע דבר על האסון הנוראי שקרה לנו ועל השואה המתקרבת. מחיר גבינת הקוטג' במרכולים מעורר רגשות סוערים יותר.

מדינת-ישראל מתקדמת בשמחה ובששון לקראת האסון הוודאי – אלא אם כן יצליח שלדון להכניס בעוד מועד את אחד ממשרתיו לבית הלבן. בעזרת ביבי, כמובן.