במבצע נועז יירט חיל-הים המפואר שלנו את האויב, שהופיע בדמות ספינה בשם "מריאן" ו-18 האנשים שעל סיפונה. השייטת כבשה את הספינה וגררה אותה לנמל אשדוד.

האדמירל שפיקד על מבצע עטור-תהילה זה נשאר באלמוניות צנועה, ועל כן לא נוכל להקים לא עמוד-זיכרון רם ונישא בכיכר-דיזנגוף תל-אביב, כמו זה שהקימו הבריטים לאדמירל הוראציו נלסון בכיכר-טרפלגר בלונדון.

ואולם, ראש-הממשלה בנימין נתניהו העלה על נס את אומץ-לבם של המנצחים עתירי-התהילה ואמר דברי שבח ותודה בשם האומה כולה על המעשה האמיץ.

הייתי ממשיך בסגנון זה, אבל גם לסרקזם יש גבול.

המבצע כולו היה מלאכת-מחשבת של טיפשות.

לפני חמש שנים הגיעו מספר ספינות לעזה. זו הייתה מחווה סמלית של תמיכה במובלעת הנצורה. ישראל התירה להם להגיע. איש לא הזכיר אותם מאז.

ואז הגיע "המשט התורכי". הוא היה מורכב מספינות אחדות, ובראשן האוניה "נאווי מרמרה", שעל סיפונה היו מאות פעילים תורכים ואחרים. הפעם החליטו נתניהו וחבר מרעיו להראות לעולם שישראל שולטת בים. הוא ציווה לתקוף את המשט.

אנשי הקומנדו הימי הישראלי הורדו ממסוק אל סיפון ה"מרמרה". בהתכתשות נהרגו תשעה אזרחים תורכים (אחד מהם אזרח אמריקאי). אזרח תורכי עשירי מת אחר-כך מפצעיו. כולם היו בלתי-חמושים, אך התנגדו באלימות.

הספינות האחרות נלכדו ללא התנגדות אלימה. כולן נגררו לנמל אשדוד.

התגובה העולמית הייתה אדירה. בעיני רבים, ה"מרמרה" הפכה לסמל האכזריות הישראלית. התבוסה התעמולתית הכריחה את נתניהו לשחרר את כל הפעילים השבויים ולשלוח אותם מייד הביתה.

בסך הכול: מה שיכולה הייתה להיות תקרית זעירה, שהייתה נשכחת מיד, הפכה לניצחון גדול של הפעילים. העולם כולו שם לב. המצור על עזה היה למרכז ההתעניינות הבינלאומית.

גרועות מזה היו התוצאות המדיניות. תורכיה הפכה לאוייבת.

במשך זמן רב הייתה תורכיה (ובעיקר הצבא התורכי) בעלת-ברית נאמנה של ישראל. נקשרו קשרים חשאיים בין שתי המעצמות הלא-ערביות באזור. בימי שלטונו של דויד בן-גוריון דגלה ישראל ב"תיאוריה של הפריפריה" – ברית בין כל המדינות הלא-ערביות המקיפות את העולם הערבי. נקשרו יחסים הדוקים עם תורכיה של כמאל אתאתורק, איראן של השאה, אתיופיה, צ'אד ועוד.

ישראל מכרה לתורכיה נשק. נערכו תמרונים משותפים. בסוף אף נקשרו יחסים דיפלומטיים גלויים.

פרשת ה"מרמרה" שמה קץ לכל אלה (מלבד היחסים החשאיים בין הצבאות). הרגשות סערו. דעת-הקהל התורכית הגיבה בזעם. ישראל סירבה לשלם את הפיצויים הגבוהים שנדרשו למען המשפחות השכולות. (המשא-ומתן על כך נמשך עד עכשיו).

ראג'פ טאיפ ארדואן, מדינאי זריז, ניצל את התקרית כדי לבצע שינוי-חזית ולבסס מחדש את השפעת תורכיה במדינות הערביות שהשתייכו בעבר לממלכה העות'מנית.

ומה הרוויחה ישראל מכל העניין? לא כלום.

האם הסיקה ממשלת ישראל מסקנות כלשהן מתקרית זו?

איך יכלה? בעיניה לא הייתה זאת כלל תבוסה, אלא הפגנה מזהירה של עוצמת ישראל וקשיחותה. התוצאה הייתה התקרית של השבוע. וזה עוד לא נגמר.

כדי לשקול את תוצאות המפגש האלים, יש לשאול מה רצה כל צד להשיג.

מארגני המשט רצו לביים פרובוקציה, שתמשוך את עיני העולם כולו למצור הבזוי על עזה. בעיניהם, התגובה הישראלית שירתה היטב את המטרה הזאת.

נתניהו רצה בהמשך המצור, מבלי למשוך תשומת-לב. ההשתלטות האלימה על הספינה השיגה מטרה הפוכה. בקיצור, היא הייתה מטופשת.

השאלה העיקרית היא, כמובן: מדוע, למען השם, קיים בכלל המצור? איזו מטרה הוא אמור לשרת?

מבחינה רשמית, המטרה היא למנוע את הגעתם של אמצעי-לחימה לרצועת-עזה, כך שחמאס לא יוכל לתקוף את ישראל.

אם כן, בשביל מה דרושה כל הדרמה הזאת? ניתן לערוך בהסכמה הדדית עוד בנמלי-היציאה חיפוש בספינות המפליגות לעזה, המתיימרות להוביל תרופות ומזון. המארגנים אינם יכולים לסרב מבלי לעורר חשד.

לחלופין, אפשר גם לעצור את הספינות בלב ים, לערוך בהן חיפוש ולהניח להן להמשיך בדרכן. זהו נוהל מקובל במלחמה.

ממשלת ישראל דחתה אפשרויות אלה. בכך עוררה את החשד שהמצור נועד לשרת מטרה שונה לגמרי: למנוע מכול סוגי האספקה להגיע לרצועה, אזור בעל אוכלוסייה צפופה, כדי שרצועת-עזה תישאר תלויה כולה באספקה המגיעה מישראל. ישראל מתירה רק מעבר של מצרכי-חיים מינימליים.

המטרה האמיתית היא להשאיר את 1.8 מיליון תושבי הרצועה, רובם צאצאי פליטים מישראל, בתנאי-מחייה ירודים, על סף הרעב, כדי להמריץ אותם להתקומם נגד שלטון החמאס. אם זו אכן המטרה, היא נחלה כשלון חרוץ. האוכלוסייה התקרבה דווקא לחמאס. אחרי ככלות הכול, חמאס אינו כובש זר. הוא מורכב מהאחים והבנים של תושבי עזה.

מבלי להיכנס לשאלה אם המצור הוא חוקי מבחינת החוק הבינלאומי, העובדה היא שהמצור לא השיג את מטרתו. נראה ששלטון חמאס ברצועה יציב.

אם כך הדבר, אפשר להעלות על הדעת את האופציה ההפוכה. מדוע לא להסיר את המצור בכלל?

אני יכול לתאר לעצמי גבולות פתוחים ביבשה ובים. זרם חופשי של מזון, תרופות, חומרי-בניין וכל השאר, הכול מלבד נשק.

מדוע לא להניח לאנשי עזה לבנות נמל או להשיג נמל צף? מדוע לא להניח להם לבנות נמל-תעופה? הבניין היפהפה שהם בנו בשעתו ליד דהנייה נהרס על-ידי צה"ל. מדוע לא לבנות אותו מחדש?

ההיגיון הפשוט אומר שאם יהיה לתושבי עזה מה להפסיד, הם לא ירצו ליזום מלחמה נוספת. אם אנחנו חפצים באמת בשקט ובשלווה, זוהי הדרך.

ומה ביחס לאמצעי-לחימה? ניתן לכונן משטר קפדני של פיקוח בינלאומי. זה כבר נעשה לא-אחת בתולדות העמים. אני חושב שאין בעיה.

מאחורי הטיפשות הטקטית מסתתרת טיפשות אסטרטגית גדולה עוד יותר.

האזור שלנו רוחש משמועות על משא-ומתן סודי לכינון שביתת-נשק ישראלית-חמאסית, אולי אפילו לכינון מעין ברית.

השמועות מבוססות על אי-הרצון של ממשלת-ישראל לכבוש מחדש את הרצועה על 1.8 מיליון הערבים החיים בה. זאת לא רק בעיה של ביטחון – בטוח לגמרי שהחמאס יבצע פיגועים – אלא משהו הרבה יותר גרוע. הדבר המפחיד באמת את כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, הוא הדמוגרפיה. עוד 1,800,000 פלסטינים, המתרבים במהירות. חלום-בלהות לציונים!

בכול החלומות על סיפוח הגדה המערבית, לא נכללת רצועת-עזה. נכון, מבחינה גיאוגרפית והיסטורית עזה שייכת לארץ-ישראל. אבל מי רוצה בה? שתלך לעזאזל!

הממשלה הנוכחית שלנו מורכבת מאנשי הימין הקיצוני. באחד הימים תרצה ממשלה זו לספח את הגדה המערבית, ולהשאיר בה ערבים מעטים ככל האפשר. משום כך אבו-מאזן הוא, בעיני נתניהו ותלמידיו, אויב הרבה יותר מסוכן מאשר חמאס. אבו-מאזן מושך הכרה בינלאומית. הוא נהנה מתמיכה גוברת והולכת מצד האו"ם ומצד ארצות-הברית.

לפי היגיון זה, ניתן היה לצפות שנתניהו יילחם באבו-מאזן ויעזור לחמאס להקים מיני-מדינה ברצועת-עזה. אבל הוא מתנהג כמו ילד שנדרש לבחור בין שני ממתקים, ורוצה בשניהם.

על כן הוא מנסה לחתור תחת אבו-מאזן בעודו מנהל קרבות ימיים מפוארים נגד חמאס. אבל למען האמת הוא גם מנהל משא-ומתן סודי – באמצעות ידידותיו החדשות, סעודיה ומצריים – להשגת שביתת-נשק ארוכת-טווח ("הודנה") עם חמאס.

מסובך? לגמרי.

משהו אישי: נשאלתי מדוע לא הייתי על סיפון הספינה "מריאן", שניסתה השבוע לפרוץ את המצור.

למען האמת, הייתי שמח להיות שם. אני אוהב את הים. אני אוהב ספינות. הייתי נהנה בחברת נשיא תוניסיה לשעבר וחבר-הכנסת הערבי. הייתי נהנה מפריצת המצור.

הצרה היא שמארגני המשט דוגלים במצע מדיני השולל את קיומה של מדינת-ישראל. כמוהם כמו מארגני החרם על ישראל, ארגון ה-BDS, המתעקשים על קיום הסיוט של המדינה-האחת.

אני מאמין בשלום. שלום פירושו שלום בין שתי המדינות: ישראל ופלסטין. אני תומך במאבק הפלסטיני לחרות ולעצמאות, כחלק מהמאבק שלי למען ישראל דמוקרטית ושוחרת-שלום.

על כן החמצתי את קרב-טרפלגר השני.