התוצאה נטו היא שישראל ויתרה על כל יומרה שהיא חפצה בשלום, ושהדמוקרטיה הישראלית ספגה מכה שממנה אולי לא תחלים לעולם.

שום ממשלה בישראל לא רצתה באמת בשלום – בשלום שהוא אפשרי. יתכן שממשלת רבין יצאה מכלל זה.

השלום פירושו, כמובן, קבלת גבול מוגדר וקבוע. במגילת-העצמאות של המדינה, שנקראה על-ידי דויד בן-גוריון ב-14 במאי 1948 בתל-אביב, נמחק בכוונה כל אזכור של גבולות המדינה החדשה. בן-גוריון לא היה מוכן לקבל את הגבולות שנקבעו בהחלטת-החלוקה של האו"ם, מפני שהם היו גבולות של מדינה יהודית קטנה. בן-גוריון חזה שהערבים יפתחו במלחמה, והיה מנוי וגמור עימו להשתמש בה כדי להרחיב את הגבולות.

וזה אכן מה שקרה. המלחמה הסתיימה בראשית 1949 בהסכמי שביתת-נשק שהתבססו על קווי-הלחימה הסופיים. בן-גוריון יכול היה לקבל קווים אלה כגבולות-קבע. אבל הוא סירב. ישראל נשארה עד עצם היום הזה מדינה ללא גבולות ­– גבולות שהיא עצמה מכירה בהם – ויתכן שהיא המדינה היחידה בעולם במצב הזה.

זוהי אחת הסיבות לכך שאין לישראל הסכם-שלום עם האומה הפלסטינית. ישראל חתמה על הסכמי-שלום עם מצריים וירדן, המתבססים על הגבולות שהיו קיימים בין פלשתינה (א"י) המנדטורית לבין הארצות השכנות, ושזכו בהכרה בינלאומית. ממשלת ישראל לא הכירה בשום גבול בין ישראל לבין הישות הפלסטינית הבלתי-מוגדרת. כל הממשלות סירבו לגלות אף ברמז היכן צריך לעבור הגבול העתידי. גם הסכם-אוסלו לא יצא מכלל זה. יצחק רבין סירב גם הוא לצייר גבול סופי ומוחלט.

הסירוב הזה מונח ביסוד מדיניות הממשלה. ערב הבחירות האחרונות הצהיר בנימין נתניהו באופן חד-משמעי שלא תקום מדינה פלסטינית כל עוד הוא נמצא בשלטון – כלומר, עד סוף ימיו. על כן השטחים הכבושים יישארו תחת שלטון ישראלי לעולמי עד.

ממשלה זו לא תחתום על שום הסכם-שלום.

מצב של אין-שלום פירושו שהמצב הטריטוריאלי הקיים יהיה מוקפא - חוץ מהתרחבות ההתנחלויות.

לא כן מצב הדמוקרטיה. הוא לא יוקפא.

ישראל היא, כידוע, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".זה כבר הפך לשמה השני.

אפשר להתווכח על השאלה אם מדינה יכולה להחשב למדינה דמוקרטית כאשר היא מדכאת עם אחר ושוללת ממנו את כל זכויות-האדם, שלא לדבר על אזרחות. אבל הישראלים-היהודים התרגלו לכך במשך 48 שנה, והם פשוט מתעלמים מהמצב.

עכשיו גם בתוך מדינת-ישראל עומד המצב להשתנות מן הקצה אל הקצה.

שתי עובדות מעידות על כך.

בראש וראשונה, מינוי איילת שקד לתפקיד שרת-המשפטים. שקד אחת הנשים הימניות הקיצוניות ביותר, שמעולם לא הסתירה את כוונתה לשבור את עצמאות בית-המשפט העליון, המבצר האחרון של זכויות-האדם.

בית-המשפט העליון הצליח, במרוצת השנים, להפוך לכוח מרכזי בחיי המדינה. מאחר שאין לישראל חוקה כתובה, בית-המשפט – שבראשו עמדה הנהגת חזקה ונחושה – הצליח ליטול לעצמו את תפקיד השומר על זכויות האדם והאזרח, עד כדי ביטול חוקים של הכנסת הסותרים את החוקה המדומיינת.

השרה החדשה, איילת שקד, הכריזה שהיא תשים לזה קץ.

בית-המשפט התגבר על התקפות רבות מפני שקשה מאוד לשנות את הרכבו. בניגוד לנוהל השערורייתי בארצות-הברית, שבה מתמנים השופטים העליונים על-ידי פוליטיקאים, השופטים שלנו מתמנים על-ידי ועדה, שבה השופטים המכהנים מאזנים את השפעת הפוליטיקאים. שקד רוצה לשנות מצב זה ולמלא את הוועדה בפוליטיקאים מנאמני הממשלה.

כבר עכשיו בית-המשפט העליון אחוז-פחד. באחרונה הוא קיבל מספר החלטות אומללות, כגון איסור לקרוא לחרם על ההתנחלויות. אך המצב הזה הוא בבחינת גן-עדן לעומת מה שצפוי לנו בעתיד הקרוב.

עוד יותר מאיימת החלטת נתניהו לשמור בידו את משרד-התקשורת.

משרד זה נחשב תמיד למיניסטריון נחות, השמור לפוליטיקאים מהדרג הנמוך. כאשר מתעקש נתניהו לשמור תיק זה לעצמו זה אות מבשר רעות.

משרד-התקשורת שולט בכל ערוצי הטלוויזיה, ובעקיפין גם על כל אמצעי-התקשורת הכתובים. מכיוון שכל התקשורת הישראלית סובלת ממשבר כלכלי חמור, השליטה הזאת עלולה להיות קטלנית.

שלדון אדלסון, הפטרון של נתניהו (ויש אומרים – בעליו של נתניהו) כבר מוציא לאור את החינמון "ישראל היום", שמטרתו האחת והיחידה היא לתמוך בנתניהו אישית, גם נגד מתחריו בליכוד. החינמון הזה כבר הפך לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. איננו יודעים כמה מאות מיליונים שופך מלך בתי-הקזינו האמריקאי לתוך מיזם זה.

מנוי וגמור עם נתניהו לסרס ולעצור כל התנגדות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. לפרשנים אופוזיציוניים כדאי כבר עתה לחפש פרנסה אחרת. ערוץ 10, שהוא טיפ-טיפה יותר ביקורתי מאשר שני מתחריו, עלול להיסגר כבר בסוף החודש.

אי-אפשר שלא להזכיר דוגמה היסטורית. אחד ממונחי-היסוד במילון הנאצי היה "גלייכשאלטונג", מילה גרמנית איומה שפירושו חיבור כל כלי-התקשורת למקור אנרגיה אחד. כל העיתונות ותחנות-הרדיו (הטלוויזיה עוד לא הייתה קיימת בגרמניה) אוישו בנאצים נאמנים. בכל בוקר היה פקיד בשם ד"ר דיטריך מכנס את העורכים ומודיע להם מה יהיו הכותרות והמאמר הראשי של עיתוניהם מחר.

נתניהו כבר הספיק לפטר את מנהל הטלוויזיה. איננו יודעים עדיין מי יהיה הד"ר דיטריך שלנו.

כאינטרמצו היתולי מינה נתניהו את מירי רגב לשרת-התרבות. רגב היא אישה בעלת פה גדול, שסגנונה הוולגארי הפך לשם-דבר. איש אינו יכול לנחש איך הפכה בעבר לדוברת צה"ל. הקריאה שלה בסוף כל נאום "כפיים!" כבר הפכה לשם השני שלה ולבדיחה עממית. רגב, שהייתה בעבר גם צנזורית צבאית, כבר הספיקה להכריז ש"תצנזר" את התרבות.

המכשיר היעיל ביותר לחיסול הדמוקרטיה הוא מערכת-החינוך (שאינו יעיל בשום תחום אחר).

לישראל יש רשתות-חינוך שונות – ממלכתית, ממלכתית-דתית, חרדית-אשכנזית וחרדית-מזרחית. לפני קום המדינה היה קיים גם זרם "פועלים", בעל ערכים סוציאליסטיים, בייחוד בקיבוצים. הוא בוטל על-ידי בן-גוריון בשם ה"ממלכתיות".

הממלכתיות לא הפריעה לבן-גוריון לקיים את הזרם החרדי, שבבתי-הספר שלו מלמדים רק נושאים דתיים – לא שפות, לא מתמטיקה, לא היסטוריה כללית. זה הופך את התלמידים לבורים, שאינם מסוגלים להתקבל לעבודה – וכך הם נשארים תלויים ברבני עדתם.

הממשלה האחרונה ניסתה, בצעדים מהוססים, להכריח את הדתיים להכניס "מקצועות ליבה" למערכות-החינוך שלהם, כגון מתמטיקה ואנגלית. ניסיון זה בוטל על-ידי הממשלה החדשה, שבה החרדים שותפים במעמד מכובד.

הקרב האמיתי, המתחיל עכשיו, הוא על בתי-הספר ה"ממלכתיים", שהיו עד כה חופשיים יחסית. אשתי רחל, הייתה מורה בבית-ספר כזה במשך כמעט 30 שנה, והיא עשתה מה שמצאה לנכון, כדי לשתול בתלמידיה ערכים הומניסטיים וליברליים.

לא עוד. נפתלי בנט, המנהיג הימני-דתי הקיצוני ביותר, התמנה לשר-החינוך. הוא כבר הכריז שמטרתו העיקרית היא לנטוע בתלמידים רוח ציונית ולגדל דור של פטריוטים. זוהי שפה מהמאה שעברה. אין זכר לערכים הומניסטיים, ליברליים, ערכים חברתיים, זכויות-אדם ושאר שטויות מסוג זה.

נתניהו מחזיק בידיו את משרד-החוץ. רבים מענייני-החוץ פוזרו בין שישה משרדים אחרים. התירוץ הוא שנתניהו שומר את המיניסטריון הזה ליצחק הרצוג, והוא מעמיד פנים כאילו הוא עומד להזמין אותו לממשלה. הרצוג כבר סירב בקול רם. (אני מניח שהבעלים האמיתי של הממשלה, שלדון אדלסון, לא היה מאפשר זאת ממילא.)

המטרה האמיתית של נתניהו היא למנוע מכל מתחרה אפשרי לצבור את היוקרה הבינלאומית והלאומית הכרוכה במשרה זו, אף שהיא כמעט ריקה מתוכן. נתניהו מנהל ממילא את יחסי-החוץ של ישראל בעצמו.

בסך הכול, תמונה מדאיגה מאוד בעיני כל מי שגורל המדינה יקר לו.

העניין אינו שמאזן-הכוחות בישראל השתנה (הוא לא). העניין הוא שהיסודות הרעים ביותר של הימין הקיצוני השתלטו על הממשלה, תוך גירוש היסודות הימניים המתונים. עד עכשיו היו הקיצונים האלה מרוסנים. הם דיברו בקול רם אך המקל שיבדם היה קטן. זה השתנה עכשיו. הימין הקיצוני רכש ביטחון עצמי, והוא החליט להשתמש בכוחו.

השמאל, הקורא לעצמו במורך-לב "מרכז-שמאל", איבד את ביטחונו העצמי. הוא תולה את כל תקוותו ב"לחץ מבחוץ", בייחוד מהבית הלבן. הרי ידוע שברק אובמה שונא את נתניהו. אז בכל רגע, או-טו-טו, אובמה יפעיל את הלחץ ויציל את ישראל מעצמה.

זוהי מחשבה מרגיעה. מי שמאמין בה אינו צריך לעשות מאומה. ההצלה תבוא מבחוץ. הללויה.

למרבה הצער, אני קטן-אמונה. אני רואה שארצות-הברית מגבירה את תמיכתה בשלטון נתניהו ומציעה לו כמויות אדירות של נשק חדיש כ"פיצוי" על עסקת-הגרעין המתגבשת עם איראן. ג'ון קרי, המושפל עד עפר על-ידי נתניהו, זוחל על גחונו בין רגלינו. אובמה מתפאר בכך שהוא עשה יותר למען "ישראל" (כלומר: למען הימין הישראלי) מאשר כל נשיא אמריקאי קודם.

ההצלה לא תבוא משם.

יש רק מקור אחד של הצלה: מקור השוכן בתוכנו.

כדברי השיר: "אין רב ריבנו ומושיע, לא אל, לא מלך לא גיבור..."

יש המקווים לאסון, שיגרום לאנשים לפקוח את עיניהם. אני לא מקווה לאסון.

אינני רוצה שישראל תהיה דומה למצריים של אל-סיסי, לתורכיה של ארדואן, לרוסיה של פוטין.

אני מאמין שיש ביכולתנו להציל את ישראל – אך רק אם נקום מהכורסה, נמלא את תפקידנו ונפעל.