נראה שבנימין נתניהו נמאס על כולם. כמו שרה'לה, זו שידה בכל.

לפני שבעה שבועות בלבד היה נתניהו המנצח הגדול. בניגוד לכל הסקרים, הוא נחל ברגע האחרון ניצחון מפתיע והשיג 30 מנדטים. הוא השאיר את מפלגת-העבודה (הידועה גם כ"מחנה הציוני") הרחק מאחוריו.

העובדה היא שהכסאות הנוספים לא באו לו מהשמאל. הם באו מהמפלגות המתחרות בימין.

זה היה ניצחון אישי גדול. נתניהו היה ברקיע השביעי. שרה'לה זרחה מאושר. נתניהו לא השאיר ספק: מעתה הוא השליט. מעתה הוא יקבע את הסדר כאוות נפשו.

השבוע התהפכו היוצרות. בשעות האחרונות ממש של התקופה שהוקצתה לו על-פי חוק להרכבת ממשלתו החדשה נתניה היה אחוז ייאוש.

ב"פרקי אבות" נאמר: "איזהו גיבור? ההופך שונאו לאוהבו."

אם כן, נתניהו הוא אנטי-גיבור מובהק. יש לו כישרון נדיר להפוך ידידים לאויבים. שרה'לה עוזרת לו בכך כמיטב יכולתה הרבה.

וינסטן צ'רצ'יל יעץ למנצחים לפעול ברוחב-לב. רוחב–לב אינו אחת התכונות הבולטות של נתניהו. הוא הבהיר שהוא, והוא לבדו, יהיה מעתה האדון.

מיד אחרי הבחירות החליט נתניהו שהממשלה הבאה תהיה קואליציה צרה של המפלגות הימניות והחרדיות, ממשלה שתהיה מסוגלת לבצע סוף-סוף את הדברים שהוא רוצה לעשות באמת: לשים קץ לקשקוש על שתי מדינות, לסרס את בית-המשפט העליון, לחסום את פי התקשורת ועוד ועוד.

הכול הסתדר יפה. כבוד הנשיא הזמין את נתניהו להרכיב את הממשלה. דיוני הקואליציה התקדמו באופן חלק, הרכב הממשלה הלך והתבהר: הליכוד, יהדות התורה, ש"ס, הרשימה החברתית של משה כחלון והרשימה הימנית-קיצונית של אביגדור ליברמן. ביחד: 67. ממש מושלם.

ראשי-מפלגות אינם צריכים לאהוב זה את זה כדי להקים קואליציה. הם לא צריכים אפילו לחבב זה את זה. אך בכל זאת, זה לא ממש נוח שחברי הממשלה שונאים זה את זה ובזים זה לזה.

הראשון שהטיל פצצה היה אביגדור ליברמן.

ליברמן אינו נחשב לישראלי "אמיתי". הוא נראה אחרת, מדבר אחרת, חושב אחרת. יש לו מבטא כבד זר, נדמה שמוחו פועל אחרת. אף שבא לישראל לפני עשרות שנים, הוא נחשב ל"רוסי". למעשה בא ממולדביה הסובייטית.

יש אימרה המיוחסת לסטלין: הנקמה היא תבשיל שמוטב להגיש אותו כשהוא קר. ליברמן הטיל את הפצצה שלו ביום שלישי השבוע, יום לפני תום המועד הקבוע בחוק להרכבת הממשלה החדשה.

בבחירות איבד ליברמן יותר ממחצית כוחו לטובת הליכוד. למרות זאת הבטיח לו נתניהו שיקבל שוב את תיק-החוץ היוקרתי. זה היה ויתור קל, מכיוון שממילא נתניהו הוא המקבל את כל ההחלטות בענייני-חוץ.

לפתע פתאום, ללא כל פרובוקציה, ליברמן כינס מסיבת-עיתונאים ומסר הודעה הרת-גורל: הוא לא יצטרף לממשלה החדשה.

מדוע? כל הדרישות של ליברמן באו על סיפוקן. התירוצים ממש נשלפו מהכובע. לדוגמה: הוא רוצה ש"מחבלים" יוצאו להורג, בניגוד מוחלט לדעת כל שרותי-הביטחון, החוששים (בצדק) מפני יצירת קדושים. ליברמן רוצה גם לשלוח לכלא צעירים חרדים המסרבים לשרת בצבא – דרישה מגוחכת בממשלה שבה ימלאו החרדים תפקיד מרכזי. וכן הלאה.

זה היה מעשה-נקמה ברור וגלוי. סביר להניח שליברמן קיבל את ההחלטה הזאת מיד לאחר הבחירות, אך שמר אותה בסוד עד לרגע האחרון ממש, כשכבר לא היה זמן לנתניהו לשנות את הרכב ממשלתו המוצעת, כמו, לדוגמה, על-ידי הזמנת המחנה הציוני.

אכן, נקמה קרה.

בלי ששת החברים של מפלגת-ליברמן, נותרה לנתניהו קואליציה של 61 איש ואישה. זה מספיק כדי להציג את הממשלה לפני הכנסת ולקבל הצבעת-אמון. מספיק בקושי.

ממשלה של 61 חבר-כנסת היא סיוט מתמשך. לא הייתי מאחל אותה לאויבי המרים ביותר.

במצב כזה, איש מחברי-הכנסת של הקואליציה אינו יכול לטוס לחו"ל, שמא תציג האופוזיציה לפתע הצעת אי-אמון. לאזרחי ישראל, זהו גורל מר ממוות. הצורה היחידה שבא יוכל איש-הקואליציה לנסוע לבלות בפאריס היא לעשות הסכם של היעדרות משותפת עם איש-האופוזיציה, המבקש להגיע ללאס-וגאס. יד רוחצת יד, כמו שאומרים.

אך לנתניהו מחכה סיוט הרבה יותר גרוע: בקואליציה של 61, כל ממזר מלך וכל ממזרה מלכה. כל ח"כ יכול לסכל הצעת-חוק ממשלתית, להניח להצעה של האופוזיציה לנצח, להעדר מהצבעה חשובה.

כל יום יהיה יום טוב לסחיטה מכל הסוגים ומצד כל הח"כים. אפילו במיתולוגיה היוונית לא המציאו האלים הרשעים שיטת-עינויים מסוג זה.

ואכן, הדוגמה הראשונה ניתנה כבר למחרת היום, היום שבו היה על נתניהו להשלים את המלאכה, ויהי מה.

נפתלי בנט, שלא חתם עדיין על הסכם הקואליציה, מצא את עצמו במצב שבו לא היה ניתן להקים ממשלה בלעדיו. הוא שבר לעצמו את הראש איך לנצל מצב זה ולהשיג משהו מעבר למה שכבר הובטח לו (ותוך כדי כך להשפיל את נתניהו עד עפר). הוא הציג את הדרישה למנות את איילת שקד לשרת-המשפטים.

שקד היא מלכת-היופי של הכנסת החדשה. למרות שהיא בת 38, יש לה פנים של נערה. וגם שמה יפה.

אמה הייתה מורה בעלת השקפה שמאלנית. אביה, יליד עיראק, היה חבר במרכז הליכוד. היא הולכת בעקבותיו.

האיילה בעלת עיני-השקד היא פעילה פוליטית שכל מעשיה שופעים שנאה: שנאה לוהטת לערבים, שנאה לשמאלנים, שנאה להומואים, שנאה לפליטים זרים. היא חיברה סידרה ארוכה של הצעות-חוק ימניות-קיצוניות. ביניהן החוק הזוועתי האומר שה"אופי היהודי" של המדינה קודם לדמוקרטיה, וגובר גם על חוקי-היסוד. ההסתה שלה נגד הפליטים חסרי-הישע מסודאן ומאריתריאה היא רק חלק ממאמציה חסרי-המנוחה להתעמר בחלשים. למרות שהיא מס' 2 במפלגה דתית מובהקת, יורשת המפד"ל, היא חילונית לגמרי.

היחסים בינה לבין בנט נרקמו והתהדקו כאשר שניהם עבדו בלשכת נתניהו, בימים שהיה באופוזיציה. איכשהו עוררו שניהם את זעמה של שרה'לה, שאינה שוכחת אינה סולחת לעולם. אגב, אותו הדבר קרה לליברמן, שגם הוא היה בזמנו מנהל לשכת נתניהו.

עכשיו הגיע יום נקם ושילם. במהלך המשא-והמתן התעלל נתניהו בבנט, והניח לו להזיע במשך ימים ארוכים. עכשיו התהפך הגלגל. אחרי הסתלקותו של ליברמן, בנט ניצל את ההזדמנות כדי להוסיף דרישה חדשה כתנאי להצטרפותו לקואליציה: למנות את איילת שקד לשרת-המשפטים.

מחוסר-ברירה נכנע נתניהו לסחיטה הגלויה. אחרת היה נשאר בלי ממשלה.

עכשיו תשלוט האיילה בבית-המשפט העליון, שאותו היא שונאת בכל לבה. היא תבחר את היועץ המשפטי הבא ותמלא את הוועדה למינוי שופטים באנשי-ימין. היא תשלוט גם בוועדת-השרים לענייני-חקיקה, המחליטה אילו הצעות-חוק תגיש הממשלה לכנסת, ואילו לא.

זה לא מצב הכי מעודד לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

נתניהו הוא די מנוסה כדי לדעת שאי-אפשר למשול לאורך ימים באמצעות קואליציה רופפת ומעורערת שכזאת. הוא זקוק לשותף נוסף. אך איפה למצוא אותו?

המפלגה הערבית לא באה בחשבון, כמובן. גם מרצ לא. גם לא מפלגתו של יאיר לפיד – החרדים פשוט מסרבים לשבת איתו בממשלה אחת. (אולי ניתן לשחד אותם, כמו תמיד.) ליברמן ירק לו בפנים, ונתניהו לא ירצה לחזר אחריו. נשאר לו רק "המחנה הציוני".

למען האמת, אני מאמין שיצחק הרצוג יקפוץ על ההזדמנות, אם רק תינתן לו. הוא צריך כבר לדעת שהוא לא מנהיג-ההמונים הדרוש כדי להוביל את מפלגתו לשלטון. אין לו הקומה של שמשון הגיבור ולא הקול של נתניהו. מעולם לא המציא רעיון מקורי ולא הנהיג מחאה מוצלחת.

יתר על כן, מפלגת-העבודה לא הצטיינה מעולם באופוזיציה. היא הייתה מפלגת-השלטון במשך 43 שנים רצופות, לפני הקמת המדינה ואחריה. כמפלגת-אופוזיציה היא פתטית, וכך גם "בוז'י".

מבחינת הרצוג, ההצטרפות לממשלת נתניהו בעוד מספר חודשים יהיה מוצא אידיאלי. הרי אצלנו לעולם אין מחסור בתירוצים – יש לנו פעם בחודש מצב-חירום-לאומי המחייב ממשלת-אחדות-לאומית. זה יכול להיות מלחמה קטנה, או צרות עם ארצות-הברית, וכהנה וכהנה. (למרות שג'ון קרי הזמין לעצמו השבוע ראיון בערוץ 10, ראיון שהיה מלאכת-מחשבה של זחילת גחון מבישה.)

הצטרפותו של הרצוג לא תהיה קלה. מפלגת-העבודה אינה גוף מונוליטי. רבים מחברי-הכנסת שלה אינם מעריצים את הרצוג. הם חושבים שבנט הוא פאשיסט ושנתניהו הוא שקרן ורמאי סדרתי. אבל כוח-המשיכה של הממשלה רב, והכורסאות עשויות מעור-צבי.

ההימור שלי: נתניהו, השרדן הגדול, ישרוד הפעם, ושרה'לה גם.