שמי הופיע בראש רשימת העותרים, עמותות ויחידים, שביקשו מבית-המשפט לבטל חוק שנחקק על-ידי הכנסת.

אין לישראל חוקה כתובה. מצב בלתי-רגיל זה נוצר מכיוון שדויד בן-גוריון, שהיה חילוני אדוק, לא הגיע לידי פשרה עם החרדים, שטענו כי התורה היא-היא החוקה שלנו.

על כן, במקום חוקה יש לנו מספר חוקי-יסוד, המכסים רק חלק מהשטח המשפטי, וכן מצבור גדול של פסקי-דין המשמשים כתקדימים. בית-המשפט העליון ניכס לעצמו בהתמדה את הזכות לבטל חוקים שנחקקו בכנסת וסותרים את החוקה שאינה קיימת.

החל בכנסת האחרונה, אנשי הימין הקיצוני בליכוד התחרו איש ברעהו במאמץ לסרס את בית-המשפט העליון בצורה זו או אחרת. אחדים מהם היו רוצים למלא את בית-המשפט בשופטים ימניים, אחרים היו רוצים לצמצם את סמכותו של בית-המשפט באופן קיצוני.

הדברים הגיעו לשיא כאשר קבוצה של אנשי הימין הקיצוני בליכוד הציפו את הכנסת במבול של הצעות-חוק שהיו בלתי-חוקתיות בעליל. אחת מהן, והמסוכנת ביותר, הייתה הצעת-חוק שבאה לאסור על אנשים לקרוא לחרם על מדינת-ישראל ועל "אזור הנמצא בשליטתה".

שלוש המילים האלה מגלות את המטרה האמיתית של היוזמים. כמה שנים לפני כן קרא "גוש שלום", הגוף שאני פעיל בו, לחרם על תוצרת ההתנחלויות. פרסמנו באתר שלנו רשימה מלאה של המוצרים האלה. מספר ארגוני-שלום אחרים הצטרפו למערכה.

באותה עת ניסינו לשכנע את האיחוד האירופי לעשות דבר דומה. ההסכם בין ישראל והאיחוד, המשחרר סחורות ישראליות מתשלום מכס באירופה, אינו כולל את ההתנחלויות. אולם האיחוד עצם את עיניו, והיה דרוש זמן רב עד שהצלחנו לפקוח לו אותן. בשנים האחרונות קבע האיחוד בפירוש שההסכם עם ישראל אינו חל על ההתנחלויות. האיחוד דרש שבכל הסחורות מתוצרת ישראל יסומן בבירור מקום הייצור. השבוע פנו 16 שרי-חוץ אירופיים אל שרת-החוץ של האיחוד ודרשו שכל מוצרי ההתנחלויות יצוינו בבירור.

לחוק שעבר בכנסת לא היו רק השלכות פליליות, אלא גם אזרחיות. אנשים הקוראים לחרם אינם צפויים רק לעונשי מאסר, אלא יחויבו גם בפיצויים בסכומי-עתק, מבלי שהתובע יצטרך להוכיח שאכן נגרם לו נזק כלשהו.

יתר על כן, עמותות המקבלות סיוע ממשלתי צפויות למניעת הסיוע, כך שפעולתן למען השלום והצדק החברתי תהיה קשה עוד יותר.

דקות אחדות אחרי שהחוק התקבל בקריאה הסופית הגישו "גוש שלום" ואני אישית עתירה נגדו לבית-המשפט העליון. העתירה הוכנה מראש על-ידי עורכת-הדין גבי לסקי, משפטנית מצטיינת ופעילת-שלום מסורה. שמי הופיע בראש רשימת העותרים, ועל כן נקרא התיק "אבנרי נ. מדינת ישראל".

הטיעון של גבי לסקי היה הגיוני ומוצק. חופש הדיבור בישראל אמנם אינו מובטח בשום חוק מיוחד, אך הוא נובע מחוקי-יסוד שונים. חרם הוא פעולה דמוקרטית לגיטימית. כל פרט רשאי להחליט לקנות או לא לקנות סחורה כלשהי. ישראל מלאה בחרמות. השכונות החרדיות, למשל, מפוצצות בכרזות הקוראות להחרים חנויות המוכרות טריפה.

החוק החדש אינו אוסר על חרמות ככלל. הוא מתמקד בחרמות מסוג מסיום. אבל בכל מדינה דמוקרטית מקובל לקרוא לחרם פוליטי. זהו חלק ממימוש חופש הדיבור.

ואכן, החרם המפורסם ביותר בעת החדשה הוכרז על-ידי יהודי ארצות-הברית נגד גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון שם. כנקמה קראו הנאצים לחרם על כל העסקים היהודיים בגרמניה. אני זוכר את התאריך, ה-1 באפריל, מפני שאבי מנע ממני ללכת באותו יום לבית-הספר, שבו הייתה התלמיד היהודי היחידי. (הייתי בן 9.)

עשרות שנים לאחר מכן הצטרפו כל המדינות המתקדמות לחרם על המשטר הגזעני בדרום-אפריקה. החרם הזה מילא תפקיד חשוב בהפלת משטר האפרטהייד (אם כי לא זה היה הגורם המכריע לנפילתו.)

אין חוק שיכול לכפות על אדם לקנות סחורה רגילה או להימנע מלקנות סחורה רגילה. גם מנסחי החוק הזה הבינו זאת. לכן אין החוק מעניש אדם בשל הקנייה או אי-הקנייה. הוא מעניש את מי שקורא לזולתו להימנע מקניה.

החוק היה באופן ברור התקפה על חופש הדיבור ועל פעולה דמוקרטית בלתי-אלימה. בקיצור, זהו חוק אנטי-דמוקרטי בעליל.

בית-המשפט שדן בעתירה שלנו היה מורכב מתשעה שופטים – כמעט כל שופטי בית-המשפט העליון. הרכב כזה מופעל רק במקרים מיוחדים מאוד, כאשר יש לקבל החלטה הרת-גורל.

בראש ההרכב ישב נשיא בית-המשפט, השופט אשר גרוניס. הייתה לכך משמעות מיוחדת, מפני שגרוניס כבר נאלץ לסיים את כהונתו בחודש ינואר ופרש לגמלאות בהגיעו לגיל 70.

עצם כהונתו של גרוניס כנשיא היווה בעיה. כאשר התפנה המקום בפעם הקודמת, לא יכול היה גרוניס לרשת אותו, מפני שכבר היה קשיש מדי. לפי החוק שהיה קיים אז, לא ניתן לשופט עליון להתמנות לנשיא אם הזמן עד לפרישתו היה קצר מדי. אך הליכוד כל כך חפץ בגרוניס, עד שהעביר חוק מיוחד שאיפשר את מינויו.

יתר על כן, שופט שהשתתף בדיון על תיק ולא הספיק לתת את פסק-דינו לפני פרישתו, החוק נותן לו ארכה של שלושה חודשים אחרי הפרישה כדי לחתום על פסק-דין. נראה שגם לגרוניס, בן חסות הליכוד, היו ספקות לגבי ההחלטה בתיק זה. הוא חתם ברגע האחרון ממש, בשעה 5.30 אחרי-הצהריים של היום האחרון, כאשר מדינת ישראל כבר התכוננה לטכסי יום-השואה.

החתימה של גרוניס הכריעה. בית-המשפט היה מחולק בדעותיו – ארבעה שתמכו בהשארת החוק על כנו, ארבעה שרצו לבטלו. גרוניס פשוט הצטרף לארבעת התומכים בחוק, וכך אושר החוק.

בכל זאת פסל בית-המשפט, פה אחד, סעיף אחד בחוק. לפי הנוסח המקורי, כל אדם – קרי: כל מתנחל – יכול היה להגיש לבית-המשפט תביעת פיצויים בסכומי-עתק נגד מי שקרא לחרם, מבלי שיצטרך להוכיח שאמנם נגרם לו נזק כלשהו. מכאן והלאה יצטרך התובע להוכיח לפחות שנגרם לו נזק ממשי.

בעת השימוע בבית-המשפט נשאלנו על-ידי השופטים אם נסתפק במחיקת המלים "אזור הנמצא בשליטתה", כך שהקריאה להחרמת מוצרי ההתנחלות תישאר חוקית. ענינו שמבחינה עקרונית אנחנו תובעים את ביטול החוק כולו, אף שנקדם בברכה את מחיקת המלים האלה. אולם בפסק-הדין הסופי זה לא נעשה.

אגב, זה יוצר מצב די מגוחך. אם פרופסור מ"אוניברסיטת" אריאל יטען שקראתי להחרים אותו, הוא יוכל לתבוע אותי לדין. במקרה זה עורך-הדין שלי ינסה לטעון שאיש לא הקשיב לדבריי, בעוד שעורך-הדין של התובע יצטרך להוכיח שאני בעל השפעה אדירה, עד כדי כך שהמוני בית ישראל התפתו להישמע לקריאתי והחרימו את הפרופסור הנכבד.

לפני שנים, כאשר הייתי עדיין עורך "העולם הזה", החלטתי להכתיר את השופט אהרון ברק ל"איש השנה" שלנו.

כאשר ריאיינתי אותו, הוא סיפר לי איך ניצלו חייו כשהיה ילד בגטו קובנו. איכר ליטאי פשוט החליט להגניב אותו מהגטו החוצה. האיש סיכן את חייו ואת חיי משפחתו, והחביא את הילד מתחת לערימות של תפוחי-אדמה.

בישראל עלה ברק לגדולה כמשפטן, ושמו הלך לפניו. כנשיא בית-המשפט העליון הוא חולל מהפכה הנקראת "אקטיביזם שיפוטי", ובין השאר עמד על כך שבית-המשפט העליון מוסמך לבטל כל חוק הנוגד את החוקה הישראלית (הבלתי-כתובה).

קשה להגזים בחשיבותה של דוקטרינה זו. ברק פעל למען הדמוקרטיה הישראלית אולי יותר מכל אדם אחר. שתי היורשות המיידיות שלו המשיכו בקו זה. זאת הייתה הסיבה לכך שהליכוד כל-כך התאמץ לשבץ את גרוניס במקומן. לדוקטרינה של גרוניס אפשר לקרוא "פסיביזם שיפוטי".

בראיון שלי איתו אמר לי ברק: "לבית המשפט אין לגיונות לכפיית החלטותיו. הוא תלוי כולו בנכונות הציבור לקבל אותן. איננו יכולים לעשות יותר מכפי שהציבור מוכן לקבל."

אני זוכר מילים אלה. לכן לא הופתעתי מהחלטת בית-המשפט בעניין חוק-החרם.

בית-המשפט פחד. פשוטו כמשמעו. וזה מובן בהחלט.

המאבק בין בית-המשפט העליון והימין הקיצוני מתקרב לשיאו. הליכוד נחל זה עתה ניצחון מכריע בבחירות. מנהיגיו אינם מסתירים את כוונתם לבצע סוף-סוף את מזימותיהם האפלות נגד העצמאות של בית-המשפט.

בליכוד רוצים להניח לפוליטיקאים לשלוט בוועדה הממנה את שופטי בית-המשפט העליון, ולמחוק בכלל את זכות בית-המשפט לבטל חוקים בלתי-חוקתיים של הכנסת.

מנחם בגין היה רגיל לצטט את הטוחן בעיר פוטסדם, שהיה מעורב בסכסוך פרטי עם מלך פרוסיה, וקרא "עוד יש שופטים בברלין!"

בגין אמר: "עוד יש שופטים בירושלים!"

לכמה זמן עוד?