אני מוכרח לפתוח בווידוי מזעזע: אני לא מפחד מפני הפצצה הגרעינית האיראנית.

אני יודע שזה הופך אותי לאדם לא-נורמלי, כמעט הזוי.

אבל מה אני יכול לעשות? אני לא מסוגל לפחד מהפצצה, כמו ישראלי אמיתי. אני מנסה ומנסה, אך הפצצה האיראנית אינה גורמת לי להיות היסטרי.

אבי לימד אותי איך לעמוד בפני סחיטה: תאר לעצמך שהאיום הנורא של הסחטן כבר התגשם. אז אתה יכול להיגד לו: לך לעזאזל.

ניסיתי הרבה פעמים לפעול על פי עצתו, וזה הצליח תמיד. אז עכשיו אני מחיל את הכלל הזה על הפצצה האיראנית. אני מתאר לעצמי שהדבר הכי-הכי גרוע כבר קרה: האיתוללות המטורללים השיגו את הפצצות ויכולים למחוק את ישראל מעל פני האדמה.

אז מה?

לפי הערכות זרות, יש בידי ישראל בין 80 ל-400 פצצות גרעיניות. אם איראן תשגר את ההפצצות שלה ותשמיד את ישראל (וגם אותי), צוללות ישראליות תמחקנה את איראן מעל פני האדמה. תהיה דעתי על בנימין נתניהו אשר תהיה, אני סומך עליו ועל ראשי מערכת-הביטחון שישמרו את יכולת "המכה השנייה" הישראלית בכושר מלא. בשבוע האחרון פורסם שגרמניה סיפקה לחיל-הים שלנו עוד צוללות מהסוג החדיש ביותר, למען מטרה זו בדיוק.

אידיוטים ישראליים – ויש כאלה – משיבים: כן, אבל מנהיגי איראן אינם נורמליים. הם מטורפים. קנאים דתיים. הם בהחלט מוכנים לסכן את קיומה של איראן כדי להשמיד את המדינה הציונית. כמו מהלך של החלפות מלכות בשחמט.

אמונה כזאת היא תוצאה של דמוניזציה רבת שנים. האיראנים – או לפחות מנהיגיהם – נראים כתת-אדם.

אך המציאות מראה שמנהיגי איראן הם פוליטיקאים מפוכחים מאוד, ערמומיים מאוד. סוחרים זהירים בסגנון הבזאר הפרסי. אין הם מסתכנים סתם. הלהט המהפכני שציין את איראן בשנים הראשונות אחרי מהפכת חומייני התנדף מזמן. וגם חומייני עצמו לא היה חולם על התאבדות לאומית.

כפי שסופר בתנ"ך, כורש הגדול, מלך פרס, הרשה לשבויים היהודים בארץ בבל לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית-המקדש. באותה עת כבר הייתה פרס ציוויליזציה עתיקה, מבחינה תרבותית ומדינית כאחת.

אחרי "שיבת ציון", היישוב היהודי בירושלים וסביבותיה חי כמאתיים שנה תחת שלטון פרסי. בבית-הספר לימדו אותי שהיו אלה שנים טובות ליהודים.

מאז התקיימו התרבות וההיסטוריה של העם הפרסי עוד אלפיים וחמש מאות שנים. התרבות הפרסית היא מהעתיקות בעולם. היא יצרה דת גדולה, דת זרתוסטרה, והשפיעה על דתות רבות אחרות, ובכלל זה הדת היהודית. האיראנים גאים מאוד בתרבותם זו.

האם מסוגלים כעת המנהיגים של איראן לסכן את עצם קיומה של פרס, רק מתוך שנאה לישראל? זוהי אכן מחשבה מטורפת, מחשבה מגלומאנית.

יתר על כן, במהלך ההיסטוריה היו היחסים בין היהודים והפרסים כמעט תמיד מצוינים. כאשר נוסדה מדינת-ישראל ראה דויד בן-גוריון באיראן בעלת-ברית טבעית, חלק מ"ברית הפריפריה" – ברית של הארצות המקיפות את העולם הערבי. (תורכיה, איראן, אתיופיה ועוד.)

השאה, שהודח והוחזר לכסאו על-ידי השירותים החשאיים של ארצות-הברית ובריטניה, היה בעל-ברית קרוב מאוד של ישראל. טהראן הייתה מלאה באנשי-עסקים, באנשי מוסד ובאנשי-צבא ישראליים. היא שימשה גם כבסיס לסוכנים הישראליים שפעלו בקרב הכורדים, שלחמו בסדאם חוסיין בעיראק הסמוכה.

אחרי המהפכה האסלאמית, ישראל שוב תמכה באיראן במלחמתה בעיראק, מלחמה אכזרית שנמשכה 8 שנים. בפרשת "איראן-גייט", שהרעישה את העולם, מילא ידידי עמירם ניר תפקיד חשוב. זה לא היה אפשרי לולא הקשרים הישנים בין איראן וישראל.

גם עכשיו מתקיימת בוררות ברוח טובה על קו-הנפט אילת-אשקלון, יזמה עסקית ענקית שהוקמה בשעתו על-ידי שותפות איראנית-ישראלית.

במקרה הכי גרוע, ישראל הגרעינית תחייה יחד עם איראן הגרעינית תחת המטרייה של "מאזן אימה".

זה בהחלט לא נעים. אבל זה לא איום קיומי.

לאותם ישראלים הפוחדים פחד-מוות מפני הפצצה האיראנית, יש לי עצה קטנה: השתמשו בארכה הניתנת לנו כעת.

לפי ההסכם האמריקאי-איראני יהיו לנו עוד לפחות 10 שנים לפני שאיראן תוכל להיכנס לשלב הסופי של יצירת הפצצה.

אז בבקשה, השתמשו בזמן הזה כדי לעשות שלום!

השנאה האיראנית ל"ישות הציונית" נובעת מגורל העם הפלסטיני. רגש הסולידריות לעם הפלסטיני חסר-האונים טבוע עמוק בכל העמים האסלאמיים. זהו חלק מהתרבות העממית של כולם. זה רגש אמיתי לגמרי, גם אם המשטרים הערביים מנצלים אותו למטרותיהם.

אין לאיראנים כל סיבה אחרת לשנאת ישראל. השנאה מבוססת כל-כולה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין סכסוך, אין איבה.

ההיגיון אומר לנו: אם יש לנו עוד כמה שנים לפני שנצטרך לחיות בצל הפצצה הגרעינית האיראנית, הבה ננצל את הזמן הזה כדי לחסל את הסכסוך. כאשר יכריזו הפלסטינים עצמם שהסכסוך שלהם עם ישראל הגיע לסיומו, שום מנהיג איראני לא יצליח לעורר את עמו נגדנו.

מזה שבועות אחדים מתפאר נתניהו פומבית בהישג אדיר, ממש היסטורי:

בפעם הראשונה ישראל היא למעשה חלק מקואליציה ערבית!

הסכסוך בין הסונים והשיעים סוער ברחבי המרחב. המחנה השיעי, ובראשו איראן, כולל את השיעים בעיראק, חזבאללה בלבנון והחותים בתימן. (נתניהו מצרף גם את חמאס הסוני למחנה שיעי זה - אם מתוך בורות, אם כמכשיר תעמולה.)

המחנה הנגדי, הסוני, כולל את סעודיה, מצריים ומדינות המפרץ. נתניהו רומז שישראל מקובלת עליהן כחברה בקואליציה.

התמונה מבולבלת מאוד. איראן לוחמת בדאעש, שהיא אויבת בנפש של ישראל. איראן תומכת במשטר אסד בדמשק, הנתמך גם על-ידי חיזבאללה, הלוחמת בדאעש, בעוד שהסעודים תומכים הפלגים סונים קיצונים אחרים בסוריה, הלוחמים גם באסד וגם בדאעש. תורכיה תומכת גם באיראן וגם בסעודיה, בעודה לוחמת באסד. וכך הלאה.

אינני מאוהב בדיקטטורות הצבאיות ובממלכות המושחתות בעולם הערבי. אני ממש מתעב אותן. אך אם ישראל תצליח להיות חברה רשמית בקואליציה ערבית כלשהי, תהיה זו פריצה היסטורית, הראשונה ב-130 שנות הסכסוך הציוני-ערבי.

ואולם, יחסיה של ישראל עם המדינות הערביות מתנהלים תחת מעטה של חשאיות (מלבד היחסים הקרים והמנוכרים עם מצריים וירדן, שהם יחסים בין המשטרים ולא בין העמים.)

האמת הפשוטה היא שאין מדינה ערבית שיכולה להיכנס לשותפות גלויה וקרובה עם ישראל, כל עוד נמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אפילו מלכים ורודנים אינם יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת. הסולידריות של עמיהם עם העם הפלסטיני עמוקה ביותר.

במלים פשוטות: שלום אמיתי עם המדינות הערביות אינו אפשרי ללא שלום עם העם הפלסטיני, כשם ששלום עם העם הפלסטיני אינו אפשרי בלי שלום עם המדינות הערביות.

כך שאם יש עכשיו סיכוי לכונן שלום עם סעודיה ומדינות המפרץ, ותוך כדי כך גם לחמם את השלום הקר עם מצריים, נתניהו היה צריך לקפוץ על המציאה. הרי תנאי ההסכם כבר מונחים על השולחן: "היוזמה הסעודית", הקרויה גם "היוזמה הערבית", שהתקבלה כבר לפני שנים על-ידי כל חברות הליגה הערבית. היא מבוססת על פתרון שתי-המדינות.

נתניהו יכול להדהים את כל העולם על-ידי "מעשה דה-גול" – עשיית שלום עם העולם הערבי-הסוני, דבר שהיה מכריח גם את העולם השיעי ללכת באותה הדרך.

האם אני מאמין שהוא יעשה זאת? לגמרי לא. אבל, כמו בפתגם היהודי – "אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה."

בחג הפסח אנחנו זוכרים את יציאת מצריים. זה אמור להזכיר לנו שניסים אכן קורים.