פורסם בהארץ 4 במרס

"רק לא ביבי!" – "או אנחנו או ביבי!" – "או ביבי או הם!" סיסמאות כאלה ממלאות עכשיו את החלל.

מראשית עידן הטלוויזיה, הרעיונות איבדו את כוחם. המסך הקטן אינו יכול להראות מושגים כמו סוציאליזם, פשיזם או דמוקרטיה. הוא מראה "ראשים מדברים". משום כך מתמקדת עכשיו הפוליטיקה כולה סביב בני-אדם.

נראה כאילו הבחירות הנוכחיות מתמקדות כולן סביב שאלה פשוטה אחת: ביבי – כן או לא?

טוב שצצה הפרשה של "פרס ישראל" כדי להזכיר לנו שזוהי טעות. טעות גורלית. על כפות המאזניים מונח הרבה, הרבה יותר.

יחד עם ראש-הממשלה נבחר גם הרכב הממשלה. נקבע מי יהיה שר-הביטחון הבא, שר-האוצר, שר-המשפטים ועוד. נבחרים (בעקיפין) המנכ"לים והפקידים הבכירים. נבחר (בעקיפין, בעקיפין) הרמטכ"ל, המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר-המדינה. וכן, נבחרים גם הזוכים ב"פרס ישראל".

הממשלה משפיעה על הרכב הוועדה לבחירת השופטים של בית-המשפט העליון ועל מינוי נשיאו (ראו פרשת גרוניס).

יחד עם ביבי באה מירי רגב, האישה וסגנונה. באה כל חבורת האקוניסים, הארדנים, הלווינים, החטובלות, עם הצעות-החוק המטורללות, קוברות-הדמוקרטיה. וגם מגיעים אנשי השוליים הפשיסטיים, הכהניסטים הגלויים והסמויים.

וגם זו רק רשימה חלקית מאוד.

על כפות-המאזניים מונח הרבה, הרבה יותר.

מונח השלום (אם מותר להזכיר את המילה הגסה הזאת). השלום – לא כמושג מופשט, אלא כעניין מעשי מאוד: אם הבנים והנכדים יחיו או ימותו במבצעי-סרק חסרי-תכלית. אם ערינו וכפרינו יהיו חשופים למאות אלפי הטילים שמסביבנו. אם רעננה תיראה כמו עזה כיום.

על כף המאזניים מונח עורק-החיים המחבר את המדינה אל ארצות-הברית, צורך קיומי כל עוד נמשך הסכסוך בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי.

מונחות ההתנחלויות, מדינת האפרטהייד, המלחמה הנצחית ("אין פיתרון").

מונח הפער הכלכלי והחברתי, העוני הממאיר של חלק גדול מהאוכלוסייה, חגיגת-השחיתות של הטייקונים, המחסור בדירות לצעירים, יוקר-המחייה. הסולידריות שפעם הייתה לנו. החמלה.

על כף המאזניים מונחת התרבות העברית החדשה ("פרס ישראל") , חינוך דור שלם שמכונת החינוך הופכת אותו לבשר-תותחים מתלהם.

מונחים היחסים שבין אזרחי המדינה בינם לבין עצמם – מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, נשים וגברים, ותיקים ועולים חדשים.

בקיצור: על כף המאזניים מונח אופייה של מדינת-ישראל לדורות. אופייה של המדינה שאתם רוצים - או לא רוצים - לחיות בה. שאותה אתם רוצים להוריש לבניכם ולנכדיכם. לא פחות.

מול ההכרעה הגורלית הזאת מתגמד, מתגחך, המאבק הפרטי בין ביבי ובוז'י.

ההכרעה היא בין שתי מדינות שונות – המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית, שעליה חולם הימין הקיצוני ושאותה הוא מקדם יום-יום ושעה-שעה, או המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית, שעליה חלמו הרצל וז'בוטינסקי, וייצמן ובן-גוריון.

לא פחות.

כל זה טמון בפתק-הנייר הקטן, שאני ואת ואתה משלשלים לתוך תיבת-הקלפי, לפעמים בהיסח-הדעת, בלי מחשבה יתרה, רק כדי למלא איזושהי חובה מופשטת.

לכן, ראשית הבה נגיע כולנו אל הקלפי. ואחרי שהגענו, נהסס לרגע מאחורי הפרגוד. נעמוד דום. ננשום נשימה עמוקה. נחשוב עוד פעם. כאילו רק בי, רק בך, תלוי גורל המדינה כולה.

אין לנו מדינה אחרת.