צ'רצ'יל גם אמר שהטענה הטובה ביותר נגד הדמוקרטיה היא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע.

עד עתה הייתי עד ל-20 מערכות-בחירות לכנסת. בחמש מהן הייתי מועמד, בשלוש מהן נבחרתי.

כילד הייתי עד גם לשלוש מערכות-הבחירות האחרונות של הרפובליקה הגרמנית הגוססת, ולמערכה אחת (האחרונה שהיה לה דמיון לדמוקרטיה) אחרי עלות הנאצים לשלטון. (הגרמנים היו טובים מאוד בתעמולה גראפית. אחרי יותר מ-80 שנה אני עדיין זוכר אחדות מן הכרזות של אז.) בחירות גורמות להתרגשות. הרחובות מוצפים בתעמולה, פוליטיקאים נואמים עד שהם צרודים, לעתים יש ברחובות התנגשויות אלימות. לא במדינתנו. לא עכשיו. 17 ימים לפני הבחירות שוררת דממה דקה. זר כי יבוא לישראל לא יבחין כלל בתכונה. המאמרים בעיתונות מוקדשים לנושאים רבים אחרים. בטלוויזיה צועקים כרגיל. אין נאומים מרגשים. אין אסיפות-עם.

הכול יודעים שהבחירות האלה עשויות להיות גורליות, הרבה יותר מאשר בחירות רגילות. יתכן שזה הקרב הסופי על עתידה של ישראל – מאבק בין קנאי ארץ-ישראל השלמה לבין תומכי המדינה הליברלית. מאבק בין מיני-אימפריה המדכאת עם אחר לבין דמוקרטיה הוגנת. מאבק בין התפשטות והתנחלויות לבין מאמץ רציני להשיג שלום. מאבק בין מה שנקרא "קפיטליזם חזירי" לבין מדינת רווחה. בקיצור, בין שתי צורות שונות מאוד של ישראל. אז מה נאמר במערכת-הבחירות על בחירה גורלית זו? שום כלום. המילה "שלום" אינה מוזכרת כלל. חס וחלילה. מתייחסים אליה כאל רעל פוליטי. שומר נפשו ירחק ממנה. כל ה"יועצים" המקצועיים, שהארץ מוצפת בהם, מזהירים את לקוחותיהם לבל ישתמשו במילה זו. "תגיד הסכם מדיני, אם אתה צריך. אך למען השם, אל תדבר על שלום!"

אותו הדבר לגבי כיבוש, התנחלויות, טרנספר וכדומה. אין להשתמש במלים אלה. הבוחרים עלולים לחשוד שיש לך דעה. שומר נפשו ירחק ממילים כאלה. מדינת-הרווחה הישראלית, שעוררה פעם קנאה בארצות רבות (זוכרים את הקיבוץ?) הולכת ומתפרקת. השירותים הסוציאליים שלנו מתמוטטים. הכסף זורם לצבא הגדול שלנו, די גדול למעצמה בינונית. אז האם מישהו מציע לצמצם את הצבא? מובן שלא. מה, לנעוץ סכין בגב חיילינו האמיצים? לפתוח את השער לפני אחד מאויבינו הרבים? הרי זו בגידה! אם כן, על מה מדברים הפוליטיקאים והתקשורת? מה מרגש את הציבור? מה מגיע לכותרות של חדשות הערב? רק דברים חשובים באמת. האם אשת ראש-הממשלה שילשלה לכיסה את דמי הערבון של הבקבוקים? האם במעון הרשמי של ראש-הממשלה יש סימנים של הזנחה? האם השתמשה אשת ראש-הממשלה בקרנות ממשלתיות כדי להתקין חדר-עבודה לספרית שלה?

אם כן, איפה נמצאת מפלגת-האופוזיציה העיקרית, "המחנה הציוני" (הידועה גם כמפלגת-העבודה)? יש לה בעיה: המנהיג שלה הוא הנעלם הגדול של הבחירות. ליצחק הרצוג אין הופעה מרשימה. קומתו נמוכה. הוא דומה יותר לנער מאשר ללוחם קשוח. יש לו קול דק ומצפצף. הוא לא נראה כמו מנהיג טבעי. ציירי הקריקטורות מתקשים לצייר אותו – אין לו סימן-היכר בולט הגורם לו לבלוט. לי הוא מזכיר את קלמנט אטלי. כאשר מפלגת-העבודה הבריטית התקשתה בשעתו בבחירה בין שני מועמדים בולטים, הם בחרו באיש זה כבמועמד של פשרה. גם לו לא היו סימני-היכר בולטים. (שוב צ'רצ'יל: "הגיעה מכונית ריקה, ומתוכה יצא מר אטלי.") העולם נדהם כאשר עוד לפני סיום מלחמת-העולם גירשו הבריטים את צ'רצ'יל הגדול ממעון ראש-הממשלה ובחרו באטלי. אך אטלי התגלה כראש-ממשלה מצוין. הוא הוציא את בריטניה בעוד מועד מהודו (ומארץ-ישראל), הקים את מדינת-הרווחה ועשה עוד ועוד. גם הרצוג הפתיע לטובה. הוא הקים את הרשימה המשותפת עם ציפי לבני. הוא יצר תאוצה והקים את מפלגת-העבודה הגוססת על רגליה. הוא נתן לרשימה שם פופולרי. הוא הוכיח שהוא מסוגל לקבל החלטות. ואז זה נעצר. המחנה הציוני השתתק. קטטות פנימיות שיתקו את מטה הבחירות. (פרסמתי ב"הארץ" שני מאמרים, שבהם קראתי להקמת רשימה משותפת של המחנה הציוני, מרץ ו"יש עתיד". ברשימה כזו היה נוצר איזון בין המרכז והשמאל. היא הייתה יוצרת תאוצה חדשה ומעוררת התלהבות. אך היוזמה לכך יכלה לבוא רק מהרצוג. הוא התעלם. כך גם מרצ. כך גם יאיר לפיד. אני מקווה שלא יתחרטו על כך.) עכשיו מתנדנדת מרצ על סף אחוז-החסימה, ואילו לפיד מחלים רק אט-אט מן הנפילה הגדולה בסקרים. הוא סומך בעיקר על פניו הנאות. למרות הכול, הליכוד והמחנה הציוני שווים עכשיו בסקרים, הנותנים לכל אחד מהם כ-23 מנדטים. יתכן שבמוצאי יום-הבחירות ישרור ביניהם שוויון, וההכרעה תהיה בידי מספר מפלגות קטנות וזעירות.

הדבר היחיד העשוי לשנות את כללי המשחק עד ליום הבחירות הוא נאומו הצפוי של בנימין נתניהו לפני שני בתי הקונגרס האמריקאי. נראה שנתניהו תולה את כל תקוותיו באירוע זה. ולא בכדי. כל תחנות-הטלוויזיה הישראליות יעבירו את הנאום בשידור חי. נתניהו יהיה במיטבו. הבוחר הישראלי יראה את המדינאי הגדול נואם בפני הפרלמנט החשוב ביותר בעולם ומגן על עצם קיומה של ישראל. נתניהו הוא איש-טלוויזיה מובהק. אין הוא נואם גדול כדוגמת מנחם בגין (שלא להזכיר את וינסטון צ'רצ'יל), אך בטלוויזיה אין לו מתחרים רבים. כל תנועה של ידיו, כל הבעה של פניו, כל שערה על ראשו נכונים מדויקים. גם האנגלית האמריקאית שלו מושלמת. כל ילד יהודי מכיר תמונה זו מההיסטוריה: מנהיג הגטו היהודי טוען בחצר הפריץ הגוי למען עמו הנתון בסכנה. הצופה הישראלי יזכור, במודע או בלא-מודע. חברי הסנאט ובית-הנבחרים ימחאו כפיים בפראות, יקפצו למעלה ולמטה כל כמה דקות ויבטאו את הערצתם הבלתי-מוגבלת בכל צורה אפשרית, מלבד ליקוק נעליו. מספר דמוקרטים אמיצי-לב ייעדרו מהאירוע, אבל הצופה הישראלי לא יבחין בכך, מפני שנוהגים בהזדמנויות אלה למלא כל כסא ריק בעובדי הבית. שום מצג-בחירות לא יכול להיות יעיל יותר. הבוחרים ייאלצו לשאול את עצמם איך היה הרצוג נראה באירוע כזה. אינני יכול לתאר לעצמי תעמולת-בחירות יעילה יותר. להשתמש בקונגרס של ארצות-הברית כאביזר של בחירות – הרי זה ממש גאוני.

מילטון פרידמן, הכלכלן היהודי-אמריקאי הגדול, אמר ש"אין ארוחות חינם". לארוחה הזאת יש מחיר גבוה מאוד. פירוש האירוע הוא שנתניהו יורק ישר בפניו של הנשיא אובמה. אינני חושב שאי-פעם היה דבר כזה משפיל. ראש-הממשלה של מדינה קטנה, התלויה בארצות-הברית כמעט בכל דבר, בא לבירה האמריקאית כדי לקרוא תגר על הנשיא ולהכריז שהוא שקרן ורמאי. המארחת שלו היא מפלגת-האופוזיציה. כמו אברהם אבינו, שהיה מוכן לשחוט את בנו כדי למצוא חן בעיני אלוהים, נתניהו מוכן להקריב את האינטרס החיוני ביותר של ישראל למען הוסף קולות למפלגתו. במשך שנים רבות עמלו השגרירים הישראליים בוושינגטון לגייס לשירות ישראל הן את הקונגרס והן את הבית הלבן. כאשר בא השגריר יצחק רבין לבירה האמריקאית וגילה שהתמיכה בישראל מרוכזת בקונגרס, הוא עשה מאמץ גדול – ועטור-הצלחה – לרכוש גם את לב הבית הלבן. איפא"ק ומוסדות יהודיים אחרים עמלו במשך דורות כדי להבטיח לישראל את תמיכת שתי המפלגות האמריקאיות, ואת תמיכת כל הסנטורים וחברי בית-הנבחרים. במשך שנים רבות לא העז אף לא סנטור אחד למתוח ביקורת על ישראל. זה היה משול להתאבדות. המעטים שניסו לעשות זאת נשלחו למדבר הפוליטי. והנה בא נתניהו והורס את כל המבנה המורכב הזה במכה אחת. למען מה? למען הופעת-בחירות אחת. הוא הכריז מלחמה על המפלגה הדמוקרטית וחתך את הקשר שקשר את היהודים עם המפלגה הזאת במשך מאה שנים ויותר. הוא שבר את מתכונת התמיכה הדו-מפלגתית. הוא מאפשר לפוליטיקאים הדמוקרטיים למתוח בפעם הראשונה ביקורת גלויה על ישראל. הוא הורס טאבו של דורות, טאבו שכנראה לא יהיה ניתן לתקנו. נתניהו מעליב ומשפיל את הנשיא. הוא מנסה לסכל את ההישג הגדול ביותר של נשיאות אובמה – ההסכם הצפוי עם איראן. אובמה צריך להיות על-אנושי אם לא יחשוב על נקמה. והרי תנועה אחת של אצבעו הקטנה יכולה להסב לישראל נזק בל-ישוער. האם זה איכפת לנתניהו? בוודאי שזה איכפת לו. אבל איכפת לו יותר להיבחר מחדש. הרבה, הרבה יותר.