הם ביצעו בסך-הכול שני פיגועים (די רגילים, לפי אמות-מידה ישראליות) והצליחו לגרום לפאניקה ברחבי צרפת. הם הצליחו להוציא מיליוני אנשים לרחובות. הם גם הצליחו לאסוף בפאריס יותר מ-40 ראשי-מדינות מרחבי העולם. הם שינו את פני הערים הצרפתיות על-ידי הצבת אלפי חיילים ושוטרים לשמירה על מוסדות יהודיים ואחרים. במשך ימים אחדים הם הצליחו להשתלט לחלוטין על התקשורת העולמית.

שלושה טרוריסטים שפעלו, מן הסתם, לבדם. שלושה!!!

בעיני טרוריסטים פוטנציאליים אחרים זה נראה בוודאי כהישג אדיר. הישג שמזמין עוד אנשים, יחידים וקבוצות זעירות, לעשות מעשה דומה, בכל מקום.

טרוריזם פירושו הטלת מורא, על-ידי פעולה אלימה נגד אזרחים לשם השגת מטרה. השלושה בפאריס הצליחו לעשות זאת בגדול. הם הטילו מורא על כל האוכלוסייה הצרפתית. אם שלושה צעירים חסרי כישורים יכולים לחולל זאת, מה יכולים לחולל 30, או 300?

למען האמת, לא אהבתי את ההפגנה הגדולה. במהלך חיי השתתפתי בהפגנות רבות, אולי יותר מ-500, אבל כולן היו נגד השלטון. מעולם לא השתתפתי בהפגנה שנערכה ביוזמת השלטון, גם לא כאשר המטרה הייתה חיובית. הפגנות כאלה מזכירות לי יותר מדי את רוסיה הסובייטית, איטליה הפשיסטית ומשטרים גרועים עוד יותר. לא בשבילי, תודה.

אך הפגנה מסוימת זו הייתה חוץ מהכול גם מנוגדת למטרתה. לא זו בלבד שהיא הוכיחה שהטרוריזם מצליח, ולא זו בלבד שהזמינה חיקויים, אך היא גם הזיקה למאבק האמיתי בקנאות.

כדי לנהל מאבק יעיל נגד קנאים, חייב אדם קודם כל לשים את עצמו במקומו של הקנאי ולהבין את הסיבות המניעות מוסלמים צעירים, ילידי המקום, לבצע מעשים כאלה. מי הם? מה הם חושבים? מה הם מרגישים? באילו נסיבות גדלו? מה ניתן לעשות כדי לשנות אותן?

אחרי עשרות שנים של הזנחה, זאת עבודה קשה. עבודה שדורשת זמן ומאמץ, ותוצאותיה אינן בטוחות. הרבה יותר קל לפוליטיקאים לצעוד ברחוב מול המצלמות.

מיליוני אנשים ברחובות פאריס, ומי צעד בשורה הראשונה, קורן מאושר?

ביבי שלנו.

איך הגיע לשם? העובדות התגלו די מהר. הסתבר שנתניהו לא הוזמן כלל. להיפך, הנשיא פראנסואה הולנד ממש התחנן: אנא, אנא אל תבוא! הופעתך תהפוך את האירוע למפגן של אהדה ליהודים, במקום שיהיה מפגן המוני למען חופש העיתונות ו"הערכים הרפובליקאים". נתניהו הופיע בכל זאת, בלוויית שני שרים קיצונים במיוחד – ליברמן ובנט.

אחרי ששובץ בשורה השנייה הוא עשה מה שעושים ישראלים: בלי בושה הוא דחף הצידה נשיא אפריקאי שחור ומיקם את עצמו בשורה הראשונה.

משם הוא נופף לצופים במרפסות. הוא התנהג כמו מצביא רומאי חוגג במסע הניצחון שלו. אפשר רק לנחש מה הרגישו הולנד ושאר ראשי המדינות – שהשתדלו בכל כוחם להיראות רציניים ואבלים – למראה הצגה זו של חוצפה.

נתניהו טס לפאריס כחלק ממסע-הבחירות שלו. כמומחה ותיק לבחירות הוא ידע ששלושה ימים בפאריס, שבהם ביקר בבתי-כנסת ונשא נאומים – שווים יותר משלושה שבועות של זריקת בוץ הדדית בבית.

הדם של ארבעת היהודים שנהרגו בסופר הכשר לא יבש עדיין, כאשר מנהיגי ישראל קראו ליהודי צרפת לארוז את החבילות ולעלות לישראל. כפי שכל אחד יודע, ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם.

זאת הייתה תגובה ציונית ישר מהבטן. יהודים בסכנה. המקלט הבטוח היחיד הוא מדינת ישראל. מהרו ובואו! למחרת היום כבר דיווחו עיתוני ישראל בשמחה רבה שהשנה יעלו לארץ 10,000 יהודים, המבקשים לברוח מהאנטישמיות הגוברת בצרפת.

נראה שיש באמת הרבה שנאת-יהודים בצרפת ובמדינות אחרות באירופה, אף כי יש שם הרבה יותר שנאת-מוסלמים. אך אין קשר בין האנטישמיות לבין המאבק בין היהודים והערבים ממוצא אלג'ירי על אדמת צרפת. זהו ייבוא מצפון-אפריקה.

הרקע: כאשר פרצה ב-1954 מלחמת-השחרור האלג'ירית, היה על היהודים לבחור באיזה צד הם תומכים. כמעט כולם בחרו לתמוך בשלטון הקולוניאלי הצרפתי נגד העם האלג'ירי.

היה לזה קשר לעבר. ב-1870 העניק שר-המשפטים הצרפתי, אדולף כרמיה, שהיה במקרה יהודי, את האזרחות הצרפתית לכל יהודי אלג'יריה. המטרה הייתה לתקוע טריז בינם לבין השכנים המוסלמים.

אחרי שפרצה באלג'יריה מלחמת-השחרור, השתדלה חזית-השחרור האלג'ירית (פל"ן) למשוך את היהודים המקומיים לצדה. אני יודע זאת, מפני שהייתי מעורב. מחתרת הפל"ן בצרפת פנתה אליי וביקשה להקים בישראל מוסד לתמיכה בעצמאות אלג'יריה, כדי לעזור לה לשכנע את היהודים בארצה. הקמתי לצורך זה את "הוועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית", שהחומר שלו הופץ על-ידי הפל"ן במאמץ לרכוש את לב היהודים.

לשווא. היהודים המקומיים, שהיו גאים באזרחותם הצרפתית, תמכו תמיכה מלאה בשלטון הקולוניאלי ובמתנחלים הצרפתים. בסוף בלטו היהודים במחתרת האו-אה-אס, ארגון קיצוני של המתנחלים שניהל מאבק מגואל-בדם נגד לוחמי-השחרור. התוצאה הייתה שביום הדין ברחו למעשה כל היהודים יחד עם מיליון המתנחלים.

הם לא עלו לישראל. כמעט כולם עלו לצרפת. (שלא כמו יהודי מרוקו ותוניסיה. משם עלו הרבה יהודים לישראל, אך האליטה, בעלת התרבות הצרפתית, היגרה לצרפת ולקנדה.)

עכשיו אנחנו עדים להמשך המלחמה הזאת בין היהודים והמוסלמים מאלג'יריה על אדמת צרפת. כל ארבעת היהודים ה"צרפתיים" שנהרגו בפיגוע היו בעלי שמות צפון-אפריקאיים. הם נקברו בישראל.

לא בנקל. ממשלת ישראל הפעילה לחץ כבד על המשפחות כדי שיסכימו לקבורה כאן. המשפחות רצו לקבור אותם בצרפת, קרוב לבית. הן נענו בסוף, ואז החלה עמידה קשה על המקח על מחיר הקברים.

אומרים שהישראלים אוהבים את העלייה ואינם אוהבים את העולים. זה חל גם על העולים ה"צרפתיים" שבאו בשנים האחרונות. תיירים "צרפתיים" באו הנה במספרים גדולים. במקרים רבים נתקלו ביחס עוין. בייחוד אחרי שהתחילו לקנות במחירים מופקעים את הדירות בשפת-הים של תל-אביב ולהשאירן ריקות, כהשקעה וכביטוח, בעוד שצעירים מקומיים לא מצאו בעיר דירות בנות-השגה. כמעט כל התיירים והעולים ה"צרפתיים" הם ממוצא צפון-אפריקאי.

כאשר נשאלו העולים מה גורם להם לעלות לישראל, התשובה הייתה פה-אחד: האנטישמיות.

אין זו תופעה חדשה. למעשה, הרוב העצום של הישראלים, הם או הוריהם או הורי-הוריהם, נדחפו הנה על-ידי האנטישמיות.

שני המונחים האלה – אנטישמיות וציונות – נולדו כמעט באותו הזמן, לקראת סוף המאה ה-19. בנימין זאב הרצל הגה את רעיונו, כידוע, בשעה שעבד בפאריס ככתב-חוץ של עיתון וינאי. זה היה בימי פרשת דרייפוס, כאשר האנטישמיות הגיעה בצרפת לשיאה. (המונח "אנטישמיות" הוא לא נכון, כמובן. גם הערבים הם שמים. בדרך כלל הכוונה היא לשנאת-היהודים.)

מאוחר יותר חיזר הרצל אחרי אישים אנטישמים מובהקים ברוסיה ובארצות אחרות. הוא ביקש את עזרתם והבטיח לשחרר אותם מנוכחות היהודים. כך עשו גם יורשיו. ב-1939 תיכנן אצ"ל פלישה מזוינת מפולין לארץ, ורכש את עזרת המפקדים האנטישמים של הצבא הפולני. אפשר לתמוה אם מדינת-ישראל הייתה קמה ב-1948 אלמלא קדמה לכך השואה. לא מכבר נדחפו מיליון וחצי יהודים מרוסיה לישראל על-ידי האנטישמיות.

הציונות נולדה בסוף המאה ה-19 כתשובה ישירה לאתגר האנטישמי. אחרי המהפכה הצרפתית כבש הרעיון הלאומי החדש את כל האומות האירופיות, גדולות וקטנות, וכל התנועות הלאומיות החדשות היו פחות או יותר אנטישמיות.

האמונה הציונית הבסיסית היא שהיהודים אינם יכולים לחיות בשום מקום מלבד ישראל, מפני שהאנטישמיות עתידה לנצח בכל מקום. אמנם, יהודי ארצות-הברית נהנים בינתיים מחרות ומעושר – אבל במוקדם או במאוחר יגיע גם שם הסוף המר.

הפיגוע האחרון בפאריס מחזק את האמונה הבסיסית הזאת. רוב הציבור בארץ לא השתתף ממש בצערם של אחיהם בצרפת. להיפך, באוויר הורגש מין סיפוק. התגובה האינסטינקטיבית של הישראלי המצוי הייתה: "אמרנו לכם!" או, לפחות: "הזדרזו ובואו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי!"

פעמים רבות ניסיתי להסביר לידידים ערבים שהאנטישמים הם גדולי האויבים של העם הפלסטיני. האנטישמים עזרו לדחוף את היהודים לארץ-ישראל, ועכשיו הם עושים זאת שוב. מה גם שחלק מהעולים החדשים יתנחלו בוודאי מעבר לקו הירוק, בשטחים הפלסטינים הכבושים, על אדמה ערבית.

העובדה הבולטת שישראל היא שתיהנה מפירות הפיגוע בפאריס גרמה לחלק מהתקשורת הערבית לטעון שזו הייתה בכלל פעולות תחת "דגל כוזב". כלומר, שהמבצעים הערביים הופעלו למעשה על-ידי המוסד הישראלי.

אחרי כל פשע, השאלה הראשונה היא "קי בונו?" ("מי המרוויח?") המרוויחה היחידה מפיגועי פאריס היא ישראל. אך המסקנה כאילו ישראל עומדת מאחורי הפיגועים היא קשקוש.

העובדה הפשוטה היא שכל הג'יהאדיזם על אדמת אירופה פוגע רק במוסלמים. בדרך כלל נכון שהקנאים מכל הסוגים עוזרים לאויביהם הקיצונים ביותר.

ואכן - שלושת הגברים המוסלמים שביצעו את הזוועה בפאריס עשו טובה גדולה לבנימין נתניהו.