הרצאת-פתיחה בכנס של מכללת כינרת על הנושא: "סלע קיומנו – הארכיאולוגיה בתקשורת ובפוליטיקה"

ראשית כל, אני מבקש להודות על שהזמנתם אותי להרצות בכנס חשוב זה. אינני פרופסור וגם לא דוקטור. התואר האקדמי הגבוה ביותר שזכיתי בו בחיי הוא בכ"ז (בוגר כיתה ז').

אולם, כמו רבים מבני דורי, מאז שחר נעוריי הייתה לי התעניינות עמוקה בארכיאולוגיה.

אנסה להסביר מדוע.

כשאתם שואלים את עצמכם מה הקשר שלי לארכיאולוגיה, אחדים מכם יחשבו על משה דיין.

אחרי מלחמת ששת-הימים היה דיין אליל המדינה – ובעצם, אליל העולם. הוא גם נודע בשל היחס הכפייתי שלו לארכיאולוגיה. השבועון שלי, "העולם הזה", חקר את פעילותו בתחום זה וגילה שהיא הרסנית ביותר. הוא התחיל לחפור לבדו ואסף אובייקטים בכל רחבי הארץ. המטרה העיקרית של הארכיאולוגיה אינה לגלות חרסים אלא לתארך אותם, כדי ליצור תמונה רצופה של ההיסטוריה של האתר. החפירות החובבניות של דיין הרסו את האתרים. העובדה שהשתמש במשאבי צה"ל לצרכיו רק הגבירה את הנזק.

לאחר מכן גילינו שדיין לא רק הפקיע לעצמו את האובייקטים שחשף וצבר אותם בביתו בצהלה (למרות שהחפצים האלה היו שייכים על-פי חוק למדינה), אלא שהפך גם לסוחר-עתיקות בינלאומי. הוא התעשר ממכירת חפצים ארכיאולוגיים "מהאוסף האישי של משה דיין".

חשפתי את הפרטים האלה בכתב ונאמתי עליהם בכנסת. זה גרם לכך שזכיתי בכבוד מיוחד-במינו. מכון של סקרי דעת-הקהל פירסם אז מדי שנה מיהו האדם השנוא ביותר בישראל. באותה שנה זכיתי בתואר.

אבל השאלה החשובה באמת אינה נוגעת לבעיות המוסר של משה דיין אלא לעניין הרבה יותר חשוב: מדוע בכלל התעניינו דיין וכל-כך רבים מאיתנו בארכיאולוגיה, מדע שהוא בעיני רבים עסק משעמם לגמרי?

אותנו הארכיאולוגיה ריתקה ממש. והייתה לכך סיבה.

בני הדור הציוני ההוא היו הראשונים שנולדו בארץ (למרות שאני עצמי באתי לארץ כילד). בעיני הוריהם הייתה הארץ מולדת מופשטת, הארץ שעליה חלמו בבתי-הכנסת בפולין ובאוקראינה. בעיני בניהם ובנותיהם, ילידי-הארץ, זו הייתי פשוט מולדת.

הם נכספו לשורשים. הם חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בילו לילות מסביב למדורה, הכירו כל הר וכל עמק.

התלמוד ושאר כתבי הדת שיעממו אותם. נכון, התלמוד קיים את היהודים בפזורה במשך מאות בשנים, אך אצלנו בארץ ממש לא עורר עניין. לעומת זאת חיבק הדור החדש את התנ"ך בהתלהבות חסרת-סייג, לא כספר דתי (כמעט כולנו היינו אתיאיסטים) אלא כיצירה ספרותית שאין שנייה לה. מכיוון שהם היו גם הדור הראשון שהעברית הייתה שפת-אימם, הם התאהבו בשפת-התנ"ך החיה והתוססת. שפת התלמוד, שהיא הרבה יותר מתוחכמת ומופשטת, דחתה אותם.

זאת ועוד: אירועי התנ"ך התרחשו בארץ שהם הכירו. הקרבות התנ"כיים התרחשו בעמקים שהם טיילו בהם, המלכים הוכתרו ונקברו באתרים שהם הכירו מקרוב.

הצברים הצעירים התבוננו בלילות בכוכבי מגידו, המקום שבו התרחש הקרב המדווח הראשון בהיסטוריה (ושבו אמור גם להתרחש, לפי "הברית החדשה", הקרב האחרון, שנקרא על שם המקום "ארמגדון".) הם עמדו במרומי הר-הכרמל, שבו הרג הנביא אליהו את כוהני הבעל. הם ביקרו בחברון, שבה נקבר אברהם אבינו, אבי הערבים והעברים, על-ידי שני בניו, ישמעאל ויצחק.

הדבקות הנלהבת בארץ בשום אופן לא הייתה מובנת מאליה. ארץ-ישראל לא מילאה בכלל תפקיד בלידת הרעיון הציוני החדש.

כפי שציינתי בעבר, בנימין זאב הרצל לא חשב על ארץ-ישראל כאשר הגה את הרעיון שהפך לציונות. הוא שנא את הארץ ואת מזג-האוויר שלה. בייחוד שנא את ירושלים, שהייתה בעיניו עיר רקובה ומלוכלכת.

בטיוטה הראשונה של החזון למדינת היהודים, שנוסחה כתזכיר למשפחת רוטשילד, הייתה פטגוניה הארץ שעליה חלם. באותו מחוז של ארגנטינה התרחש זמן קצר לפני כן רצח-עם, והארץ הייתה כמעט ריקה.

המוני היהודים במזרח אירופה הם שהכריחו את הרצל לשנות כיוון ולפנות לעבר פלסטינה. בספר-היסוד שלו, "דר יודנשטאט" ("מדינת היהודים") מכיל הפרק הנוגע-לדבר פחות מעמוד, וכותרתו היא "פלסטינה או ארגנטינה". האוכלוסייה הערבית לא הוזכרה בספר כלל.

כאשר פנתה התנועה הציונית לארץ-ישראל, הפכה ההיסטוריה העתיקה של הארץ לנושא חם.

התביעה הציונית לבעלות על ארץ-ישראל התבססה כולה על סיפורי התנ"ך: יציאת מצריים, כיבוש כנען, המלכות של שאול, דויד ושלמה, ושאר אירועי התקופה ההיא. מכיוון שכמעט כל האבות המייסדים היו אתיאיסטים, הם לא יכלו להתבסס על ה"עובדה" שאלוהים באופן אישי הבטיח את הארץ לזרע אברהם.

על כן, מייד עם בוא הציונים לארץ, החל חיפוש קדחתני. הארץ נסרקה כדי לגלות בה הוכחה מדעית ניצחת לכך שסיפורי התנ"ך אינם סתם מיתוסים, אלא היסטוריה של ממש. הציונים הנוצרים אף הקדימו את הציונים היהודים בחיפוש זה.

הם הסתערו על האתרים הארכיאולוגיים. הרבדים העליונים מהתקופה העות'מאנית והממלוכית, הצלבנית, הערבית, הביזנטית, הרומאית, היוונית והפרסית הוסרו כדי לחשוף את הרובד של בני-ישראל. הוכחה שהתנ"ך צודק.

נעשה מאמץ אדיר. דויד בן-גוריון, שמינה את עצמו למומחה לתנ"ך, ניצח על הפעילות. הרמטכ"ל ייגאל ידין, בנו של ארכיאולוג ובעצמו ארכיאולוג נודע, חיפשו באתרים העתיקים כדי להוכיח שאכן היה כיבוש כנען. הוא לא מצא.

כאשר התגלו במערות של מדבר יהודה העצמות של לוחמי בר-כוכבא, הם נקברו בפקודת בן-גוריון בלוויה צבאית מרשימה. לא הוזכרה העובדה - שאין עליה עוררין - שבר-כוכבא גרם לשואה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי עד למלחמת-העולם השנייה.

ומה היו התוצאות של חיפוש קדחתני זה?

עד כמה שזה לא-ייאמן, ארבעה דורות של ארכיאולוגים מסורים, בעלי אמונה לוהטת ומשאבים אדירים, גילו:

כלום. שום דבר.

מאז ראשית המאמץ ועד היום, לא נמצאה אף הוכחה אחת – אחת! – לכך שסיפורי התנ"ך אכן התרחשו. לא נמצא אף לא סימן אחד לכך שאכן הייתה יציאת מצריים, סלע ההיסטוריה היהודית. לא נמצא סימן לארבעים שנות הנדודים במדבר. שום הוכחה לכיבוש כנען, המתואר באריכות כה רבה בספר יהושע. אף לא סימן אחד לקיומו של המלך דויד, שממלכתו הענקית השתרעה כביכול מחצי-האי סיני ועד לבוא חמת בצפון סוריה. (באחרונה התגלתה כתובת אחת שמוזכר בה דויד, אך אין כל סימן לכך שמדובר בדויד המלך.)

בהיסטוריה הכתובה מופיעה ישראל בפעם הראשונה בכתובת אשורית, שבה מתוארת קואליציה של ממלכות מקומיות קטנות שניסו לעצור את פלישת האשורים. בין השאר מוזכר שם המלך אחאב, שהיה לו צבא גדול יחסית. אחאב מלך בשומרון מ-871 עד 852 לפנה"ס, והתנ"ך אומר עליו שעשה את הרע בעיני ה', אם כי הוא מתאר אותו כגיבור. זאת הייתה תחילת דרכה של ישראל בהיסטוריה הכתובה.

כל ההוכחות האלה לאי-הנכונות של סיפורי התנ"ך המוקדמים הן על דרך השלילה. פשוט לא נמצאו שום הוכחות שהדברים אכן קרו. האם זה מוכיח שהסיפורים בדויים?

לאו דווקא. אבל יש גם הוכחה אחרת לאי-נכונות הסיפורים. הוכחה שאין לפקפק בה.

האגיפטולוגיה, תורת ההיסטוריה של מצריים העתיקה, היא מדע נפרד מהארכיאולוגיה הארצישראלית. אבל היא מוכיחה באופן מוחלט שההיסטוריה התנ"כית, עד ימי המלך אחאב, היא אכן בדיונית.

עד כה פוענחו רבבות רבות של מסמכים מצריים, והעבודה עדיין נמשכת במלוא המרץ. מסתבר שמאז פלישת ההיקסוס (שבטים שמיים שחדרו ב-1730 לפנה"ס למצריים דרך ארץ כנען ושגורשו רק בקושי כעבור זמן) הקפידו הפרעונים לפקח בשבע עיניים על המתרחש בארץ כנען וסוריה. מרגלים, סוחרים וחיילים מצריים דווחו באופן רצוף ובפרטי-פרטים על המתרחש בכל אחת מערי כנען. בכל ערימת הדיווחים האלה לא נמצא ולו דיווח אחד הדומה אף מרחוק לסיפור התנ"כי. (אזכור יחיד של השם "ישראל" נמצא באחת הכתבות, אך נראה שהכוונה היא לשטח קטן בדרום כנען.)

יש מי שרוצה להאמין שאמנם התנ"ך הגזים קצת בתיאור האירועים שהיו, אך שהיה לו על מה להתבסס. גם זו טעות. העובדה היא שלא נמצא ולו איזכור מזערי של יציאת מצריים, כיבוש כנען או המלך דויד.

כל אלה פשוט לא היו ולא נבראו.

האם זה חשוב? כן ולא.

התנ"ך אינו היסטוריה אמיתית. הוא יצירת דתית וספרותית כבירה, שהעניק השראה למיליוני בני-אדם במרוצת הדורות ועיצב את תודעתם של מאות מיליוני יהודים, נוצרים ומוסלמים.

אך ההיסטוריה היא דבר אחר. ההיסטוריה אומרת לנו מה קרה באמת. הארכיאולוגיה היא מכשיר של ההיסטוריה. כלי שאין שני לו להבנת מה שקרה.

האמונה וההיסטוריה הן שני מישורים שונים לגמרי. בעיני אנשים דתיים, התנ"ך הוא עניין שבאמונה. למי שאינם מאמינים, התנ"ך הוא יצירה אמנותית אדירה, אולי הגדולה מכולם. הארכיאולוגיה היא דבר שונה לגמרי – עובדות יבשות, מוחשיות, מפוכחות.

בבתי-הספר הישראלים מלמדים את התנ"ך כהיסטוריה אמיתית. משמע שתלמידי ישראל לומדים רק את פרקיו, הנכונים והבדיוניים. כאשר התלוננתי על כך בכנסת ותבעתי שמערכת-החינוך תלמד את ההיסטוריה המלאה של הארץ, ובין השאר גם את פרקי הצלבנים והממלוכים, שר-החינוך דאז, זלמן ארן, התחיל לקרוא לי "הממלוך".

אני מאמין שכל הילדים והילדות בארץ, ישראלים ופלסטינים, צריכים ללמוד את ההיסטוריה הרציפה שלה, מהימים הראשונים עד היום, על כל רבדיה. זה יעמיק את שורשיהם בארץ, יחזק את הקשר לארץ וימנע הגירה.

זה גם הבסיס לשלום, סלע קיומנו האמיתי.