כשהייתי בן 15 וחבר באצ"ל, שרנו: "היו לנו הגיבורים / בר-כוכבא והמכבים / עכשיו יש לנו חדשים / מהנוער הלאומי." המנגינה הייתה של שיר-לכת גרמני.

מדוע חיפשנו גיבורים בעבר הרחוק?

היה לנו צורך נואש בגיבורים שנוכל לחקות. במשך 1800 שנים היהודים לא לחמו. האנטישמים טענו שהם גזע של פחדנים. הם היו מפוזרים בעולם, ולא הייתה להם כל סיבה להילחם למען קיסרים ומלכים שרובם רדפו אותם. (למרות שאחדים עשו זאת בכל זאת. יוסף טרומפלדור, אחד הקצינים היהודים המעטים בצבא הצאר הרוסי, איבד זרוע במלחמת רוסיה-יפאן בשנת 1905, ונהרג בהתכתשות עם ערבים בתל-חי.)

על כן מצאנו את המכבים, את הקנאים ואת בר-כוכבא.

המכבים, שלכבודם חגגנו השבוע את חג-החנוכה, מרדו ב"יוונים" בשנת 167 לפני הספירה. הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט קרא להם בספרו המפורסם. "אחי, גיבורי התהילה".

למעשה לא לחמו המכבים ב"יוונים", אלא בסורים. כאשר חולקה הממלכה של אלכסנדר מוקדון בין הגנרלים שלו, רכש סלאוקוס את סוריה וארצות-המזרח. נגד המיני-ממלכה הזאת התקוממו המכבים.

זה לא היה רק מאבק לאומי-דתי נגד משטר שביקש לכפות את התרבות היוונית, אלא גם מלחמת-אזרחים אכזרית. המאבק העיקרי של המכבים היה נגד ה"מתיוונים", האליטה שוחרת התרבות המודרנית, שדיברה יוונית ורצתה להיות חלק מהעולם התרבותי. המכבים היו פונדמנטליסטים, שדבקו בדת העתיקה.

במושגים של ימינו, המכבים היו הדאע"ש של זמנם. אך את זאת לא למדנו בבית-הספר (וזה גם לא נלמד כיום).

המכבים (או החשמונאים, על פי שם משפחתם) הקימו מדינה יהודית, האחרונה בארץ, שהתקיימה כ-200 שנה. שלא כמו יורשיהם ומחקיהם, היה להם חוש מדיני די מפותח. כבר בראשית המרד הם התקשרו עם הרפובליקה הרומאית הרחוקה שהחלה אז להרים ראש.

אבל המכבים ניצחו כמעט במקרה. המרד שלהם היה הרפתקה מסוכנת מאוד. הם ניצחו בסוף בגלל בעיות פנימיות בממלכה הסלאוקית.

האירוניה שבעניין היא שהמלכים החשמונאים התיוונו בעצמם ואימצו שמות יווניים.

המרד הבא התחיל בשנת 66 לספירה. בניגוד למרד המכבים, זה היה מלכתחילה עניין מטורף לגמרי.

הקנאים השתייכו לפלגים מתחרים, שנשארו מפולגים עד הסוף המר. המרד שלהם, הנקרא "המרד הגדול", היה גם הוא פרשה לאומית-דתית קנאית.

באותה עת הייתה האווירה בארץ-ישראל חדורה ברעיונות משיחיים. הארץ קלטה השפעות דתיות מכל הכיוונים – יווניים, פרסיים, מצריים ועוד, ואלה התערבבו עם המסורות היהודיות. באווירה קדחתנית זו נולדה הנצרות וחובר ספר איוב ושאר הספרים המאוחרים של התנ"ך.

בעודם מצפים לבוא המשיח בכל רגע, עשו קנאים יהודים משהו שכמעט לא ייאמן: הם הכריזו מלחמה על האימפריה הרומאית, שהייתה אז בשיא כוחה. מעשה זה דומה כאילו הכריזה מדינת-ישראל כיום מלחמה על ארצות-הברית, רוסיה וסין ביחד – דבר שאפילו בנימין נתניהו היה מהסס לעשות.

לרומאים דרוש היה זמן כדי לאסוף את הלגיונות שלהם, אך הסוף היה כמצופה: היישוב היהודי בארץ הוכה קשות, בית-המקדש נשרף (יתכן במקרה) והיהודים גורשו מירושלים וממקומות רבים אחרים בארץ.

לכל אורך הדרך האמינו הקנאים באלוהיהם. בירושלים הנצורה, מוכת הרעב, שרפו פלגי הקנאים את מחסני התבואה אלה של אלה. הם היו בטוחים שאלוהים יספק את צרכיהם. אך הסתבר שאלוהים היה עסוק במקום אחר.

בשיא המצור הגניבו תלמידיו של הרב יוחנן בן-זכאי את רבם בארון-מתים אל מחוץ לעיר. ברשות הרומאים הוא הקים ביבנה בית-מדרש שהפך מוקד ליהדות חדשה, שלא מפארת גיבורים.

ואולם, הלקח מאסון הקנאים לא נלמד. פחות מ-70 שנה לאחר מכן הכריז הרפתקן שנקרא בר-כוכבא מלחמה נוספת נגד האימפריה הרומאית. זה היה מטורף אף מקודמו.

כמו הקנאים נחל בר-כוכבא בהתחלה ניצחונות אחדים, לפני שהרומאים הספיקו לרכז את כוחם בארץ. בעת ההיא זכה בר-כוכבא בתמיכתם של רבנים חשובים. אבל שיגעון-הגדלות שלו גרם לאובדן התמיכה הזאת. נאמר שקרא לאלוהים שאם לא יעזור, לפחות לא יפריע.

התבוסה הבלתי-נמנעת של בר-כוכבא גרמה לשואה גדולה אף מקודמתה. המוני יהודים נמכרו לעבדות, אחדים נזרקו לאריות בזירה של רומא. אחת האגדות מספרת שבר-כוכבא הכריע אריה בידיו החשופות.

אבל הסיפור הציוני - כאילו גורשו היהודים בכוח מהארץ ושזו הייתה תחילת "הגלות" - אינו אלא מיתוס. האוכלוסייה החקלאית היהודית נותרה בארץ. רובה התנצרה כאשר שלטו בה הנוצרים, ולאחר מכן התאסלמה בשלוט האסלאם. הפלסטינים של ימינו הם, מן הסתם, צאצאי האוכלוסייה היהודית שדבקה באדמתה. בצעירותו כתב דויד בן-גוריון, יחד עם חברו יצחק בן-צבי, חיבור שתמך בגרסה זו.

הדת היהודית נולדה למעשה בגלות בבל יותר מ-500 שנה לפני הספירה, ומראשיתה חיו רוב היהודים מחוץ לארץ-ישראל – בבבל, מצריים, קפריסין וארצות רבות אחרות מסביב לים-התיכון. ארץ-ישראל נשארה מרכז דתי חשוב ומילאה תפקיד משמעותי בגיבוש היהדות כדת של פזורה המבוססת בעיקר על התלמוד.

חג החנוכה מסמל את השינוי הבסיסי שעברה היהדות אחרי חורבן בית-המקדש – והשינוי הנגדי שחוללה הציונות בעת החדשה.

הרבנים התנגדו לפולחן הגבורה. הם זלזלו בקרבות המכבים ומצאו סיבה אחרת לחגוג. מסתבר שנס גדול היה כאן, נס שהיה הרבה יותר חשוב מהניצחון הצבאי: כאשר חנכו מחדש את בית-המקדש שחולל בידי ה"יוונים", נמצא רק פך קטן של שמן קדוש, שנראה שיספיק בקושי ליום אחד, אך למרבה הפלא סיפק אור לשמונה ימים.

ספר המכבים , המתאר את המלחמה והניצחון, לא נכלל בתנ"ך. המקור העברי אבד כליל.

(חג החנוכה, כמו חג המולד הנוצרי שנחגג גם הוא השבוע, היה במקורו חג פגני, שביטא את שמחת האיכרים כל מפנה-השמש ביום הקצר ביותר של השנה. באותה הצורה הפך חג-האביב הפגני לחג הפסח היהודי ולחג הפסחא הנוצרי.)

היה מנוי וגמור עם חז"ל לדכא אחת ולתמיד את השאיפה למרד ולהרפתקאות צבאיות. לא זה בלבד שחג החנוכה הפך לחגיגה בלתי-מזיקה על פך שמן, גם הקנאים ובר-כוכבא זכו בכתבי הרבנים ליחס עוין או מזלזל, וכמעט שהועלמו כליל. כתבים אלה, ובעיקר התלמוד, עיצבו את אופי היהדות מאז ועד היום. היהודים היו אמורים לסגוד לאלוהים, לא לגיבורים בשר ודם.

עד שהופיעה הציונות. היא החזירה לחיים את הגיבורים העתיקים והפכה אותם לציונים. המכבים, הקנאים ובר-כוכבא הפכו לנו מודל לחיקוי. ההתאבדות ההמונית של הקנאים המגואלים-בדם במרומי המצדה נחגגה כמעשה עטור-תהילה, דורות של ילדים חונכו להעריצם.

כיום יש לנו גיבורים לאומיים בשפע, ויותר איננו זקוקים לכל אותם מיתוסים ואגדות מימי-קדם. אך המיתוסים מתים לאט, אם בכלל. בכל זאת התחילו היסטוריונים מסוימים לבטא ספקות לגבי תפקידם בהיסטוריה היהודית. (יתכן שהייתי הראשון, במאמר שכתבתי לפני 40 שנה.)

כל זה עשוי לאשר את האמרה ש"שום דבר אינו משתנה כמו העבר". או, כדבריו של גטה ב"פאוסט": "הדבר שאתם קוראים לו רוח הזמנים אינו אלא רוח האדונים, שבה משתקפים הזמנים."

הציונות הייתה מהפכה רוחנית גדולה. היא לקחה עדה אתנית-דתית עתיקה ועיצבה אותה מחדש כלאום מודרני בסגנון האירופי. כדי לבצע זאת, היה עליה קודם כל לעצב מחדש את ההיסטוריה.

הציונים התבססו על דור חדש של היסטוריונים יהודים, ובראשם היינריך גרץ, שציירו תמונה חדשה של העבר היהודי. גרץ, שגדל בפרוסיה, הושפע מההיסטוריונים הלאומניים הגרמניים בני זמנו. הוא מת שנים אחדות לפני הקונגרס הציוני הראשון, אך ההשפעה שלו הייתה ונשארה עצומה.

שנים אחדות לפני המרד הגדול של הקנאים התקוממו גם הגרמנים נגד רומא. הרמן, איש שבט הכרוסקים, ניצח את הצבא הרומאי בקרב היסטורי ביער הטויטבורגי. הגרמנים הקימו לכבודו פסל ענק בשדה-הקרב. הציונים רוממו מחדש את גיבורי המרידות, תוך שהם מתעלמים מהאסונות שהם גרמו. עמים אירופיים רבים, גדולים וקטנים, עשו את אותו הדבר.

שלושה דורות של ילדים ישראליים חונכו מגן-הילדים והלאה על אגדות אלה. הם נותקו כמעט לחלוטין מההיסטוריה העולמית. הם לומדים שהיוונים הם האנשים שהמכבים גירשו מהארץ, אך אינם לומדים כמעט דבר על הפילוסופיה, הספרות וההיסטוריה של יוון. זה יוצר השקפת-עולם צרה ואגוצנטרית, שהיא טובה לחיילים, אך לא טובה לעם המבקש לעשות שלום.

הילדים האלה גם אינם לומדים דבר וחצי-דבר על ההיסטוריה של הערבים, האסלאם והקוראן. בעיניהם, האסלאם הוא דת פרימיטיבית ורצחנית, השואפת להרוג יהודים.

רק מערכת-החינוך החרדית יוצאת מכלל זה. לומדים בה בעיקר את התלמוד. על כן הם מחוסנים לא רק מפני פולחן הגיבורים - אך גם מפני ההיסטוריה העולמית (מלבד הפוגרומים).

השינוי המדיני הגדול שאנחנו זקוקים לו צריך להיות מלווה בשינוי עמוק בתפיסת ההיסטורית שלנו.

ייתכן שלגיבורים הקדמונים, יהודה המכבי והאחרים, צפוי שינוי נוסף במעמד שלהם בעתיד.