למחרת התפוצצה פצצה טלוויזיונית. ערוץ 10 – שהוא מעט יותר ליברלי משני המתחרים – פירסם את התוצאות של סקר מהיר, שערך אחד המומחים המכובדים במקצוע.

התוצאות היו מפתיעות.

התוצאה הראשונה הייתה שמפלגת-העבודה, אחרי שהתאחדה עם "התנועה" של ציפי ליבנה בגוש-בחירות, תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה.

הציבור נדהם. מה? מפלגת-העבודה? זו שהכול היו בטוחים שהיא כבר מתה מוות קליני?

זה, כמובן, רק הסקר הראשון. עד ליום הבחירות, ב-17 במארס 2015, עוד יהיו הרבה סקרים. בכל זאת הייתה לתוצאה שלו השפעה רבה. (היא אושרה בינתיים על-ידי סקרים נוספים.)

תוצאה שנייה הייתה שהליכוד, במקום השני, יקבל בדיוק אותו מספר הקולות אם יעמוד בראשו בנימין נתניהו או גדעון סער, שאמור היה להתייצב מולו (אך ביטל בינתיים את מועמדותו). סער הוא פוליטיקאי חסר-הילה. כשר הפנים הוא הצטיין בעיקר ברדיפת מבקשי-המקלט האפריקאים חסרי-המגן.

הייתכן? נתניהו הגדול, "המלך ביבי" של השבועון "טיים", חדל מלהיות אשף מושך-קולות?

יאיר לפיד, גיבור הבחירות האחרונות, מצטמק למחצית משקלו. כמו הקיקיון בספר יונה, "שבן-לילה היה ובן-לילה אבד".

אך הסנסציה האמיתית של הסקר הייתה תוצאה אחרת: אמנם נתניהו עדיין עומד בראש רשימת המועמדים לראשות-הממשלה, אך מנהיג מפלגת-העבודה, יצחק הרצוג, התקרב אליו עד כדי כך שנוצר למעשה תיקו.

לפני חודש בלבד, תוצאה כזאת הייתה מעוררת גיחוך. לנתניהו היה יתרון ענק על פני כל הגמדים בסביבה. החכמה העממית אמרה ש"אין אף אחד אחר".

עכשיו יש הרצוג. הרצוג! הרצוג?

פירוש השם הגרמני הרצוג הוא דוכס. יצחק, שהכול קוראים לו בוז'י (שם שנתן לו אמו כשהיה קטן) הוא באמת בעל מוצא אריסטוקראטי.

סבו, יצחק אייזק הרצוג (שעל שמו נקרא, כמנהג היהודים) היה הרב הראשי של אירלנד. שמו הלך לפניו, ועל כן נקרא לכהן כרב האשכנזי הראשי בפלסטינה המנדטורית. הוא נחשב (יחסית) לליברלי.

בנו, חיים, למד באנגליה, הצטיין באיגרוף והתגייס לצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה. שם תרגמו את השם "חיים" לאנגלית וקראו לו "ויויאן". הוא שירת כקצין-מודיעין במצריים כאשר פגש באורה אמבש, הבת של משפחה יהודית-מצרית עשירה.

שתי בנות אמבש נשלחו בשבתות לבית-הכנסת כדי לצוד קצינים יהודים בצבא הבריטי, ולהזמין אותם לסעודת-השבת של המשפחה. באחת השבתות הן לכדו שניים: חיים הרצוג ואבא אבן. הן נישאו להם.

במלחמת תש"ח השתתף חיים הרצוג ביצירת אגף-המודיעין של הצבא העברי החדש. ברבות הימים עלה לדרגת אלוף והפך לראש אמ"ן. כאשר פרש מהצבא הקים משרד עורכי-הדין, אחד הגדולים והעשירים במדינה.

אך את התהילה רכש חיים הרצוג ערב מלחמת ששת-הימים, כשהארץ כולה נתפסה לחרדה, והיו גם מי שדיברו על שואה שנייה. הרצוג דיבר אל הציבור מעל גלי הרדיו. פרשנותו היומית הרגיעה את המאזינים בסגנונה הכן והמפוכח, כאשר תיאר את הסכנה ללא התלהמות וללא הגזמה.

הציבור הכיר לו תודה והוא נבחר לנשיא המדינה. בתפקיד זה נהג יותר כבריטי מאשר כישראלי. לדוגמה: בתקופה שבה כל ראשי הממסד החרימו אותי, הופתעתי לקבל הזמנה לסעודה פרטית איתו במשכן הנשיא. הייתה לנו שיחה נעימה, בלי נושא מיוחד. הוא פשוט רצה להכיר אותי.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקש ממנו להתערב בסידורי-הביטחון בנתב"ג, שם נהגו (ונוהגים גם עכשיו) להפלות את האזרחים הערביים בצורה גסה ולערוך להם בדיקות משפילות. הוא הבטיח לנסות, אך הדבר לו צלח, כנראה.

אגב, הייתה לי חוויה דומה עם אחיו, יעקוב הרצוג. האח, שכיהן כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה, נחשב לחכם שבין שני האחים. הוא הזמין אותי לארוחה פרטית במלון "הילטון". כמו עכשיו הטפתי אז לפיתרון שתי-המדינות, פיתרון שנדחה בתוקף על-ידי ממשלת-ישראל ושאר הממשלות בעולם. במהלך הארוחה חקר אותי יעקוב הרצוג לפרטי-הפרטים של הפיתרון. הידברות כזאת גם איש-אופוזיציה רדיקלי אינה מקובלת בארץ. זה מקובל יותר באנגליה.

יצחק הרצוג שירת גם הוא באמ"ן לפני שהתמנה למזכיר הממשלה. כמו אביו הצטרף למפלגת-העבודה. הוא נבחר לכנסת ושירת כשר במשרדים אחדים שלא מן השורה הראשונה.

הרצוג, הנראה הרבה יותר צעיר מ-54 שנותיו, הוא בעל מבנה גוף עדין, עיניים כחולות ועור בהיר. הוא נראה יותר בריטי מאשר ישראלי. דיבורו נעים, לשונו מתונה ואין לו אויבים. הוא ההיפך מהפוליטיקאי הישראלי המצוי.

הוא הפתיע את כולם כאשר ניצח במאבק על תפקיד יו"ר המפלגה. יריבתו, שלי יחימוביץ, היא לוחמנית, בוטה, לפעמים צורמת, סוציאליסטית אדוקה, שלא איכפת לה לדרוך על בהונות חבריה. היא הרגיזה עמיתים רבים מדי והפסידה בהצבעה. בוז'י הפך ליו"ר המפלגה ובאופן אוטומטי גם ל"ראש האופוזיציה", תואר ומעמד המוענקים לראש המפלגה הגדולה ביותר מחוץ לקואליציה הממשלתית.

(אחת ממהתלות הפוליטיקה: הרצוג היה אמור לאבד את התואר הזה - וכל ההטבות הכרוכות בו - כאשר פיטר נתניהו את לפיד, העומד בראש סיעה גדולה יותר מזו של הרצוג. אך מכיוון שהכנסת התפזרה, לפיד לא ירש את התואר.)

כשנבחר הרצוג לתפקיד יו"ר המפלגה לא התמהמה והכריז שהוא מועמד לתפקיד ראש-הממשלה. ההכרזה התקבלה בחיוך סלחני.

עכשיו, בפעם הראשונה, נדמה שזה אפשרי. בהחלט לא ודאי. אבל הבלתי-אפשרי הפך לאפשרי.

זוהי מהפכה בפני עצמה.

בשנים האחרונות חזרה התקשורת באופן כפייתי על ההכרזה שהשמאל גמור, מת, ז"ל. הפרשנים, וביחיד השמאלנים שבהם, המטירו דברי לעג ובוז על אנשי השמאל שנותרו. מסכנים. "הזויים". לא רואים מה קורה סביבם. חיים באשליות. שורקים באפילה הגוברת.

ופתאום יש סיכוי – סיכוי רחוק, אך בכל זאת סיכוי – שהשמאל יחזור לשלטון.

למה מה? מה קרה?

ההסבר הקל ביותר הוא שלציבור נמאס מביבי. לביבי קל מאוד להימאס. עובדה, זה כבר קרה לו פעם. ואשתו, שרה'לה, אינה עוזרת.

אך לי נדמה שהסיבה עמוקה הרבה יותר. הרי הסקר מראה שהליכוד לא יעלה אם יוחלף נתניהו במועמד אחר. האם איבד הליכוד את כוח-המשיכה שלו?

שני גורמים תורמים לכך.

ראשית, משה כחלון. עד לא מכבר היה מנאמני הליכוד, אהוב על עמיתיו. פתאום נטש את המפלגה, בלי שפירט את הסיבה לכך.

לפני כן, בתפקידו כשר-התקשורת, זכה כחלון פתאום לפופולאריות עצומה. הוא התעמת עם הטייקונים של הסלולר, שבר את המונופול שלהם, גרם לתחרות והוריד את המחירים לחצי. מאחר שקשה לדמיין צעיר וצעירה ישראליים בלי סלולר דבוק לאוזן, הפך השר בן-לילה לגיבור עממי.

כחלון, הצעיר רק בחודשיים מהרצוג, הקים עכשיו מפלגה חדשה, שתיקרא "כולנו". אף שאין לה עדיין מועמדים, הסקר מעניק לה כבר 10 מנדטים, שבאו בעיקר מהליכוד.

יש לזה משמעות אדירה. ראשית, ציבור-הבוחרים הבסיסי של הליכוד מורכב בעיקר ממזרחים, למרות שמנחם בגין, בנימין נתניהו וחבריהם היו והינם ברובם אשכנזים. לעומת זאת, כחלון הוא מזרחי שבמזרחים. הוריו באו מטריפולי שבלוב, יש להם שבעה ילדים. משה גדל בגבעת-אולגה, רחוק מקיסריה.

אין משימה חשובה יותר מאשר שבירת האחיזה שיש לליכוד בציבור המזרחים. מה גם שכחלון מביא לדוגמה את מנחם בגין "שוויתר על שטחים אדירים למען השלום עם מצריים." מפלגתו, "ליכוד מתון" לדבריו, עשויה לשבור את מאזן-הכוחות בין הימין והשמאל-מרכז. וזה הרי מה שקובע.

הגורם השני להיחלשות הליכוד: המפלגה הימנית-קיצונית והלאומנית-משיחית (ויש האומרים הפאשיסטית) של נפתלי בנט גוזלת גם היא קולות מהליכוד. בנט, איש חלקלק, ידידותי, בעל הכיפה הקטנה ביותר בעולם, מושך גם קולות חילוניים.

בדרך כלל נתון המפתח לקואליציה בידי החרדים. הם מהווים את לשון-המאזניים. מכיוון שלא איכפת להם לא מהימין ולא מהשמאל, והם דואגים רק לעצמם, הם יכולים לבחור בין השניים.

במשך הרבה זמן הם היו בעלי-הברית של מפלגה-העבודה (מפא"י). זה כמה עשורים הם שותפים אוטומטיים של הימין. אחרי הבחירות האחרונות נתניהו זרק אותם למען יאיר לפיד החילוני-קיצוני. עכשיו הם מוכנים לנקמה. מאחר שהרצוג הוא נכדו של רב ראשי, הוא כשר.

הרצוג נחל את ההישג הגדול הראשון שלו במערכת-הבחירות הנוכחית כאשר חבר לציפי לבני. הוא הסכים לרוטציה, למרות שזאת הייתה דרישה מוגזמת מאוד. בכך הוכיח שהוא פוליטיקאי חכם, המסוגל לוותר על האגו. עכשיו עליו לשמור על המומנטום ולכרות בריתות דומות – אם אפשר – עם לפיד, כחלון ומרצ. אם יצליח בבחירות, עליו להושיט יד לחרדים ולערבים.

לפני שבוע שרטטתי את החזון הזה. השבוע התקדם החזון בצעד קטן אך משמעותי לקראת הגשמתו.

האם דוכס יכול להפוך למלך? ההיסטוריה מראה שזה בהחלט יכול לקרות.