אך ריבלין הוא ליברל אמיתי, על פי המסורת של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. כאשר הוא קרא את השיר, נדהם עד עומק נשמתו. הוא נזכר שמחבר השיר מוזמן להופעה בבית הנשיא. בו במקום ביטל את ההזמנה.

על כך הותקף הנשיא מכיוונים שונים. איך הוא מעז? איך הוא פגע בחופש האמנות?

ה"משורר" הנדון הוא עמיר בניון, זמר מזרחי פופולרי. כלומר, הוא מחבר ושר שירים האהובים במיוחד על יהודים מזרחיים, המבוססים על המוסיקה הערבית בארצות הולדתם. יש גם הרבה אשכנזים האוהבים את קולו.

ההצלחה המקצועית של בניון הייתה בסימן ירידה, אך השיר הזה החזיר אותו למרכז הבמה, ועוד איך! הוא הפך לנושא של ויכוח ציבורי סוער. כל כלי התקשורת דנו בו בהרחבה, "הארץ" מדפיס את השיר במלואו. פוליטיקאים, פרשנים ושאר ירקות היללו או גינו אותו בכל פה.

הדובר המדומיין בשיר הוא ערבי בשם אחמד, החולם על הריגת יהודים, בייחוד תינוקות יהודים:, כלהלן:

סלאם עליכום קוראים לי אחמד / ואני גר בירושלים / אני לומד באוניברסיטה איזה דבר או שניים / מי כמוני נהנה מכל העולמות / היום אני מתון וחייכן / מחר אעוף לשמים / אשלח לגיהינום איזה יהודי או שניים / זה נכון שאני סתם חלאה כפוית-טובה / זה נכון אבל אני לא אשם, לא גדלתי על אהבה / זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז / אני אתקע בך את הגרזן המושחז

אני אחמד גר במחוז המרכז / אני עובד סמוך לגן ילדים ואחראי על בלוני הגז / מי כמוני נהנה משני העולמות / היום אני ומחר הם לא / הרבה מהם, הרבה מהם לא / זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה / זה נכון אבל אני לא אשם, לא גדלתי על אהבה / זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז / אתקע בך את הגרזן המושחז

זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה / זה נכון אבל אני לא אשם, לא גדלתי על אהבה / זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז / אני אירה בך ישר בגב

כיתבו "דויד" במקום "אחמד", וברלין או פאריס במקום ירושלים, ויש לכם שיר אנטישמי מושלם. ברור לגמרי שנשיא גרמניה לא יזמין את המחבר לארמון שלו.

אך הנשיא ריבלין הותקף מכל העברים על ביטול ההזמנה של בניון. אנשי-הימין תקפו אותו על דחיית פטריוט אמיתי, יפי-הנפש משמאל גינו אותו בשם חופש היצירה והסובלנות האוניברסאלית.

כאשר הייתי ילד בן 9 בגרמניה, שמעתי שיר מלהיב שבו נאמר: "כאשר דם יהודי יותז מהסכין / הכול יהיה טוב יותר". אילו היה המחבר עדיין בחיים, האם היו הליברלים הגרמנים דורשים שיעניקו לו את חופש היצירה האמנותית?

בניון, בן 39, נושא שם ערבי מובהק. "בן עיוני" הוא שם-חיבה ערבי. גם השם "עמיר" מזכיר את התואר הערבי אמיר (נסיך) ובא במקום שם סבו, עמרם. הוא נולד בשכונה ד' בבאר-שבע להורים שעלו ממרוקו. אפשר לקרוא להם "יהודים ערבים", כפי שקראו להוריי "יהודים גרמנים".

בניון לא גדל בבית הוריו כאדם קנאי. אך כאשר אחיו חזר בתשובה, הלך בעקבותיו. החזרה הזאת מלווה בדרך כלל באימוץ גזענות פרועה.

הזמר טוען שאביו הרוחני הוא המשיח. הוא לא נושא עימו קמעות, רק שטר של דולר שנתן לו הרבי מלובאביץ – שחסידיו טוענים שהוא עודו בחיים ושהוא-הוא המשיח.

שיא היצירה של בניון הוא השיר הזה, נוטף השנאה הגזענית. ברור שהוא משקף בשעה זו את מצב-הרוח של חלק גדול מהציבור היהודי בישראל. האירועים האחרונים בירושלים יצרו אקלים שבו השנאה מרימה את ראשה המכוער ללא בושה.

מוקד הגזענות הוא הממשלה עצמה. היא נשלטת כולה על-ידי הימין הקיצוני ביותר – ימין שאין ימינה ממנו.

נדמה שמאז הקמתה לא עשתה ממשלה זו דבר מלבד חקיקת חוקים גזעניים (ומלחמת עזה, כמובן). כמעט בכל שבוע אנחנו שומעים על יוזמה חדשה לחוקק חוק גזעני, גרוע מקודמיו – אם זה אפשרי.

לפני שלושה ימים יזם השר לביטחון פנים, משרתו הנאמן של אביגדור ליברמן, הצעה להגדרת משמר הר-הבית כ"אגודה בלתי-חוקית" – כלומר, ארגון-טרור. המשמר מועסק על-ידי הווקף, המנהל את הר-הבית בהתאם להסכם בינלאומי (עם ירדן).

המשמר אינו יכול להגן על המקומות הקדושים מפני המשטרה הישראלית. אבל הוא יכול להזהיר את המוסלמים מפני הגעת קנאים יהודים הבאים להתפלל, בניגוד לחוק. סילוק המשמר מהר-הבית יביא להידוק השליטה של הקנאים היהודים והפוליטיקאים הציניים בהר.

מעשה זה, ברגע המסוים הזה, הוא פרובוקציה ישירה. הדבר מחזק את החששות האפלים ביותר של המוסלמים לגבי כוונת ישראל לשנות את הסטאטוס קוו ולהפוך את ההר לאתר-תפילה יהודי.

מדוע עושה זאת שר-המשטרה דווקא עכשיו, כאשר ירושלים בוערת וכל העולם המוסלמי מתלכד בהגנה על המקומות הקדושים לאסלאם? האם ירד השר מדעתו?

לגמרי לא. הוא רק מתחרה עם פוליטיקאים אחרים על הכותרת הראשית. וכפי שהוכיח בניון זה עתה, שנאת "הערבים" היא הסחורה הכי חמה בשוק.

ישנה גם הצעת-החוק המאפשרת לרוב בכנסת לסלק מהכנסת לצמיתות כל ח"כ התומך או התומכת במאבק המזוין בישראל. מי מחליט? רוב הכנסת, כמובן. הוא יהיה התובע, השופט והמוציא-לפועל בעת ובעונה אחת.

הצעת-החוק מכוונת קודם כל נגד חנין זועבי, הח"כית הערביה הפרובוקטיבית שכבר גורשה מהכנסת לחצי שנה (חוץ מההשתתפות בהצבעות).

הצעה אחרת היא ביטול מעמד התושבות בירושלים למחבלים ולמשפחותיהם. (לערבים במזרח ירושלים לא הוענקה אזרחות, אלא רק "תושבות קבע", שניתן לבטלה בכל עת.)

השבוע אכן בוטלה התושבות של ערבי, שהואשם בכך שהסיע את המחבל המתאבד לדולפינריום בתל-אביב. זה קרה לפני 13 שנה. הנהג טען שלא היה לו מושג מהי כוונת הנוסע, אבל הוא נשלח בכל זאת לכלא. עכשיו נזכר השר לגרשו מהעיר.

הצעות-חוק, החוקים ושאר המעשים מסוג זה ממלאים את עמודי החדשות בכל יום.

מאז הבחירות יש בכנסת הנוכחית קבוצה של כעשרים ח"כים וח"כיות, שישעיהו ליבוביץ המנוח היה קורא להם פאשיסטים. רובם חברים מרכזיים בליכוד, האחרים שייכים לשאר מפלגות הקואליציה. הם מתחרים באופן קדחתני זה בזה. כמו 20 חתולים בשק אחד.

נדמה שהח"כים האלה מבלים את ימיהם בחיפוש אחר רעיונות חדשים ליוזמות אנטי-ערביות, יוזמות שתהיינה מפלצתיות יותר מקודמותיהן. הם יוצרים כותרות וחוטפים את תשומת-לב הציבור. ככל שהיוזמות מפלצתיות יותר, כן הכותרות שמנות יותר, והראיונות בטלוויזיה ארוכים יותר. יוזמות מכוערות מסוג זה מגדילות את סיכויי בעליהן לשמור על מקומם בצמרת המפלגה.

למי שאין לו – או לה - כישורים אחרים, די בזה כדי להבטיח קריירה פוליטית משגשגת.

זה מספר שבועות עומדת במרכז הפעילות הצעת-חוק הקרויה "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי".

לישראל אין חוקה. מאז יומה הראשון מנעה זאת המחלוקת בין החילוניים והדתיים.

אולם, מגילת-העצמאות, שהתקבלה במאי 1948 ושאין לה מעמד משפטי, הגדירה את ישראל כ"מדינה יהודית" והבטיחה "שוויון גמור" לאזרחים הלא-יהודים. לאחר מכן הגדירו חוקי-יסוד אחדים את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", תוך מתן מעמד שווה לשני המרכיבים (הנראים לא-פעם כסותרים זה את זה).

הניסוחים השונים של הצעת-החוק החדשה מגדירים את ישראל כ"מדינה יהודית" בלבד, תוך הורדת הדמוקרטיה לדרגה נמוכה יותר. הם מבטלים לגמרי את המילה "שוויון". השפה הערבית, שהיא כעת השפה הרשמית השנייה, תאבד מעמד זה. ההפליה, המופעלת כיום באופן חשאי, תרים את ראשה ותהיה גלויה וחוקית.

הגרסות האלה התקבלו ביום א' האחרון בהחלטה רשמית של הממשלה. אך בנימין נתניהו הבטיח לייצר גרסה "מרוככת" משלו לפני שהכנסת תיגש להצבעה סופית.

נתניהו חושש בצדק שהגרסות הנוכחיות יגרמו לזעזוע עולמי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" תאבד את התואר הזה, העלול לעבור לתוניסיה.

עד כמה שידוע כרגע, הגרסה של נתניהו - שכנראה תתקבל בסוף – תחזיר את כתר "המדינה היהודית והדמוקרטית" ליושנה, אך תשמיט את המילה "שוויון". הזכויות האישיות של האזרחים הלא-יהודים תישמרנה, אך לא כן הזכיות הקולקטיביות של הקהילות הלא-יהודיות לגבי נושאים כמו תקציב, שפה, תרבות, דת, חינוך ועוד.

הנשיא ריבלין גינה בפה מלא את כל הצעות-החוק האלה, ועל כך יבורך. משפטנים מובילים קראו להן "מיותרות". חברי-קואליציה "מתונים" איימו להצביע נגדן, או, לפחות, להימנע מהצבעה. יתכן שבסופו של דבר לא ייצא כלום מכל המהומה.

אך נשארת העובדה שפוליטיקאי ישראלי-יהודי יכול לבנות קריירה שלמה על שנאה לדמוקרטיה ועל איבה ל-1.7 מיליון האזרחים הערבים – יותר מ-20% מכלל האוכלוסייה במדינה.

אגב, איש לא שאל את שבעת מיליוני היהודים החיים מחוץ לגבולות ישראל לדעתם על העניין.

מה הם חושבים על כך שישראל היא "מדינת הלאום של העם היהודי"? האם הם מאמינים שיש בכלל "עם יהודי"? האם הם חושבים שהם חייבים להיות נאמנים למדינת-ישראל? האם הם חוששים שמא יאשימו אותם בנאמנות כפולה? ואולי הם רוצים שלפחות ישאלו אותם?

שטויות. מי שואל אותם. מי הם בכלל?