שם, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, מתעמת ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם מזכירתו לשעבר, שולה זקן. איש לא היה מסוגל להסיר את עיניו. זהו החומר שממנו קורצו טלנובלות.

שולה הייתה נערה בת 17 כאשר הכירה את אהוד. הוא היה עורך-דין מתחיל, היא הייתה מזכירה חדשה באותו המשרד.

מאז, במשך יותר מ-40 שנה, שולה הייתה הצל של אהוד, המזכירה הנאמנה שהלכה בעקבות הבוס השאפתני מתחנה לתחנה – ראש עיריית ירושלים, שר-התעשייה, ראש-הממשלה. היא הייתה עוזרתו הקרובה ביותר, אשת-סוד, הכול.

פתאום הכול התפוצץ. אולמרט הואשם במספר מקרי-השחיתות הגדולים ונאלץ להתפטר. מזה שנים הוא אורח קבוע באולמות בית-המשפט ובמהדורות-החדשות של הטלוויזיה. שולה זקן, כיום מטרוניתה בת 57, נאשמת לצידו. גם במשפט היא הלכה אחריו באש ובמים - עד שהוא נתן עדות שבה העמיס עליה את כל האשמה. על שולה נגזרו 11 חודשי מאסר. אהוד זוכה (שוב).

זאת הייתה נקודת-המפנה. התברר שבמשך שנות השרות הנאמן שלה, שולה הקליטה בחשאי את שיחותיה עם הבוס. לדבריה עשתה זאת מפני שהתגעגעה לאולמרט ולא יכלה לחיות מבלי לשמוע את קולו. אחרים ראו בכך מעין תעודת-ביטוח.

ואכן, השבוע, אחרי ששולה עשתה עסק עם התביעה, בית-המשפט הקשיב לצרור הגדול של ההקלטות. הן עלולות לשלוח את אולמרט לכלא לשנים רבות.

אי-אפשר היה לעמוד מול הדרמה של שניהם. היא עמדה בראש החדשות ודחפה כמעט כל דבר אחר מהשולחן. אך רק מעטים טיפלו בחשיבות האמיתית של הפרשה.

ההקלטות חשפו שחיתות חובקת-כל בצמרת המדינה. תשלומי-שוחד גדולים מסתובבים שם כדבר מובן מאליו. היחסים בין הטייקונים לבין ראש-הממשלה הם כל-כך אינטימיים, שהמנהיג יכול להרים טלפון ולבקש להעביר שוב ושוב עשרות אלפי דולרים למזכירתו הנאמנה, כדי לשלם עבור חיי-המותרות שלו עצמו, ואחר כך כדי לשלם עבור שתיקתה שלה.

ההקלטות אינן מגלות מה קיבלו הטייקונים בתמורה. אפשר רק לנחש.

נראה שבארצות-הברית קיימת אותה הסימביוזה בין הון ושלטון, בין הפוליטיקאים המובילים לבין עשירי המדינה. גם מבחינה זו הולך וגובר הדמיון בין שתי המדינות. יש לנו באמת ערכים משותפים – הערך של קומץ אילי-ההון המכתיבים למנהיגים הפוליטיים מה לעשות.

בשעה שכולם רתוקים לאירועי בית-המשפט, מי נותר כדי לעקוב אחרי מה שנעשה הרחק מעבר לגבולותינו?

לפני 2400 שנים התכוונו הגאלים, תושבי צרפת של אז, להפתיע את רומא בהתקפה לילית. העיר ניצלה הודות לאווזים במקדש על גבעת הקפיטול, שהקימו מהומת-אימים. התושבים התעוררו, והעיר ניצלה.

לנו אין מקדש ואין אווזים שיזהירו אותנו, רק מספר שרותי-מודיעין, שכישלונותיהם מרובים מהצלחותיהם.

לדעת נתניהו, דאעש רחוקה. לדעתו יש לנו שפע של אויבים קרובים יותר: חמאס, מחמוד עבאס, "הפלסטינים", "הערבים", חיזבאללה, ואי-שם במרחקים "הפצצה" (כלומר איראן).

לדעתי, אף לא אחד מהגורמים האלה מהווה סכנה קיומית. דאעש מהווה סכנה קיומית.

כפי שכבר אמרתי, דאעש (הקוראת לעצמה עכשיו "המדינה האיסלאמית") אינה מהווה סכנה צבאית. הגנרלים בעבר ובהווה, המעצבים את המדיניות של מדינתנו, מחייכים כאשר מזכירים "סכנה" זו. רבבות אחדות של לוחמים בעלי נשק קל מול הממסד הצבאי האדיר שלנו? מצחיק.

וזה האמת מצחיק - כאשר חושבים במונחים צבאיים.

כמו ידידינו האמריקאים, אנחנו אנשים מעשיים. אנחנו לא מחשיבים את כוחם של רעיונות. דעתנו כדעתו של סטלין, כשהוזהר מפני האפיפיור ושאל: "כמה אוגדות יש לו?"

אבל הרעיונות, ולא כמות האוגדות, משנים את פני העולם. כמו הרעיונות של משה רבנו האגדי. או של ישוע מנצרת. או של מוחמד. או של קארל מרקס. כמה אוגדות היו ללנין, כאשר חצה את גרמניה ברכבת החתומה בדרכו הביתה?

לדאעש יש רעיון העשוי לשטוף את המרחב: לעשות מה שעשה מוחמד בשעתו, להקים ח'ליפאת שתשלוט מספרד ועד הודו, למחוק את הגבולות המלאכותיים המחלקים את העולם האסלאמי, לגרש את השליטים הערביים המושחתים, להשמיד את הכופרים (ואותנו בכללם).

רעיון זה גורם לעשרות מיליוני מוסלמים צעירים במדינותיהם הכושלות להרים ראש ולהזדקף. החזה שלהם מתנפח.

אי-אפשר לגלות רעיונות במזל"טים. אי-אפשר לרסק רעיונות לרסיסים באמצעות מפציצים אמריקאיים. תקוות האמריקאים לנצחם מהאוויר היא אשליה ילדותית.

אצלנו רגילים להתלונן שמטילים עלינו את האשמה בכל פעם שמשהו מתקלקל באזורנו. קחו את סברה ושתילה. כפי שהתלונן אז מנחם בגין: "גויים הורגים גויים, ובולם מאשימים את היהודים!"

עכשיו נדמה שזה קורה שוב. דאעש היא עניין מוסלמי פנימי. אין לזה שום קשר איתנו. למרות זאת מאשימים רבים דווקא את ישראל.

אבל אני סבור שאישום זה אינו חסר היגיון. ישראל חושבת את עצמה לאי במרחב, "וילה בג'ונגל". אבל זוהי משאלת לב. ישראל ממוקמת בלב המרחב. אם נרצה ואם לא נרצה, לכול מעשינו ומחדלינו יש השפעה עצומה על המתרחש בארצות שמסביבנו.

ההצלחות המדהימות של דאעש הן תוצאה של ההשפלה והתסכול, שבהם חש דור חדש של ערבים מול עליונותנו הצבאית. כל אדם בעולם הערבי חש בדיכוי הפלסטינים.

(לפני ימים אחדים ראיתי במקרה בטלוויזיה סרט סעודי משנת 2012 בשם "וג'דה" על תלמידת-תיכון בשם זה, שהמורה מענישה אותה על רכיבה על אופניים. העונש: תשלום תרומה "למען אחינו הפלסטינים". לסרט לא היה שום קשר לעניין הפלסטיני.)

אלמלא הייתה ישראל קיימת, הייתה דאעש צריכה להמציא אותה.

אנשים המאמינים בתיאוריות של קשר, עלולים להגיע למסקנה שנתניהו וחברי ממשלתו (יחד עם ראש עיריית ירושלים) הם סוכנים של דאעש. וכי יש הסבר אחר למעשיהם?

אחד מעיקרי האידיאולוגיה של דאעש הוא שהמאבק בישראל הוא מלחמה דתית, שבמרכזה עומד הר-הבית בירושלים.

מזה חודשים מבעירה קבוצה של קנאים יהודים את העיר ומטיפה להקמת בית-המקדש במקום שבו עומדים קודשי האסלאם – כיפת-הסלע ומסגד אל-אקצה. הממשלה והמשטרה מטפחות את הקבוצה הזאת, היוצרת חדשות מדי יום.

הר-הבית הוא אחת מהנקודות הרגישות ביותר על פני כדור-הארץ. איזה אדם שפוי היה פועל לשינוי הסטאטוס קוו ולהכנסת היהודים להתפלל שם, דבר שיהפוך את הסכסוך המדיני לסכסוך דתי? הרי אלה הן בדיוק משאלות-הלב של דאעש!

בימים אלה הופכים מעשי-אלימות בירושלים המזרחית הכבושה לעניין של יום-יום. זה עתה אישרה הממשלה הצעת-חוק המטיל תשע שנות מאסר על צעירים המיידים שם אבנים. (זו לא שגיאת-דפוס: תשע שנים, לא תשעה חודשים!)

מלחמת-עזה האחרונה הסעירה את הרגשות ברחבי העולם הערבי. היקף האבידות בנפש וברכוש של האוכלוסייה הפלסטינית הוא עצום, וכך גם היקף הזעם ברחבי המרחב. מי מרוויח? דאעש.

וכך הלאה. זרם מתמיד של מעשים ישראליים , שכאילו נועדו לקומם את הפלסטינים, את כל הערבים, אם כל העולם המוסלמי. מזון לתעמולת דאעש.

למה, למען השם, הפוליטיקאים שלנו עושים את זה?

מפני שהם פוליטיקאים, ותו לא. השאיפה שלהם היא לנצח בבחירות הבאות. דיכוי הערבים הוא פופולרי. והבוז המסורתי לכל דבר ערבי מסנוור את עיניהם מלראות את עוצמת הסכנה המתקרבת.

דאעש עלולה לסמן את פתיחתו של עידן חדש בעולם הערבי. עידן חדש מחייב הערכה מחדש של המציאות. האויבים של אתמול עשויים להפוך לידידים של היום ולבעלי-הברית של מחר. ולהפך.

אם דאעש מהווה עכשיו סכנה קיומית, עלינו להעריך מחדש את מכלול האסטרטגיה שלנו.

קחו את היוזמה הערבית. מזה שנים היא מושלכת על הארץ כמו נייר של סנדוויץ'. מדובר ביוזמה שכל העולם ערבי מוכן להכיר בישראל ולכונן איתה יחסים נורמליים, בתמורה לסיום הכיבוש ולכינון שלום ישראלי-פלסטיני מקיף. ממשלתנו אף לא השיבה. הכיבוש וההתנחלויות חשובות בעיניה יותר.

האם זה נורמלי? האם יש בזה היגיון?

שלום עם הפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית היה מוציא הרבה מן הרוח ממפרשי דאעש.

אם דאעש הוא עכשיו אויבנו העיקרי, האויבים של אתמול הופכים לבעלי-הברית של היום. לדוגמה, בשאר אל-אסד המתועב. ובהחלט גם איראן, גם חיזבאללה וגם חמאס. ישראל צריכה לשקול מחדש את יחסיה לכל אחד מהם.

כאשר המונגולים הרסו את בגדאד בשנת 1258 ופלשו לארץ-ישראל, מדינת הצלבנים פתחה את שעריה למעבר הצבא המוסלמי, שעצר את המונגולים בעין-חרוד והיכה אותם שוק על ירך באחד הקרבות החשובים ביותר ששינו את ההיסטוריה האנושית. הצלבנים הבינו שהמונגולים הם סכנה קיומית, וכרתו ברית עם האויבים המוסלמים.

רק אם ישראל תעשה שלום עם הפלסטינים היא תוכל להצטרף למערך המרחבי המתעמת עם דאעש, לפני שדאעש תציף את המרחב כולו. זה עניין של הישרדות.

מדינאי ישראלי בעל-חזון היה מכיר באתגר ההיסטורי ומנצל את ההזדמנות ההיסטורית.

לרוע המזל, אין מדינאי ישראלי בעל-חזון באופק. רק נתניהואים קטנים, המרותקים עכשיו לסיפור של אהוד ושולה.