זה נשמע כמו בדיחה. אבל זה לא.

לפני כחודש, ערב ראש-השנה, פירסמה הלשכה הסטטיסטית שורה של נתונים על אוכלוסיית המדינה. שי לאזרחים. האוכלוסייה גדלה. היא אמידה יותר ומרוצה יותר.

אחד הנתונים התייחס לשמות הנפוצים ביותר שניתנו בשנה שעברה לילדים ולילדות שנולדו בישראל.

כאשר ראו הסטטיסטיקאים את תוצאות הסקר, חשכו עיניהם. התברר שבראש רשימת השמות לבנים היה מוחמד.

מוחמד? השם הנפוץ ביותר במדינת-היהודים?

יש לכך הסבר פשוט. יותר מ-20% מאזרחי המדינה הם ערבים. הורים ערבים מעדיפים להעניק לבניהם את שם הנביא, עליו השלום. להורים ערבים יש גם הרבה יותר ילדים מאשר להורים יהודים. אם לכל ילד ערבי שני ניתן השם מוחמד, שיעור המוחמדים בכלל האוכלוסייה יתקרב ל-5%.

לאזרחים היהודים יש מבחר הרבה יותר גדול. יש מאות שמות לבנים, והרשימה מתרחבת כל הזמן, מפני שהורים צעירים אוהבים להמציא שמות חדשים ורעננים. גם אילו העדיפו עשירית מההורים היהודים את השם יוסף, (השם הנפוץ ביותר בקרב היהודים, לפי הפרסום) זה יכול להגיע רק ל-4%.

מה לעשות? פשוט: משמיטים את השמות הערביים. אין מוחמד. מאפיש.

כאשר זה נודע, פרצו רבים בצחוק. לאיזה אבסורד אפשר להגיע!

אבל זאת לא בדיחה. זו הוכחה נוספת שהאזרחים הערביים לא נחשבים כמי ש"שייכים". 66 שנה אחרי קום המדינה, מקומם של הערבים ב"מדינה היהודית" נשאר בעייתי, בלשון המעטה.

ביום השלישי האחרון, כאשר קראתי את "הארץ", שמתי לב שעמוד שלם – עמוד 4 – מוקדש ליחסים בין יהודים וערבים.

ידיעה ראשונה: עשרות מתנחלים פלשו בחשכת-לילה לשכונה הערבית סילוואן, מול הר-הבית. סילוואן, כפר שילוח התנ"כית, היא כפר ערבי שצורף לירושלים כאשר ירושלים המזרחית סופחה לישראל אחרי מלחמת ששת-הימים. מזה שנים מנסה עמותת מתנחלים בשם "אלעד" לייהד את המקום. אנשיה קונים בתים של ערבים עניים, תוך שימוש בבוגדים ערבים כאנשי-קש. עכשיו החליטה העמותה לאכלס בתים אלה כגנבים בלילה.

(נשיא "אלעד" הוא אלי ויזל, סופר השואה וחתן פרס-נובל לשלום. אני מתגאה בכך שתיעבתי אותו ממבט ראשון. בשעתו המצאתי במיוחד בשבילו מילה עברית חדשה: שואן.)

ידיעה שנייה: התגלה שחברת-הבנייה העיקרי של המתנחלים, "אמנה", המקבלת הון-תועפות מהממשלה, תרמה סכומי-עתק לאגודה בשם "אם תרצו", העוסקת בעיקר בחשיפת מרצים בעלי דעות שמאליות באוניברסיטאות ובמקומות אחרים.

העמותה בנתה רשת מודיעים דמוית-שטאזי וטוענת שהיא "מקדמת ערכים ציוניים בישראל" – כלומר, מלשינה על מרצים הדוגלים בהענקת שיוויון לערבים וכדומה.

ידיעה שלישית: פרופסור (אמריטוס) הילל וייס, המרצה עדיין באוניברסיטת בר-אילן, פירסם בפייסבוק קריאה לרצח-עם של הפלסטינים. מכיוון שהפלסטינים אינם עם, הוא כתב, זה לא רצח-עם. זה בסך הכול השמדה של אספסוף. הוא יעץ לפלסטינים לעזוב את ארץ-ישראל מיד, לפני שההשמדה הבלתי-נמנעת תצא לפועל.

כדאי לזכור שבר-אילן היא האוניברסיטה של יגאל עמיר.

ידיעה רביעית: שר-החוץ אביגדור ליברמן דרש "לשים בבית-הסוהר לזמן ארוך" את חנין זועבי.

לזועבי יש כישרון מיוחד ליצור פרובוקציות. בזמן האחרון אמרה שאין הבדל בין לוחמי דאעש, העורפים את ראשי אויביהם אחד-אחד, לבין טייסי חיל-האוויר, הלוחצים על כפתור והורגים פלסטינים רבים במכה אחת.

ליברמן קרא לזועבי ללכת לחיות לעזה. שם, רמז, בתור "אישה רווקה, המתלבשת כפי שהיא מתלבשת" (כלומר, בבגדים מודרניים) לא יהיה לה נוח. הוא גם דרש לשלול מזועבי את האזרחות הישראלית.

ידיעה חמישית: זה לא נוגע במישרין לערבים, אך חושף את הגזענות הגרועה ביותר. בית-המשפט העליון, הפועל כבית-המשפט לחוקה (הקיים במדינות דמוקרטיות רבות) ציווה על סגירתו המיידית של הכלא ה"פתוח" בלב השממה, שבו נכלאים מבקשי-המקלט מאפריקה ללא הגבלת זמן ובלי משפט, עד שהם מסכימים לעזוב את הארץ "מרצון".

הממשלה סירבה למלא אחרי פקודת בג"ץ, דבר שאין לו תקדים. כעת היא עוסקת בחקיקת חוק חדש, האמור לאפשר ל-61 חברי-כנסת לבטל החלטות של בית-המשפט העליון.

ישראל מתיימרת להיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

ידיעות מקריות אלה, והידיעות המתפרסמות בכל יום אחר, מטילים ספק-מה ביומרה זו.

כמובן, ישראל אינה יוצאת דופן ביחסה למיעוט הלאומי החי בקרבה. כמעט לכל מדינה בעולם יש מיעוטים לאומיים, וכמעט לכל מיעוט לאומי יש טענות למכביר. די לחשוב על הכורדים בסוריה, על דוברי-הרוסית באוקראינה ועל הטאמילים בסרי-לנקה, כדי לקבל מושג.

אני מנחש שבסקר עולמי חסר-פניות על היחס למיעוטים, ישראל תופיע אי-שם באמצע.

מצבו של כל מיעוט בעולם ייחודי, תוצאה של ההיסטוריה והנסיבות המקומיות. כך גם מצב הערבים בישראל.

ראשית, כמו הילידים באוסטרליה והאינואיט (אסקימוסים) בקנדה, הם היו כאן הרבה לפני הרוב הנוכחי. והמקרה של זועבי/ליברמן יוכיח.

משפחת זועבי חיה בגליל התחתון מזה מאות שנים, ואולי אלפי שנים. אחרי קום המדינה, סיף-אל-דין זועבי היה חבר במפלגת-העבודה הציונית וסגן יו"ר הכנסת. (ביומי הראשון בכנסת הצעתי לבחור בו ליו"ר.) עבד-אל-רימן זועבי היה שופט בבית-המשפט העליון. עבד-אל-עזיז זועבי, ח"כ מטעם מפ"ם הציונית, היה סגן שר-הבריאות.

שמו הפרטי המקורי של ליברמן הוא איווט. הוא נולד בקישינב במולדובה הסובייטית, ושפת-אמו אידיש. למרות שהיגר לארץ כבר ב-1978, הוא עדיין נחשב לעולה חדש ומדבר עברית במבטא רוסי כבד. מבין השניים, חנין זועבי מיטיבה לדבר עברית.

היה זה עבד-אל-עזיז שטבע את מטבע-הלשון: "ארצי נמצאת במלחמה עם עמי."

זוהי האנומליה השנייה: "ערביי ישראל" הם חלק בלתי-נפרד של העם הפלסטיני. כמעט לכל אזרח ערבי יש קרובי-משפחה בגדה המערבית או בעזה, או בשתיהן, וגם במחנות-הפליטים.

כשיש לחימה בפועל, כמו מלחמת-עזה, לב האזרחים הערבים עם הצד השני, "האויב". בשעה זו לוחמים אזרחים ערביים אחדים בשורות דאע"ש, אחרי שהסתננו לסוריה דרך תורכיה.

כפי שמראה אילן-המשפחה של הזועבים, יש צד שני למטבע. האזרחים הערביים משולבים בחיי ישראל.

אני תמה מה היה קורה אילו התמלאה המשאלה של ליברמן ובני סוגו בארצות-העולם, והמיעוט היה עוזב את הארץ.

אנחנו יודעים מה קרה בעבר. כאשר צרפת גירשה את ההוגנוטים (נוצרים פרוטסטנטים), רבים מהם עברו לפרוסיה. העיר ברלין, שהייתה עד אז עיירה צבאית מפגרת, התחילה לפרוח, בעוד שצרפת נחלשה. אותו הדבר קרה לספרד כאשר גירשה את היהודים והמוסלמים. ספרד לא חזרה לאיתנה, והממלכה העות'מנית המוסלמית, שקיבלה את המגורשים בזרועות פתוחות, יצאה מחוזקת.

נכון, האזרחים הערביים אינם משרתים בצה"ל. הם לא רוצים להילחם באחיהם הערבים, והצבא אינו רוצה לאמן אותם ולתת להם נשק, השם ישמור. (אם כי בשעה זו מנסה הצבא לגייס ערבים נוצרים, כדי לפלג את הציבור הערבי. כידוע, מספר של ערבים-בדואים וערבים-דרוזים משרתים בצה"ל.)

אך חוץ מהשרות בצבא, האזרחים הערבים ממלאים את כל חובות האזרח למדינה. הם משלמים את מסיהם. מע"ם ומסים עקיפים אחרים הם חלק חשוב בהכנסות המדינה, ואי-אפשר להתחמק מהם.

הערבים ממלאים תפקידים רבים. אכן, הם משולבים בחיי המדינה הרבה יותר מכפי שהם מודים. הם רופאים, רוקחים, עורכי-דין, קבלנים, מהנדסים, שופטים, אמנים, ספורטאים. כאשר הבאתי את רחל אשתי לבית-החולים, גיליתי רק כעבור ימים שראש-המחלקה הוא רופא ערבי (ואיש מצוין).

האזרחים הערבים לומדים עברית ומדברים עברית טובה, בעוד שקהילת-המודיעין שלנו מתקשה מאוד למצוא יהודים המדברים ערבית.

ההכנסה האישית הממוצעת של האזרחים הערבים נמוכה מזו של היהודים, אך היא הרבה יותר גבוהה מזו של אחיהם בשטחים הכבושים. במזרח-ירושלים לא זכו הערבים באזרחות ישראלית, הם "תושבים קבועים" ונהנים מהזכויות של הביטוח הלאומי.

מצבם הכללי של האזרחים הערבים רחוק ממה שאנחנו (והם) היו רוצים. עלינו להיאבק למען שוויון מוחלט. זה צריך להיות מאבק משותף לכל שוחרי זכויות-האדם, היהודים והערבים כאחד.

אבל האמת העצובה היא ששיתוף-פעולה זה, שהיה פעם קרוב והדוק, הפך בשנים האחרונות למרוחק ונדיר. הערבים פוחדים מפני "נורמליזציה", העלולה להיתפס כתמיכה בכיבוש. היהודים פוחדים שמא הימין יקרא להם "אוהבי ערבים" ובוגדים.

מצב זה הוא טבעי, אך יש להתגבר עליו. לשמאל היהודי אין שום סיכוי לחזור לשלטון בלי שיתוף-פעולה הדוק עם ה"זועביז", כפי שיאיר לפיד קרא בבוז לכול הערבים, ובכלל זה חנין זועבי - למרות שהיא אישה, רווקה, ולבושה כפי שהיא רוצה.

זה כולל גם את כל המוחמדים הנעלמים.